מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת ויקרא | תשע“ד

זמן קריאה 6 דק'

פרשת השבוע | פרשת ויקרא | אדר ב’ תשע“ד

 

ויקרא אל משה, וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמר” (ויקרא, א’, א’). האות א’ של המילה “ויקרא” היא א’ קטנה. אומר רש”י במקום: “לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר ויקר אלוקים אל בלעם”. כלומר – אל משה נאמר: “ויקרא”, לבלעם נאמר: “ויקר”, בלי ה – א’. מהו ההבדל? אומר רש”י – ויקר לשון עראי, מקרה וטומאה. אבל הא’ הזאת מרמזת על אלופו של עולם, על הקב”ה. לכן אצל משה כתוב “ויקרא” עם ה – א’, כי משה רבנו היה עובד ה’ – “בכל ביתי נאמן הוא”, ואצלו היה חשוב הבורא. לא המתנות של הבורא, אלא הבורא בעצמו. ולכן כתוב ויקרא עם א’ שמורה על התגלות אלופו של עולם למשה רבנו. מה שאין כן, אצל בלעם כתוב בלי הא’, מכיוון שבלעם לא היה עובד את האלוקים מתוך אהבת האלוקים, אלא הוא היה רוצה בגילויו של הבורא מתוך אהבת עצמו. ולכן אצל בלעם כתוב ויקר, לשון מקרה, לשון קרי, לשון טומאה. כי ההבדל בין טומאה לקדושה הוא רק בנקודה הזאת – אהבת עצמו או אהבת הבורא.

 

גם המשך הפסוק מלמד על כך: “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמר“. כלומר, ההתגלות של הקב”ה אל משה רבנו היא מתוך אוהל מועד, ואוהל הוא מלשון מאהיל, מושג המרמז על הסתרה. משה רבנו נקרא הרועה הנאמן, מפני שהוא הוביל את כל עם ישראל אחריו בדרך של אמונה. ודרך האמונה היא דרך לא פשוטה. דרך האמונה משמעותה – שהאדם מוכן לעבוד את ה’, גם כאשר אין לו טעם, גם כאשר אין לו הרגשה ואין לו הבנה. אלא הוא מוכן לעבוד את ה’ מתוך הכח הנקרא אמונה. וכשאדם עובד בצורה שכזאת, אזי ברור שהוא לא עובד מטעם אהבת עצמו, כי הרי אין לו טעם, אין לו הרגשה ואין לו הבנה. אלא ברור שהוא עובד מטעם אהבת ה’. וזהו ההבדל בין “ויקרא” לבין “ויקר”. ויקרא עם א’ מורה שכל עבודת האדם היא מתוך אהבת ה’. וההוכחה לכך – שהאדם מוכן לעבוד באמונה, גם כאשר הוא הולך אחרי ה’ במדבר. אך מי שהוא לא בכלל ישראל – הוא גם רוצה לעבוד את ה’, אך רק בתנאי שיהיה לו טעם והרגשה והבנה. הוא רוצה לעבוד את ה’, הוא רוצה לעבוד את עבודת האלוקים, אבל – לתועלת עצמו, מתוך אהבת עצמו, ולא מתוך אהבת האלוקים. זהו ההיכר בין עובד ה’ ללא עבדו. זהו ההבדל בין מי שהוא באמת שייך לבחינת ישראל לבין מי שהוא שייך לאומה”ע. ואם כן, הדיבור של הקב”ה למשה רבנו מתגלה אליו דווקא מאוהל מועד. מועד הוא מלשון התוועדות. ההתוועדות של הקב”ה לאדם היא דווקא מתוך האוהל, דהיינו, דווקא כאשר האדם מוכן לקבל על עצמו עבדות ה’ במצב של הסתרה, שזה נקרא אוהל.

 

אליבא דאמת, זהו עיקר העניין שצריך האדם לשים לב אליו – האם הוא עובד את ה’ או שהוא עובד את עצמו. וההבדל בין זה לזה הוא הבדל דק. כי גם אדם המקיים את כל התורה והמצוות, ולומד תורה מהבוקר עד הערב, ומדקדק במצווה קלה כבחמורה, יכול להיות שהוא בעצם עובד את עצמו. מבחינה חיצונית, מעשית, לא ניכר שום הבדל בין אדם שעובד את עצמו לאדם שעובד את האלוקים. אלא ההבדל הוא הבדל פנימי. אדם שעובד את עצמו הוא מחפש תמיד את הטעם, את ההרגשה הטובה, את ההבנה. הוא מחפש תמיד את הסיפוק העצמי, בין אם המדובר הוא  בסיפוק עצמו בעולם הזה או בעולם הבא. זה לא משנה, גם אם האדם עובד בשביל לזכות בעולם הבא, זה עדיין נשאר בקריטריון של אהבת עצמו. רק כאשר האדם מוכן לעבוד בלי טעם, בלי הרגשה, בלי הבנה, רק כאשר הוא מוכן לוותר על כל אלו, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, אזי ניכר הדבר שהוא מוכן לעבוד את ה’. כי העיקר אצלו הוא שלהשי”ת יהיה נחת רוח, ולא שלו יהיה נחת רוח. וזהו למעשה ענין התשובה. האמת היא – שהתשובה תלויה במשבצת שבה האדם נמצא. אם האדם בכלל לא מקיים תורה ומצוות, אזי התשובה לדידו היא שהוא צריך כן להתחיל לקיים. אבל אדם שכן מקיים תו”מ, התשובה מבחינתו היא שהוא צריך לשוב אל ה’, להפסיק לעשות עבור עצמו, ולהתחיל לעשות עבור השני.

 

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קורבן לה’, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם” (שם, פס’ ב’). ענין הקרבת הקורבן משמעותו – כפי שבגשמיות, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מביאים קורבנות מהבהמה, מהבקר, מהצאן ומהעוף, כך גם בפנימיות – בכדי להתקרב לה’, האדם צריך להקריב את הרצונות הבהמיים שלו, הוא צריך לשחוט אותם, ולהעלותם קורבן לה’. אנו כולנו נדרשים להקרבה, וזוהי למעשה מהות התשובה. כי התשובה היא השבת הנפש של האדם להידבק בשורשה. כפי שהשורש שלנו הוא רחום וחנון וכל רצונו לתת ולהשפיע לנבראים, כפי שאנו אומרים: “אהבת עולם אהבתנו ה’ אלוקינו” – הקב”ה אוהב אותנו אהבה מוחלטת, אהבה עולמית, “חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו” – הוא חומל עלינו חמלה גדולה, הרבה מעבר למה שמגיע לנו, כך גם אנו צריכים לכונן את חיינו כחיים המבוססים על עניין של השפעה, אהבת הזולת ואהבת ה’. וכפי שאצל הקב”ה אין עניין של קבלה, כך גם אנו צריכים לצמצם את הקבלה שלנו. וב’ העניינים הללו – צמצום הקבלה, שהוא עניין “סור מרע”, ופיתוח הנתינה ואהבת הזולת, שהוא עניין “עשה טוב”, שני אלו דורשים מאיתנו הקרבה גדולה. מפני שהאדם צריך להביא את עצמו לכך שהוא מקריב את רצונותיו ואת מאווייו ואת האינטרסים שלו למען הזולת.

 

הכלל הגדול שבתורה הוא: “ואהבת לרעך כמוך”, וכל שאר פרטי התורה כולה הם פרטים של הכלל הגדול הזה. הווי אומר, שאנו צריכים להשתלם בענין “ואהבת לרעך כמוך”. וזהו עניין החזרה בתשובה. וההשתלמות בעניין זה צריכה להיות החל מהעניינים הפעוטים ביותר שבין האדם לסובב אותו, וכלה בענינים הגדולים ביותר שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. אנו צריכים להרגיל את עצמנו להעמיד את זולתנו בעדיפות ראשונה, ואת עצמנו בעדיפות שנייה, באם אנו רוצים להדבק ולהתחבר לה’, ובאם אנו רוצים ללכת במסלול היותר נכון והיותר טבעי שעל ידו נוכל להתחבר עם הקב”ה. בכל מצב, בין אם זה במסגרת המשפחתית, בין אם זה בעבודה, בין אם זה בבית הכנסת, האדם צריך להרגיל עצמו להסתכל על אלו שסובבים אותו כאנשים יותר חשובים ממנו. האדם צריך להרגיל עצמו לעשות ביקורת על עצמו ולא על זולתו. להיפך, את זולתו תמיד לדון לכף זכות, להחשיב תמיד את הזולת יותר מאשר את עצמי. ואם האדם ישתלם בכך, אזי הוא תמיד יוכל לוותר לשני, הוא תמיד יוכל להביא את השני למצב של עדיפות עליו.

 

מספרים, כשבאו אנשים לפני חתונתם למרן הרב שך זצ”ל, ושאלו אותו אילו עצות הוא יכול לתת להם למען שלום בית, אמר להם הרב: יש לי שלש עצות – לוותר, לוותר, לוותר. שלש פעמים לוותר. כלומר – תמיד לוותר. וגם מורי ורבי זצ”ל אמר – אדם צריך לוותר לזולתו בכל הענינים הגשמיים, הן בבית, והן מחוץ למסגרת המשפחה. בכל פעם שנסוב איזה דיון סביב לעניין גשמי – לוותר. לעומת זאת, אדם צריך לדעת לעמוד על שלו בעניינים רוחניים. על עקרונות רוחניים – על זה לא לוותר. אבל על העניינים הגשמים, בכל מה שנוגע לכל ענין גשמי – לוותר מראש. ואם כל אחד ואחד מאיתנו היה הולך בדרך הזאת, הרי בוודאי היה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. “עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל”. השלום, הוא סימן לאדם אם הוא הולך בדרך של אהבת הזולת או בדרך של אהבת עצמו. כי אהבת עצמו מולידה מלחמה. אהבת הזולת מולידה שלום. ולכן כל הנביאים מדברים על עניין השלום, כי השלום הוא פשוט סימן – האם האדם הולך בדרך התורה באמת, קרי בדרך של “ואהבת לרעך כמוך”, בדרך של “ואהבת את ה’ אלוקיך”, או שהוא הולך בדרך אהבת עצמו. וזהו ענין התשובה. בעניין הזה אנו צריכים לחזור בתשובה.

 

על כך אומר הפסוק: “אדם כי יקריב מכם קורבן לה’” – אם אדם רוצה להתקרב לה’, “מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם” – תקריבו את כל המאוויים והרצונות הבהמיים שלכם. את הדברים האלו תקריבו עולה כליל לה’. על הדברים הללו תוותרו מראש. והאדם צריך להרגיל את עצמו בעניין זה. זו היא עבודה לא קטנה. אבל כשהאדם נכנס למסלול הזה ומבין את חשיבות הדבר ומבין מה הוא מרוויח על ידי כך, אזי הוא מבין שהכל כדאי. דברי חז”ל מלאים עניינים ודרשות והוראות והדרכות בקשר לנקודה הזאת של “ואהבת לרעך כמוך”. וזה קשה. יש סוגים ואופנים רבים של הקרבה. יש פעמים שהאדם צריך להקריב מכספו, מזמנו. יש פעמים שהאדם צריך להקריב מליבו וממוחו. לדוגמא – אם החבר אומר לי מילה לא יפה, או שבבית אומרים לי מילה לא יפה, מעליבים אותי, לא מתייחסים אלי בכבוד הראוי – אני צריך לשתוק. אומרים חז”ל: “אין העולם מתקיים אלא במי שבולם פיו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה” (חולין, פ”ט, ע”א). גם זו הקרבה. מדוע? מפני שכך האדם מצמצם את הקבלה שבו ומפתח את ההשפעה שבו. ואם כן, הוא ממש מפתח השוואת צורתו הנפשית לצורת הבורא ית’. בשביל זה נברא האדם. זוהי למעשה המהות של התשובה – “שובה ישראל עד ה’ אלוקיך”.

 

אדם כי יקריב מכם קורבן לה’ מן הבהמה… תקריבו את קורבנכם” – אנו צריכים להקריב את כל האינטרסים הבהמיים שלנו, וכך נוכל לזכות לניסן. ניסן הוא מלשון ניסים שלנו. כי “בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל”. הקב”ה יעשה לנו ניסים כפי שעשה בימים ההם, כך יעשה גם בזמן הזה. אבל לאיזה ניסים אנו צריכים לשאוף? האם אנו צריכים לשאוף לזה שיפסיקו צרותינו החיצוניות, האם צריכים לשאוף לזה שתפסיק רדיפת התורה, והגזירות על לומדי התורה, מצד המימשל? לא זאת צריכה להיות תפילתנו, לא לנס הזה אנו צריכים לייחל. אלא אנו צריכים לבקש נס אחר – אנו צריכים לבקש מהקב”ה שיעשה עם עם-ישראל נס ויהפוך אותנו מעם שהוא ככל העמים לעם סגולה, לעם נבחר, כפי שבאמת הוא הפוטנציאל שלנו. הקב”ה בחר בנו מכל העמים, ובנפש היהודית יש פוטנציאל עצום. אלא שאנו זקוקים לעזרת ה’. לנס הזה אנו צריכים, שנהפוך להיות מבהמות לאנשים, מכאלו שאוהבים רק את עצמם לכאלו שאוהבים את זולתם, שמוכנים לתת את הכל בשביל זולתם. אחד למען כולם וכולם למען אחד, “שלי שלך ושלך שלך”, זהו הנס, זוהי הגאולה. רק כשזה יקרה, ונפסיק אנחנו בעצמינו לרדוף את הנפש דקדושה שלנו, ולזלזל בה, ולעשותה כעפר ואפר, רק כשנפסיק לזלזל בהקב”ה, אז נשתחרר גם מכל הרדיפות החיצוניות שרודפים את עולם התורה. לנס הזה אנו צריכים להתפלל. לא שהקב”ה יסיר מאיתנו את היסורים, אלא שיעזור לנו להיפטר מהסיבה שהביאה עלינו את היסורים. להתפלל על העיקר ולא על הסימפטומים. לשוב בתשובה בנקודה העיקרית ולא בעניינים החיצוניים. (תשס”ב).

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.