מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת ויקרא | תשע”ו

זמן קריאה 7 דק'

פרשת השבוע | פרשת ויקרא | אדר ב’ תשע”ו

“דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קורבן לה’, מן הבהמה, מן הבקר, ומן הצאן הקריבו את קורבנכם” (ויקרא א, ב)

 

אדם צריך להקריב קורבן לה’ – דווקא אדם יכול להקריב קורבן לה’ ולא מי שאינו בגדר אדם. כפי שאומר ר’ שמעון בר יוחאי במסכת יבמות (סא, עא), “אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם”, שמא תאמרו, הנה אנו רואים שהערבים המפגעים, ה’ יכרית אותם וימחה את שמם – גם כן מקריבים את עצמם קורבן. ואם כן, מדוע כתוב כאן “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קורבן”? התשובה היא פשוטה – צריך להקריב קורבן לה’. כלומר, ההקרבה שנדרשת מאיתנו היא הקרבה לה’ ולא לתועלת עצמנו. והערבים שמוסרים את נפשם הם מוסרים את עצמם בשביל תועלת עצמם. משום שמחנכים אותם – ובכך הם מאמינים – שע”י זה שהם מתאבדים, וכמה שמצליחים ליטול איתם ביחד נפשות יהודיות חפות מפשע – הם יזכו אח”כ לכל טוב. כלומר, הערבים מאמינים שע”י מעשי הרצח הללו יזכו אח”כ לגן עדן שמן מאוד, ושם יהיו להם כל התאוות של העולם הזה במידה גדושה. וכל אחד ואחד מדמיין לעצמו איך כדאי לסבול כמה שניות בעולם הזה ואחר כך ליהנות לנצח נצחים. נמצא אם כן שהם לא מקריבים את הקורבן לה’, הם מקריבים את הקורבן בשביל עצמם, לעצמם. ולכן כתוב “אדם כי יקריב מכם קורבן לה'” – דווקא אדם יכול להקריב קורבן לה’. ומה זה אדם? אדם הוא מי שרוצה להידמות, מלשון דמיון, לבורא יתברך – “מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום” (רמב”ם, הלכות דעות, יא) – כפי שהבורא יתברך הוא רחום וחנון, והרחמים, והחסד, והאהבה שלו, הם לא למען עצמו כדי שזה ישתלם לו או כדי שמישהו יתגמל אותו – דמי כבר יכול לתת לבורא יתברך משהו? אלא שהאהבה שלו היא אהבה טהורה לנבראים באמת, למען להיטיב להם. כפי שאמרו חז”ל “הטוב והמיטיב לרעים ולטובים“. הקב”ה רוצה להיטיב לכולם, לכל אחד כפי מה שהוא. ואנחנו צריכים ללכת בדרכיו. וכשאנחנו נותנים זה צריך להיעשות מתוך אהבה, מתוך רצון לתת ולא משום תועלת עצמית, רק משום שאנחנו מחשיבים ומעריכים את הנאהב ורוצים לתת לו, רוצים לגרום לו נחת רוח, רוצים שהוא יהיה בשמחה – ולא למען שום תועלת עצמית. ולכן כתוב “דבר אל בני ישראל” – דווקא ישראל מסוגלים לכך – “ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קורבן לה'” – דווקא מי שהוא בגדר אדם, דווקא מי שרוצה על כל פנים להיות אדם – הוא זה שיכול להקריב קורבן לה’ – לא למען עצמו ולא למען תועלת עצמית.

 

ומהו הקורבן? הקורבן הוא כל דבר שאנו עושים כנגד האהבה העצמית שלנו או למען הזולת. כאמור, אם זה מתגמל את התועלת העצמית שלנו אין זה נחשב כקורבן. אדם יכול לעשות את כל הדברים שבעולם – הדברים המסוכנים ביותר והדברים המשוגעים ביותר – אם הוא יודע שאח”כ משלמים לו. יש אחד שמעוניין בתשלום של כסף ויש אחד שמעוניין בתשלום של כבוד וכו’. אבל כאשר האדם צריך לעשות את הדבר הקטן ביותר ואין לו מזה שום תועלת, ולפעמים יש לו מזה עגמת נפש או איזה הפסד או מרירות, כאשר אדם צריך לעשות את הדבר הקטן ביותר למען זולתו, ולו לא יוצא כלום מזה – אז זה כבר למעלה מן הטבע וזה נקרא קורבן. על זה מדברת התורה. להקרבת קורבן שכזו אנו נדרשים. והקורבן הזה הוא נתבע מאיתנו יום-יום, שעה-שעה ולפעמים אפילו יותר מזה; זה נתבע מאיתנו בין אדם לחברו ובין אדם למקום. בין אדם לחברו אנו נדרשים להקריב את עצמנו ולהיות במצב של נתינה – אני צריך להיות מוכן למסור את מה שיש לי לשני. וזה לא תמיד דבר פיזי. יש לפעמים שהשני מתנהג בצורה לא טובה או שאומר משהו לא יפה, וכל כולי בוער באש, ואני רוצה לענות לו משהו שיגרום לו כאב רב או שאני רוצה להתפרץ בהתפרצות גדולה ולהכרית את שמו מתחת השמיים, ברוב זעם וברוב כאב. ואמרו חז”ל (חולין, פט, א): אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר “תולה ארץ על בלימה” (איוב כו, ז). כמה הקרבה, כמה מסירות צריך בכדי לסגור את הפה בשעת מריבה, כאשר הדם רותח בעורקים ואנחנו מעוניינים לומר ולעשות את הדברים המכוערים ביותר. כמה הקרבה, כמה איפוק, כמה התגברות, כמה גבורה צריך בשביל לסגור את הפה ולא לומר שום דבר. כמה גבורה צריך בכדי לחשוב מחשבות טובות על השני דווקא במצבים הקשים הללו – “איזהו גיבור – הכובש את יצרו” (אבות ד, א) וזה נקרא קורבן. ואת זה יש לנו כל יום – אם במסגרת המשפחתית – בין אשה לבעלה, בין בעל לאשתו, בין שניהם לילדים, בין האדם לשכנים, חברים בבית הכנסת, מקום העבודה, בישיבה, בכל מקום. כמה איפוק נדרש מאיתנו – ולזה מחנכת אותנו התורה. “אדם כי יקריב מכם קורבן לה'”.

 

אנו שומעים כמעט מדי יום ביומו על מעשי אלימות ורצח, שאדם הורג אדם אחר בגלל סכסוכים למיניהם, לפעמים אפילו פעוטים ביותר. ואין לנו שום פלא בדבר משום שמי שמחונך ע”י אלימות במדיות השונות, אין שום ספק שהוא יפעל כך. לכן לכאורה כדאי להתנתק מכל המדיות הללו, שהן מטמאות את הנפש והן מביאות רוח של אומות העולם באדם. והנה אנו רואים את התוצאות בעם ישראל, איך לאט-לאט אנו נהפכים כאן, רחמנא ליצלן, לאמריקה מספר שתיים. שגם שם יש אלימות כבירה ביום ובלילה מכל הסוגים והמינים, ואנשים שם הולכים כמו שהולכים בג’ונגל, בין חיות. ייתכן אפילו בפחד ובמורא יותר גדול. משום שכשהולכים בג’ונגל, החיות הן לא כל כך מתוחכמות. והרבה פעמים עוד אפשר להסתדר איתן. אבל בני האדם הם החיה הרעה ביותר, המזיקה ביותר, משום שההשגחה נתנה לאדם את השכל והוא משתמש בשכל הזה להרע, לדרוס, להכות ולהרוג לחמוס, לשדוד – אלו דברים שאנו קוראים עליהם מדי יום ביומו, וכבר התרגלנו לזה. אבל חבל מאוד, שהחתך הכללי של עם ישראל הולך ויורד, והתורה לעומת זאת מחנכת את האדם להיפך הגמור. קודם כל במחשבה, תמיד לחשוב טוב על השני. תמיד לדון את השני לכף זכות. ואח”כ בפה, בדיבור – תמיד לדבר טוב לשני, לדבר טוב על השני. ואח”כ כמובן במעשה, לעשות טוב, לפעול טוב. פעולות של נתינה ולא פעולות של קבלה. פעולות טובות ולא פעולות רעות. זה החינוך שהתורה נותנת לנו. מי שדבק בתורה – זוהי תורת חיים, הוא דבק בחיים הנצחיים, הוא דבק בטוב, הוא דבק בנצח, הוא דבק בבורא כל העולם כולו.

 

אין שום ספק, שהמערכת הנוכחית, כפי שהיא היום, אינה יכולה להמשיך להתקיים. זוהי מערכת אשר זמנה קצוב. מערכת שהיא מעין מנגנון שמשמיד את עצמו. אם נמשיך להזין את עצמנו בחינוך של אומות העולם, שהוא חינוך חייתי ובהמי, שבו ככל שאדם הוא יותר חייתי – הוא יותר משובח. כבר חז”ל דיברו על זה לפני אלפי שנה, ש“אין אדם מת וחצי תאוותו בידו” (קהלת רבא, א, יג), יש לו מנֵה – רוצה מאתיים, יש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות. ואין סוף ליצרים ולתאוות של האדם, ואף פעם הוא לא יוצא מסופק. ולכן אנחנו רואים שהאדם מגיע לסוגי האלימות המטורפים ביותר, משום שכבר אין לאדם סיפוק בחיים רגילים. וזהו שנאמר על האדם נאמר “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ” (בראשית ו, יב). וברור שאם המערכת הזאת תמשיך בכיוון הזה, וברור שאם יתממשו כל התוכניות לעודד עוד עליות של גויים לכאן ועובדים זרים – כל זה מכניס לכאן את הרוח הנמוכה והנתעבת של אומות העולם. ואם יתנו לגיטימציה למלחמה נגד דת ישראל ונגד תורת ישראל, ברור לאור ההיסטוריה ולאור התורה ולאור כל הנבואות – שהמנגנון הזה יתפורר – המנגנון הזה כאן סופו לפירוק. מדינת ישראל נוסדה על-פי ערכים שגויים, ערכים חילוניים. ולכן היא באמת הולכת ומתפוררת ומתפרקת. וטוב שזה כך –  משום שרק אחרי שנחרב הקיים, אפשר לבנות חדש טוב יותר, ועל בסיס אמיתי ונכון יותר. ואלה מבינינו שרוצים להציל את עצמם וללכת בדרך הישר והטוב – בדרך האמיתית – צריכים להתנתק מכל ההשפעות הזרות ולהתחבר אך ורק עם השפעות תורניות חיוביות, השפעות של נתינה, של אהבת הזולת, של הקרבה, ולא השפעות של יצרים תאוות והפקרות. וזהו שאומרת לנו כאן התורה – “אדם כי יקריב מכם קורבן לה’ – מן הבהמה”, צריך להקריב את הבהמיות שלנו – כל אחד מאיתנו נולד בהמה, כפי שאומר הפסוק “וְעַיִר פרא אדם יוולד” (איוב יא, יב) מכל מקום אנו צריכים להקריב את זה. ועל ידי כך נוכל להתחבר עם מלך העולם. ומה יכולה להיות מטרה יותר גדולה מזו?

 

“מן הבקר” – האדם צריך להקריב את הביקורת שלו. יש לאדם כל מיני סוגי ביקורת; על עצמו, על אלה שסביבו, על המצב ועל הבריאה – יש כל מיני סוגי ביקורת. ולפעמים ע”י הביקורת אדם נכנס לייאוש. אומרים לו – ‘לא, אתה צריך להקריב את הביקורת שלך קורבן לה”. כלומר, כל ביקורת שאנו מעבירים, צריכה להיות ביקורת בונה. גם היהדות גורסת ביקורת – אבל ביקורת בונה. אדם יעביר ביקורת – לא יותר מחצי שעה ביום, ועל עצמו – לא על אחרים. ואם יש לאדם ביקורת על אחרים, הוא צריך להקריב את אותה ביקורת לה’, ולומר: ‘אתה הקב”ה משגיח על הכול ומאיתך כל המציאות כולה, בוודאי שאתה מסובב הכול לטוב’. ומה שאני מעביר כאן ביקורת על המצב – אז יש בדבר שתי נקודות: א. אין האדם צריך לבקר מישהו מסוים, אלא צריך לבקר עקרונות. ואת זה מותר וצריך לעשות, כי האדם צריך לברר לעצמו אילו עקרונות נכונים ואילו עקרונות אינם נכונים. וזה מה שאני עושה – אני בודק את העקרונות שעל פיהם צועדת החברה הישראלית, ואני מוצא אותם כעקרונות לא טובים. ב. גם אם יש לאדם ביקורת על עצמו, או על עקרונות שאינם נכונים שנמצאים אצל זולתו בחברה שמסביבו, מכל מקום צריך להאמין שהקב”ה מוליך את הכול. וזהו שאמרתי, שהקב”ה מוליך את הכול אל נקודה כזאת שהשגוי יצטרך להיחרב, וזה טוב. אין בזה פסול. כאשר האדם מגיע למצב של שוקת שבורה, והוא מבין שהוא שגה רק אז הוא יכול להקים דברים חדשים יותר טובים ויותר נכונים – זה טוב. אם כן, אני חוזר על שתי הנקודות בעניין הביקורת: א. מותר לאדם להעביר ביקורת רק על עצמו ולא יותר מחצי שעה ביום. אמנם אסור לו להעביר ביקורת על אנשים או גופים מסוימים, אבל מותר להעביר ביקורת על עקרונות – האם עקרון פלוני נכון או לא נכון. ב. גם אם אדם מעביר ביקורת, מבקר עקרונות מסוימים, ונוכח לדעת שאדם מסוים או חברה מסוימת הולכים ע”פ העקרונות השגויים הללו, מכל מקום לא תיפול ביקורתו עליהם – אלא יאמין שהקב”ה מוליך אותם. והקב”ה מוליך אותם בדרך שבסופו של דבר תביא את כולם לטוב, ומעז יצא מתוק.

 

והאדם בעיקר צריך לבקר את עצמו ולעבוד עם עצמו, לתקן את עצמו, להקריב את עצמו. וכאשר יש לו ביקורת על אחרים, הוא צריך להקריב את הביקורת הזאת קורבן לה’, ולומר, ‘הקב”ה בוודאי יודע איך הוא מוליך אדם מסוים או את עם ישראל, ואילו אני עצמי, צריך לדון את כולם לכף זכות’. וזה נקרא “מן הבקר”. ואחר כך “מן הצאן”, ‘צאן’ מלשון יציאה לחוץ. פעמים רבות האדם מעביר ביקורת על עצמו והוא רואה שהוא מחוץ לקדושה; הוא רואה שמה ששולט בו זה תאוות, יצרים וכו’. הגם שהוא ניסה כבר אלף אלפי פעמים להתפטר מזה ולהיות אדם – הוא לא מצליח. אם כן, וההיגיון שלו אומר לו באיזשהו שלב, ‘דע לך, אתה כבר לא תצליח. אתה כבר אבוד’ – את ההיגיון הזה, גם כן צריך להקריב לה’. כפי שעושים בקורבן אמיתי – שוחטים את הבהמה – כך גם אנחנו צריכים לשחוט את הבהמיות שלנו, את הביקורת שלנו ואת ההיגיון הזה שלנו. “מן הבהמה, מן הבקר, ומן הצאן תקריבו את קורבנכם” – אתם צריכים להקריב את הרצונות הבהמיים שלכם, את הביקורת שלכם על אחרים, את ההיגיון המייאש שלכם – את כל זה צריך לשחוט,על כל זה צריך לוותר – כלומר, להקריב קורבן לה’. וזו צריכה להיות דרכנו (תשס”ג).

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.