מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת ויקרא | תשע"ה

זמן קריאה 8 דק'

פרשת השבוע | פרשת ויקרא | אדר תשע”ה

“וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה: וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’, מִן-הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם”.

 

מלמדת לנו כאן התורה את ההבדל בין אדם לבהמה: כאן כתוב “אדם כי יקריב מכם קרבן, לה’, מן הבהמה תקריבו את קרבנכם”. ז”א, מתי נקרא האדם בשם ‘אדם’? בזמן שמוכן להקריב את הבהמיות שלו. יש אנשים המוכנים להקריב את הבהמיות שלהם, ויש אנשים המוכנים להקריב את האנושיות שלהם. ז”א, במקרה הראשון אדם מקריב את הבהמיות שלו. במקרה השני הבהמה מקריבה את האנושיות שלה. ההבדל מבחינת המילים הוא אולי לא גדול, אבל במציאות ההבדל גדול, כי בשם אדם נקרא רק מי שמוכן להקריב את הרצונות הבהמיים שלו, כי אדם  נגזר מגזרת דמיון,  כפי שאומר הפסוק  בישעיהו: “אדמה לעליון”. מכיוון שבבורא יתברך אין עניין של רצון לקבל הנאה ותענוג אלא להיפך, “אהבת עולם אהבתנו ה’ אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלה עלינו”. הקב”ה אוהב את הנבראים, חומל עליהם וכל רצונו להטיב להם, לתת להם, להשפיע עליהם להעניק להם. הוא ברא את האדם עם טבע של רצון לקבל, בכדי שיוכל לקבל את כל הטוב והעונג שרוצה להשפיע. מאידך גיסא, אם האדם נשאר עם טבע של הרצון לקבל לבד,  אז הוא לא מסוגל ליצור מגע עם הבורא, מחמת ההפכיות שיש בינו לבין הבורא. ולכן האדם צריך באמצעות המאור הגדול שיש בתורה ובמצוות, לצמצם את רצונות הקבלה שלו בשלב ראשון, ולפתח בתוכו רצונות של השפעה ושל אהבת הזולת, בדומה לבורא. ורק בזמן שהוא משתלם השתלמות גמורה בעניין הרצון להשפיע לזולת, בעניין אהבת זולתו, רק אז הוא יכול ללכת ולעורר את הרצון לקבל שלו, ולהשתמש בו כדי לקבל את הטוב והעונג, היות ובזמן שהוא עושה את זה, זה לא לתועלת עצמו –  אלא בכדי לגרום נחת רוח לבורא העולם.

 

הווי אומר – האדם מלידתו רוצה רק לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמו, אין לו עניין אחר, וזה מכונה בחינת הבהמה שבאדם. אלא מה, ברחוב מבדילים בין אם האדם רוצה לקבל  גשמיות לתועלת עצמו, ובין אם רוצה לקבל תענוגות של תורה ומצוות לתועלת עצמו, שאז מסתכלים על זה בצורה חיובית. וזה נכון. אבל זו פסיעה ראשונה בלבד, אולם בערך מוחלט כל דבר שהאדם עושה לתועלת עצמו נבחן לשלילי, מטעם שמרחיק אותו מהבורא. לאחר שהאדם עובד את עבודתו, ועל ידי האור האלוקי שבתורה ובמצוות, מתחיל ליצור בתוך עצמו טבע של רצון להשפיע בעזרת הבורא, ונעשה כולו משפיע, ומצמצם את קבלתו, אז, ורק אז, בזמן שנמצא במצב של אהבת הזולת ואהבת ה’, ואין לו  בעולמו תענוג יותר גדול מאשר להשפיע, אז הוא גם יכול  ללכת להשתמש ברצון לקבל שלו, כי אז הוא לא עושה זאת מטעם תועלת עצמו, אלא בכדי להשפיע, וזוהי מדרגה גבוהה מאוד של דבקות האדם בבורא. אם כן מתי אנחנו זכאים לשם אדם? כשאנו מקריבים את הרצונות הבהמיים שלנו. אבל אם להיפך כפי שאנו רואים פעמים רבות, שהאדם נותן עדיפות לרצונות הבהמיים שלו, ואת הרצונות האנושיים שלו מטאטא הצידה, מדחיק  אותם הצידה, אז הבהמה שולטת בו, והוא זכאי לשם בהמה. בשביל הבהמיות שלו הוא מקריב את הרצונות והעניינים האנושיים: ענייני אהבת הזולת והאמונה השייכים למין האנושי ואינם נמצאים בבהמות בחיות ובעופות –  את כל אלה הוא מטאטא החוצה, הוא לא רוצה בכלל מגע איתם, אלא הוא רוצה ליהנות מתוך מילוי הרצונות הבהמיים שלו. אם כן הוא במצב הפוך – הבהמה היא זאת שמקריבה את האדם. במקום שהאדם יקריב את הבהמה, הבהמה מקריבה את האדם. וכל אחד צריך לבחור לעצמו באיזה צד הוא רוצה להיות. אם הוא רוצה להיות אדם שמקריב את בהמיותו, או בהמה שמקריבה את אנושיותה. אדם צריך לעשות חשבון לעצמו: לראות מה הוא מרוויח ומפסיד כאן, ומה הוא מרוויח ומפסיד כאן, ולהחליט. בסופו של דבר אדם הוא בעל הבחירה, והוא צריך לבחור באיזה מסלול הוא רוצה ללכת.

 

אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר”. פירוש: הוא רוצה לעלות ולא לרדת. כי הנה הפסוק בקהלת אומר “רוח האדם עולה היא למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה”. ולכן אומר לנו הפסוק “אם עֹלָה קרבנו” – אם רוצה לעלות להיות בגדר אדם, שרוח האדם היא עולה למעלה, אם כן הוא צריך להביא קרבנו מן הבקר, כלומר להקריב את הרצונות הבהמיים שלו, את האינטרסים שלו, את היצרים שלו את התאוות שלו-  את כל זה  צריך להקריב, אם האדם רוצה להידבק בה’.  ועוד: בקר מלשון ביקורת, צריך לעשות ביקורת על עצמו יום יום, דרק עי”כ יוכל להקריב את בהמיותו. וזה נמצא למעשה בכל יום ויום בחיינו, פעמים רבות ביום, במישורים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. בין אדם לחברו  – אדם נמצא בבית, ואשתו מעליבה אותו עם דברי בקורת, או חבר אומר לו ביקורת בעבודה, בבית הכנסת וכדומה. ואז האגו שלו רוצה להתפרץ החוצה, כמו לבה מתוך הר געש פעיל, הוא רוצה לנפץ את מי שעומד מולו מרוב רוגז, תסכול, מרוב רצון לשלוט. ואז צריך האדם להחליט אם רוצה להקריב את הרצונות הבהמיים שלו, ולעלות למעלה, או שהוא רוצה להקריב את הרצונות האנושיים שלו, ולהיות בגדר רוח הבהמה היורדת למטה. אם האדם רוצה להקריב את הבהמה שבו, אז הוא צריך קודם כל לשתוק: “וידום אהרון”. לשתוק, קודם כל לא לענות, כי חיים ומוות ביד הלשון. שהאדם פותח את הפה ומתחיל לענות, אז האש מתחילה לבעור, לכן עדיף לשתוק. כפי שאמרו חז”ל  על הפסוק “תולה ארץ  על בלימה”. אני רק מביא את הדברים הללו בתור דוגמא,  בודאי לכל אחד יש דוגמא אחרת. אם כן צריך האדם לשתוק, ואח”כ הוא צריך לחשוב: הרי אין עוד מלבדו, הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים כולם. ובכן הבורא יתברך שלח את כל הדברים הללו בפי אשתי, או בפי החבר שלי, או בפי הבן שלי, לומר את כל הדברים הללו לי, אם כן זו שעת מבחן. האם אני מאמין שהבורא  הוא ששלח את הדברים הללו לעומתי, ואני מקבל את הדברים בהכנעה, באהבה, ברצון. מצד שני, גם לדון לכף זכות את מי שעומד מולך. להסתכל על הצדדים הטובים שבו, לראות את המעלות שלו, להבחין שלפעמים הדברים השליליים נאמרים מתוך חולשה, מתוך  מצב רוח לא טוב, וכו’. ואז לאט לאט האדם מקריב קרבן את הרצונות הבהמיים שלו, ומשליט את הרוח האנושית שבו, ואז הוא  עולה למעלה. ואם להיפך, הוא  לא שותק, הוא מתחיל לדבר בתקיפות, בכדי להשיב לזה שמולו כגמולו, ומשיב בחריפות ובצורה פוגעת ביותר שאפשר, אז אש המריבה פורצת, ואז מתחילה המלחמה. צעקות רבות וקללות ועלבון ובושה ותסכול וצער וריקנות, ורוח הבהמה היא ששולטת, והיא הרי יורדת למטה. אנו נמצאים במצבים האלה יום יום, גם בין אדם למקום.

 

אדם לפעמים הולך לחתונה (אני רק לוקח דוגמאות פשוטות), מגישים שם אוכל נפלא, עשיר, מכל הסוגים, דגים, עופות בשר על מרבד ירקות, תאווה לעיניים. אדם מתבונן בכל זה ובולע את  הרוק שלו, סעודת שלמה בשעתו. האם הוא רוצה להשליט את רוח האדם, להקריב קרבן את רוח הבהמה? צריך קודם כל לחשוב. האם יש הכשר באולם הזה, מי נתן כאן הכשר בכלל? לפתע האדם מגלה שהגוף שלו מאוד חכם. הגוף רוצה לאכול וליהנות. אז הגוף אומר בודאי שיש הכשר. הנה הכשר הזה  הוא מהרב ההוא וההוא,  אז אדם צריך לשאול – אבל אתה  סומך על הרב ההוא, האם באמת ההשגחה הזו השגחה  טובה? אולי תברר, אולי תראה תעודות?! והגוף נלחם ומנסה להצדיק, אז בסדר, אולי לא  נאכל בשר, אבל אפשר לאכול ירקות שזה יותר קל וכו’ וכו’. מלחמה בתוך האדם, הבהמה מול האדם. הבהמה רוצה לאכול ליהנות. לשים חתיכת בשר על הלשון וליהנות. זה תענוג בהמי. כל הבהמות, החיות והעופות, חיים בעולם בשביל התענוג הזה. יש עוד כמה דברים אבל כולם באותה רמה. אז האדם נלחם. אדם צריך להגיד -רגע! היות ואין כאן השגחה מהודרת שאני יכול לסמוך עליה, לכן  אני לא מכניס אפילו פירור לפה. אני מסתכל איך כולם אוכלים, אני מברך אותם שכולם יהיו בריאים, אבל אני לא אוכל! זה קשה! למה לוותר על זה, למה לא ליהנות מהחיים? אז צריך האדם להחליט – אם הוא רוצה את רוח האדם העולה למעלה, ואת הבהמה להקריב, או להיפך: להקריב את האדם ולהיות עם רוח הבהמה היורדת למטה, וכאלה מצבים יש לנו מידי יום ביומו פעמים רבות במשך היום. גם בין אדם לחברו, גם בין אדם למקום, אנחנו במלחמה וצריכים להחליט. “זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ”. פירוש: אחרי שהאדם מחליט שהוא מקריב את הרצונות הבהמיים שלו, הוא צריך להיות בשלמות ובשמחה. תמים משמעותו שלם, שאין בו מום. ז”א שלא ירגיש את עצמו “מסכן”, כולם אוכלים, כולם נהנים מהחיים, רק אני כזה מסכן. או בין אדם לחברו שלא ירגיש את עצמו עלוב כל כך – אני ממילא עלוב, שום דבר לא יצא ממני, אני אתן לאשתי  להגיד כבר מה שהיא רוצה, שתעשה מה שהיא רוצה. לא! להיפך: תמים – שלם! צריך להרגיש את עצמו שלם ובשמחה, כי הוא עושה את רצון ה’. וזה נקרא זכר – הוא צריך לזכור שהוא עושה כאן את רצון ה’. הוא לא פועל לפי האינטרסים שלו כאן, אלא לפי אינטרסים אלוקיים, אז הוא צריך להיות זָכָר תמים. זָכָר – לזכור את השם. הוא מבצע כאן את הציווי האלוקי. תמים – שלם. לא מסכן, לא עלוב, לא שבור, תמים.

 

“אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה'”. צריך להקריב את ההקרבה הזאת, ולהביא את ההקרבה הזאת אל פתח אוהל מועד. פירוש: כשאדם מקריב את הרצונות שלו, הוא צריך לזכות אח”כ להתוועדות עם ה’.  כי באנשים האלה בורא העולם בוחר, איתם הוא רוצה להתוועד, ואליהם הוא רוצה להתגלות. כי בזמן שאדם מבטל את רצונותיו מפני הרצונות האלוקיים, אז הקב”ה מתגלה אליו. כפי שאומרת המשנה – “בטל רצונך מפני רצונו”. אתה צריך לבטל את הרצונות שלך מפני הרצונות האלוקיים. “בכדי שיעשה רצונו כרצונך”. כלומר בכדי שהבורא יבטל את ההסתרה השורה בעולם ויתגלה לאדם. “אל פתח אוהל מועד יקריב אותו”: ההקרבה צריכה להביא את האדם להתוועדות עם הבורא. וכי יש רגע מאושר יותר בחיי האדם  כאשר הבורא מתגלה בתוכו? יש רגע יפה יותר בחיי האדם מאשר אותו הרגע שמרגיש את המציאות האלוקית,  מרגיש את אהבת ה’ אליו? ואז הוא מרגיש גם מהי בעצם המשמעות של כל החיים הללו עלי אדמות – “לרצונו לפני ה'”. אדם צריך לבוא למצב שההקרבה אצלו נעשית הקרבה רצונית. חז”ל שואלים שאלה: בתחילה כתוב “והקריב אותו”, משמע שההקרבה צריכה להיות בעל כורחו, כלומר גם כאשר האדם מגלה התנגדות מצד האגו שלו להקרבה, הוא צריך לעשות את זה בכוח. לכפות את עצמו להקריב את הרצונות הבהמיים. מצד שני כתוב “והקריב אותו לרצונו”. הכיצד? – כופים אותו עד שיאמר רוצה אני. ז”א אדם צריך לתרגל כפייה עצמית שוב ושוב, עד שיגיע למצב שהוא כבר רוצה לקיים את הרצונות האלוקיים, ולא את רצונותיו שלו. כלומר, צריך להגיע למצב רצוי, שהוא שש ושמח לוותר על המאווים שלו, בכדי שיהיה לשני טוב, בכדי שהשני ישמח, כדי שיהיה לבורא טוב. “וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו”. הפסוק אומר “כי תשיג יד” – מפרש רבנו בעל הסולם, שיד מורה על התפיסה של האדם. היד היא משל, כמו שהיד בגשמיות תופסת משהו, כך היד מורה על תפיסת העולם של האדם. ולכן שהאדם מקריב את הקרבן בגשמיות, הוא צריך לסמוך את ידו על ראש העולה. מבחינה פנימית הכוונה – שכל תפיסת עולמו צריכה להיות סמוכה לראש העולה. כלומר כל תפיסת עולמו צריכה להשתנות ולהיות תפיסה כזאת שכדאי להקריב את המאווים שלו, בין אם זה בין אדם לחברו לטובת החבר, בין אם זה בין אדם למקום לטובת הבורא. אדם צריך להגיע למצב שהוא משנה את כל תפיסת עולמו. במקום שתפיסת העולם היא – ‘מה אני יכול להרוויח’, תפיסת העולם צריכה להיות ‘מה השני ירוויח’. כל אדם צריך לחשוב בבית שאשתו תהיה בשמחה, ולוותר, בכל עניין גשמי לוותר.  וכך בבית הכנסת, בעבודה, בישיבה, ברחוב, בבניין המשותף. כי כאשר האדם דואג לשני, שהשני יהיה בשמחה, השני ירוויח, אז הוא מגיע לרווח היותר גדול בחייו, מגיע לדבקות באלוקים חיים. “וסמך ידו”, את תפיסת עולמו, “על ראש  העולה”, דהיינו שכל תפיסת עולמו תהיה בגדר רוח האדם העולה היא למעלה. “ונרצה לו לכפר עליו”. התפיסה הזו גורמת להתרצות מלמעלה. הקב”ה רוצה באדם הזה, וזה מכפר לו,  כפרה מלשון ניקיון, זה מנקה אותו לגמרי בעיני ה’, ויכול אז לבוא לדבקות בה’.

 

“ושחט את בן הבקר לפני ה'”. צריך לשחוט את הרצונות שלו לפני ה’. לא מתוך אינטרסים זרים, אלא זה צריך להיות לפני ה’, כדי להגיע לדבקות בה’. “והקריבו בני אהרון הכוהנים את הדם, וזרקו את הדם סביב, אשר על פתח אוהל מועד”. אחת מעבודות בית המקדש הייתה זריקת הדם על המזבח מסביב:  לאחר השחיטה של הבהמה מקבלים את דמה וזורקים אותו על המזבח. “הדם הוא הנפש”, בגשמיות הדם הוא החיות של הבהמה, לכן את החיות הזאת של הבהמה צריכים לזרוק על המזבח סביב. כלומר, שהחיות שהייתה לאדם מתוך התענוגים הבהמיים שלו, את החיות הזאת, הוא צריך לבטל. הוא צריך להעלות את עצמו למעלה, את רמת חייו, שתהיה חיותו מהדביקות והחיבור עם הבורא. ובכדי להגיע לזה צריך לזרוק, לבטל את החיות הבהמית, את החיות האגואיסטית, והרמז הוא לזרוק את הדם, לזרוק את החיות הקודמת סביב המזבח. דהיינו, לתוך העקרון של ההקרבה, ולזכות בחיות נעלה הרבה יותר. התורה ממשיכה, מציינת עוד עבודות שנעשות בקורבן, ויש כאן חילוקים שונים, בקורבן עצמו, אם הקורבן הוא מן הבקר או מן הצאן או מן העוף. יש כאן גם קורבן סולת. יש כל מיני סוגי קרבנות שהאדם צריך להקריב. כל זה היה בגשמיות בזמן שבית המקדש היה קיים, אבל הוא גם קיים היום בתוך פנימיות האדם. בכדי להשתלם בדברים הללו, אנו צריכים לעסוק בפנימיות התורה, ולהפנימה פנימה לתוך נשמתנו. וכל זאת בכדי ללמוד לשנות את עצמנו. הרי בסך הכל הרווח הגדול ביותר  של האדם בעולמו הוא – אם מצליח לשנות את  עצמו במהלך 70 השנה שלו ולהביא את עצמו לבחינת רוח האדם העולה למעלה. אם האדם לא מצליח להגיע לזה, אז הוא הפסיד. נתנו לו  הזדמנות והוא הפסיד אותה. ולכן יפה שעה אחת קודם להשתלם בענייני פנימיות התורה, וכשכולנו נשתלם  בדברים הללו בודאי תבוא ישועתנו מבית ומחוץ. לא נראה עוד תוהו ובוהו, לא בפנים, לא בתוך עם ישראל. כל המערכות הללו שאנו רואים היום, הן מערכות מאוד מקולקלות, לא מונהגות נכון, כי הן לא מונהגות לפי המערכת האלוקית, לכן הבלבול גדול, התוהו ובוהו גדול בתוך עם ישראל ומחוץ לעם ישראל, אך אם נשתלם כולנו, בזה ישתנה המצב לאט לאט בצורה משמעותית מבית ומחוץ (תשס”ב).

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.