מאמר | פרשת וירא | תש"פ

בס"ד

פרשת וירא

"ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן. ויאמר ה' אל אברהם, למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" (בראשית יח, יב-יג).

פירוש: שרה צחקה משום שכבר הזדקנה, ואמרו חז"ל (קידושין לב ב): "אין זקן אלא מי שקנה חכמה", והיינו שזכה לגילוי ה' דרך המאור שבתורה. נמצא א"כ, שזקן הוא כבר בשלימות, וע"כ לא שייכת בו מציאות של לידה, כי לידה תיתכן רק במי שיש לו חיסרון. ולכן שרה שאמרה "ואני זקנתי", לא האמינה שתלד, כיוון שהיא בשלימות. והקב"ה אמר: "היפלא מה' דבר", כלומר, גם במצב שהאדם נמצא בשלימות, הקב"ה יכול לגרום לו לתולדות, ע"י שישלח ויגלה באדם חיסרון.

"ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה" (שם, כ-כא). פירש"י וז"ל: "ורבותינו דרשו, "הכצעקתה" – צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משונה, על שנתנה מזון לעני", עכ"ל.

את המעשה עם אותה ריבה יש לבאר ע"פ פנימיות התורה כעניין המריבה שיש לאדם עם היצר הרע, 'ריבה' מלשון מריבה, האדם רב עם היצר הרע בשביל לקיים את עצת היצר הטוב שמכונה עני, כמ"ש: "טוב ילד מסכן וחכם"[1]. וזהו שהריבה נתנה מזון לעני, כלומר, שהאדם רב עם היצר הרע, וזן ומפרנס דווקא את העני שהוא היצר הטוב – הרצון להשפיע – והולך בדרכו, ואת זה הרגו אנשי סדום החטאים, בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים"[2].

היצר הטוב מכונה 'ילד', משום שאינו מגיע לאדם עד י"ג שנה, והוא 'ילד' אצל האדם. ומכונה 'מסכן', משום שמצד הטבע אין האדם בוחר בו, ולא הולך בדרכו. ומכונה 'חכם', משום שמשכיל את האדם לדרך טובה. ואילו היצר הרע מכונה 'מלך זקן וכסיל'. 'זקן', משום שנמצא בלב האדם משעת לידתו. 'מלך', משום שמולך על האדם. ו'כסיל', משום שמרחיקו מהקב"ה ומתעהו בדרך רעה[3].

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת וירא התשס"ו)

"אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן" (שם, יב).

פירוש: פעמים אדם עובד שנים רבות בעבודת ה', ורואה שלא השיג עדיין אף מדרגה גדולה. כלומר, לא שלא התקדם כלום, הוא זכה לאיזו דרגה בעבודת ה', אך עדיין לא זכה למשהו גדול באמת כגון רצון להשפיע. אותו אדם מתייאש ואומר: 'כבר עברו כל כך הרבה שנים ועדיין לא זכיתי לרצון להשפיע, בטח אני כבר לא אזכה עוד לרצון להשפיע'. זה הפירוש של "אחרי בלותי היתה לי עדנה (?)". אך יש לדעת שזה אינו נכון כלל וכלל, כי על אף שכבר עבר האדם את רוב שנותיו עליו לדעת שישועת ה' כהרף עין, ויכול לזכות עוד ל'בן', דהיינו למידת ההשפעה.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת וירא התשס"ח)

עניין הפיכת סדום הוא שהאדם רואה שהרצון לקבל שולט עליו ואין בו טיפת קדושה, אז הוא בבחינת "צעקת סדום ועמורה כי רבה", כי אז האדם זועק מתוך מרירות גלותו, ואז השי"ת הופך את סדום, דהיינו את הרצון לקבל, (כידוע מהמדרשים, שסדום היא בחינת רצון לקבל, שלא היו מקבלים אורחים ומי שהיה עושה חסד היו הורגים אותו וכו') לרצון להשפיע, וזה ע"י "ותעל שועתם אל האלוקים", כנ"ל.

בתחילה כשהאדם נכנס לדרך של פנימיות התורה, שמבין שהוא צריך לתקן את פנימיותו עצמו, אז האדם חושב אולי יש חמישים צדיקים בעיר, והיינו שאין כולו רצון לקבל, אלא יש בו איזו כוונה בע"מ להשפיע, אח"כ כשנכנס יותר לעבודה, הגוף מתנגד לעבודתו יותר, ומראים לו משמיא שאין לו חמישים צדיקים… אז חושב אולי יש ארבעים, אח"כ רואה שגם אין ארבעים… אז חושב אולי יש שלושים וכו', עד שרואה שאין בו אפילו צדיק אחד, "אין מתום בבשרי". וכל זמן שהיה נראה לו שיש לו עוד בחינת צדיק, הוא חשב שהצדיק ישפיע על הרשע שבו ויתקנו, וע"כ אינו מתפלל אל הקב"ה, אך עכשיו שרואה שאין בו לחלוחית של השפעה, הוא מבין שאין לו ברירה אלא לצעוק לה' שיעזור לו לצאת מן הרצון לקבל ולזכות לרצון להשפיע, ואז הקב"ה הופך את טבעו ונותן לו את טבע הרצון להשפיע.

ויש לבאר את עניין תפילת אברהם על אנשי סדום שהתחיל ואמר אולי יש חמישים צדיקים, ובכל פעם פחת והלך, שזהו עניין הזדככות המסך, שבכל פעם שהאדם מתקדם בעבודתו, הוא מסוגל לעשות מסכים על עביות יותר קטנה, דבהתחלה עושה על העביות היותר גדולה, וכל פעם עושה על עביות יותר קטנה, שיכול לכוון בע"מ להשפיע רק על עביות יותר קטנה. וזה נקרא התקדמות, כיוון שככל שהאדם רואה שהרצון לקבל יותר שולט בו, כך הוא נצרך יותר לעזרת ה', ואז הקב"ה משפיע לו אור יותר גדול להושיעו ממבקשי נפשו הזכה. ונמצא, שע"י התפילה מקבל אור יותר גדול, כי ידוע שככל שמתגלה כלי יותר נמוך, מתגלה אור יותר גבוה.

 (טיש ליל שב"ק פרשת וירא התשס"ח)

עוד בעניין הפיכת סדום: 'סדום' אותיות ס"מ שמרמז על הסטרא אחרא, ו-ד"ו ר"ת דלה ועניה, היינו שאין לס"א מה להציע לאדם.

מה שאמר אברהם אבינו לקב"ה אולי יש חמישים צדיקים בעיר וכו', הוא מה שהאדם אומר לקב"ה: 'אני לא כ"כ גרוע, נכון שיש לי יצר הרע, אך בכל זאת יש לי גם הרבה טוב'. דהנה, 'חמישים' מרמז על חמש בחינות העביות שבאדם, והאדם חושב, שכל חמש בחינות העביות מתוקנות אצלו (צדיקים). ואז הקב"ה מראה לאדם לאט לאט שאינו דבוק בו כל כך, בתחילה מראה לו שיש לו קצת רע ואח"כ עוד קצת ועוד קצת, עד שבסוף רואה האדם שאין בו כלל טוב, אלא כולו רע, ורק לאחר שהאדם רואה את מידת הרע האמיתית שבו, אז שייך להפוך את סדום ועמורה, דהיינו לבטל את היצר הרע שהוא הרצון לקבל שבאדם, ואז באמת הקב"ה מבטל אותו.

 (סעודת ליל שבת שב"ק פרשת וירא התש"ע)

בעניין עקידת יצחק: אברהם הוא מידת החסד, דהיינו השפעה. ויצחק הוא מידת הגבורה, דהיינו הרצון לקבל. ומעשה עקידת יצחק ע"י אברהם מרמז על כך, שבחינת ההשפעה והקדושה שולטת על היצר הרע במעשה, דיבור ומחשבה. ואף בזה יש מדרגות, כי יכול האדם לעשות, לדבר ולחשוב על צד הקדושה אך בשביל הרצון לקבל, ודרגה יותר גבוהה של עקידת יצחק היא אף בעניין הכוונה, כלומר, שיכוון בעת המעשה, הדיבור והמחשבה דקדושה ע"מ להשפיע לקב"ה נחת רוח, ולא בשביל עצמו כלל.

(טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת וירא התש"ע)

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון


[1] קהלת ד יג, ועי' אבן עזרא שם שכותב ש'מסכן' היינו דל כמ"ש (דברים ח, ט): "אשר לא במסכנות".

[2] ברכות יח ב.

[3] ע"פ מדרש רבה קהלת פרשה ד פסקה ט.

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו