פרשת וישלח | תש"פ

בס"ד

"עם לבן גרתי" (בראשית לב, ה). פירש רש"י: "גרתי בגימטריא תרי"ג. כלומר, עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי".

ויש להקשות: לשם מה יעקב אומר לעשיו דבר זה, מה איכפת לעשיו אם יעקב קיים את התרי"ג מצוות או לא? ויש לבאר: הנה כתוב (שם כז, מ): "והיה כאשר תריד ופרקת עֻלּוֹ מעל צַוַָּארֶךָ", רצ"ל, שכאשר עם ישראל יעברו על התורה – עשיו יעלה. וזה רמז יעקב לעשיו: אני לא עברתי על התורה, אלא תרי"ג מצוות שמרתי, ולכן לא תוכל לנצחני.

ויש לבאר עוד: "תריד" בגימטריא הוא אחד יותר מתרי"ג, ורצ"ל, שאם האדם יוסיף מצווה אחת על מצוות ה' הוא יפול לרשות הס"א, כמ"ש הזוה"ק, ששתי-עשר הוא שתים-עשרה, אבל עשתי-עשר הוא אחד-עשר, ולכאורה הוא להיפך, כי כיוון שהתווספה אות היה צריך להיות יותר משתים-עשרה?! ופירש הזוה"ק – כיוון שמוסיפים, הכול נופל לרשות הס"א. האדם צריך לקיים את המצוות ע"ד האמונה – משום שכך ציווהו המלך, אך אם האדם מוסיף דבר אחד על התורה, כלומר, שלא מקיים את התורה ע"ד האמונה, אלא לתועלת עצמו, האדם מפסיד הכול והוא נופל לרשות הס"א. וז"ש: "והיה כאשר תרי"ד" – אם אדם יוסיף דבר אחד על התרי"ג מצוות, כלומר שמוסיף את עצמו, דהיינו שמקיים את המצוות לתועלת עצמו, אז "ופרקת עֻלּוֹ מעל צַוַָּארֶךָ" – הכול נופל לרשות הס"א. וזה שרמז יעקב לעשיו: תרי"ג מצוות שמרתי, ולא תרי"ד, לכן לא תהיה לך שליטה עלי.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת וישלח התשס"ט)

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (שם לב, יא).

חסדים הם עניין תיקון הבריאה, דהיינו שהאדם צריך להשתלם בהשפעה. ואמת היא מטרת הבריאה דהיינו שמתגלה אמיתיות שמו יתברך שהוא טוב ומטיב. לכן בי"ג מידות הרחמים אמת היא המידה השביעית אשר רומזת לאלף השביעי שהוא בחינת גמר התיקון ומטרת הבריאה.

(טיש שב"ק פרשת וישלח התש"ע ב"ב)

"וישם את השפחות… ראשֹׁנה, ואת לאה וילדיה אחרֹנים ואת רחל ואת יוסף אחרֹנים" (שם לג ב).

לאה היא בחינת תיקון הבריאה ורחל היא בחינת מטרת הבריאה שמקבלים ע"מ להשפיע. וכיוון שיש אז קבלה, יכולה להיות לעשיו אחיזה בזה, שיש שם תענוג גדול. וידוע מהספה"ק שכל התענוגים הגדולים של כל העולם מכל הדורות לא מגיעים לתענוג הרוחני הקטן ביותר, ולכן כתוב (שם לב, יט): "ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה". כלומר, שיכה את רחל שבה יש לו אחיזה משום שיש בה עניין קבלה. והמחנה הנשאר לפליטה, הוא מחנה לאה, שבה אין לו אחיזה משום שאין בה עניין קבלה אלא השפעה בלבד, משום שהיא בחינת תיקון הבריאה. לכן שם את רחל אחרונה ביותר, דהיינו שלא החשיב אותה ועי"כ הסתיר את אותה בחינה בכדי שלא יאחז בה עשיו.

 (טיש שב"ק פרשת וישלח התש"ע ב"ב)

"וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו… עזים מאתים ותישים עשרים, רחלים מאתים…" (שם, יד).

ויש להבין: מה מוסיף לנו לדעת את מספר הבהמות ששלח יעקב לעשיו? ותירץ רש"י וז"ל: "וכל מאתיים עיזים צריכות עשרים תיישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות", עכ"ל. ויש לבאר: זכרים מרמזים על אור ה', ונקבות – על החיסרון של האדם. וזהו "הזכרים כדי צורך הנקבות" – לפי החיסרון שיש לאדם הקב"ה משפיע לו את האור.

"ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. עזים מאתים ותישים עשרים… ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו, ויאמר אל עבדיו עברו לפני ורֶוַח תשימו בין עדר ובין עדר" (שם, יד-יז).

פירוש: שליחת הדורון לעשיו כריצוי על גזילת הברכות, הוא השורש לשעיר לה' ושעיר לעזאזל ביום הכיפורים. הזוה"ק כותב, שנותנים לסטרא אחרא את השעיר לעזאזל כדי שיניח לקדושה לעבוד ולפעול, והקדושה מרומזת בשעיר לה'. וכן הדבר אצל עשיו – יעקב שלח לו את הדורון כדי שלא יפריע לו בעבודתו לה', וכיון שעשיו היה איש ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים, לכן יעקב קיבל את הברכות שישפיעו לו אור ה' משום שהוא הלך בדרך הקדושה והוא היה הראוי והמתאים לקבל את אור ה', ועשיו קיבל את הדורון כדי שלא יפריע לקדושה. ועניין "ורֶוַח תשימו בין עדר ובין עדר" יש לבאר, כפי שבין יום ליום יש לילה ורק ע"י הלילה ניתן להבחין ולהכיר ביום, כן הדבר גם ברוחניות – הרֶוַח מרמז על החיסרון שהוא הכלי לקבל את האור, כי רק אם יש לאדם חיסרון הקב"ה יכול להשפיע לו את האור.

 (שב"ק פרשת וישלח התשס"ו)

"ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו… ויעבר את מעבר יַבֹּק… ויעבר את אשר לו" (שם, כג-כד).

פירוש: יַבֹּק בגימטריא הוי"ה אלקים. והעניין שהעביר יעקב את כל אשר לו במעבר יבק, פירושו שיעקב תיקן והעביר כל בחינות הרצון לקבל בבחינת אלקים המורה על דין לבחינת הוי"ה המורה על רחמים. וז"ש (שם, כה): "וַיִּוָּתֵר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו", ופירש"י: "שכח פכים קטנים וחזר עליהם". דהיינו שיעקב תיקן כבר את כל בחינות הרצון לקבל שיכל לתקן חוץ מהבחינות העבות והנמוכות ביותר המכונות פכים קטנים, וחזר יעקב לתקן אף אותם. ואז בא שרו של עשיו להיאבק עימו, כי על כל הבחינות האחרות הסכים שיתקנן, אך את הבחינות העבות האלו לא הסכים שיתקן.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת וישלח התשס"ז)

"וַיִּוָּתֵר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (שם).

פירוש: הזוה"ק כותב, שיעקב היינו י-עקב, כלומר, הרצון להשפיע והאמונה שהיו אצל עשיו בחינת עקב המורה על שפלות ונמיכות, אצל יעקב הם היו הראש, כמו היו"ד שהיא בראש שם הוי"ה. וזהו "וַיִּוָּתֵר יעקב לבדו" – שבחינת יעקב שהיא ההשפעה והאמונה נמצאת רק אצל יעקב, הנקרא ישראל, וממשיכו – עם ישראל, ולא אצל שאר האומות. כי הקב"ה נתן את התורה רק לעם ישראל, ושאר האומות לא רק שלא קיבלו את עניין ההשפעה והאמונה אלא עוד נאבקים עם ישראל על כך שהם מקיימים את התורה "עד עלות השחר" – עד הגאולה, שאז גם כל האומות יקבלו על עצמם את עניין האמונה וההשפעה (כמ"ש רבנו בעה"ס זי"ע ב"מתן תורה").

 (טיש שב"ק פרשת וישלח התשס"ז)

"וַיִּוָּתֵר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (שם).

פירוש: "לבדו" פירושו כמו "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" – שלעתיד לבוא הקב"ה יהיה השליט המרומם היחיד מכל בני העולם ויבינו שאין כאלוקינו והוא המציאות היחידה. וזהו "וַיִּוָּתֵר יעקב לבדו" – יעקב נשאר בבחינת אין עוד מלבדו, הוא הבין שהקב"ה הוא הגדול מכולם. וזהו שיעקב עבר לצד השני של הנחל – כולם היו שקועים בפסלים והאלילים שלהם ויעקב היה בצד השני (ע"ד "אברהם העברי" כנודע) הפוך מכל העולם, ונשאר בבחינת לבדו – שהקב"ה הוא המציאות היחידה בעולם.

"ויאבק איש עמו" – מלשון אבק, כי כששניים נלחמים הם מעלים אבק ועפר ברגליהם (כמ"ש רש"י עיי"ש), ואיתא במדרש, שהאבק עלה עד כיסא הכבוד.

וביאור העניין ע"פ מה שפירש רבנו ה"ברכת שלום" זי"ע, שהאבק גורם שהאדם לא יוכל לראות את הנעשה סביבו וזה מרמז על עניין ההסתרה. כי שרו של עשיו שהוא היצר הרע, רצה לגרום הסתרה ליעקב, שיעלו לו שאלות – "מי ה' אשר אשמע בקולו" ו"מה העבודה הזאת לכם". כי לפעמים הקב"ה עושה לאדם דברים הנראים רעים, ואם אין לו אמונה הוא אומר ח"ו: "בשביל מה אני צריך לעבוד את ה' אם זה מה שהוא עושה לי?!".

"עד עלות השחר" – מלשון שחרות. בזמן שיש מלחמה בין הנשמה לגוף עולה השחרות, המורה על הרע שבו. כי אז האדם רואה שהרע שולט בו, משום שמנסה להתגבר על הרצון לקבל ורואה שלא מצליח, והרע שולט עליו. אז, לאחר שהאדם רואה ומכיר ברע שבו – מגיע אור הגאולה. וזהו "עד עלות השחר" – כי לאחר שהאדם רואה את השחרות שבו כבר אין היאבקות, כי הקב"ה מאיר בו. וזה שאמרו חז"ל, שלפני שיאיר אור הגאולה תהיה החשכות הכי גדולה, כי כדי שיאיר האור צריך חיסרון אמיתי.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת וישלח התשס"ח)

 "ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו… כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (שם, כה, לב).

וקשה: הלוא המלאך היכה את יעקב מכה קשה עד שעשהו צולע, א"כ מהו שכתוב "ויגע" שזו לשון עדינה. היה לו לכתוב ויכה וכדו'? ויש לבאר: נגיעה היא התחברות. ורצ"ל שהייתה התחברות בין יעקב שהוא הנשמה לבין שרו של עשיו שהוא הגוף. ההתחברות הזו גרמה לקלקול בגיד הנשה של יעקב, כמ"ש בזוה"ק, שיש שס"ה ימים בשנה כנגד שס"ה גידים באדם – כנגד כל יום יש גיד, וכנגד תשעה באב הוא גיד הנשה שבו היה הקלקול, ולכן נחרבו בו שני בתי המקדש.

"ויאמר שלחני כי עלה השחר" (שם, כו).

פירוש: כי מזה שאמר שלחני משמע שיעקב תפסו. ורמז בזה, שאף יעקב שהוא בחינת הנשמה הייתה לו השפעה על עשיו שהוא בחינת הגוף, ולא רק שרו של עשיו השפיע על יעקב כמו שהתבאר.

במה שפירש רש"י וז"ל: "שלחני כי עלה השחר וצריך אני לומר שירה", יש לבאר: שירה היא עניין המשכת אור החכמה, כמ"ש בזוה"ק שהכוהנים הם קו ימין וכלי השפעה, והלויים – קו שמאל וכלי קבלה, לכן הם אומרים שירה שעניינה – המשכת אור החכמה. ולפי"ז, שרו של עשיו שהוא בחינת קבלה ביקש מיעקב שבחינתו היא הקו אמצעי שיעזוב אותו ויניח לו להמשיך את אור החכמה.

 (טיש שב"ק פרשת וישלח התשס"ח)

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו