מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת ויקהל | תשע"ה

זמן קריאה 8 דק'

פרשת השבוע | פרשת ויקהל | אדר תשע”ה

“ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציוה ה’ לעשות אותם: ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה’, כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” (פרשת ויקהל, שמות, ל”ה, א’ – ג’).

 

על פי הפשט, משה רבנו מצוה כאן את עם ישראל על ענין השבת. אם נתבונן בפסוקים אלו מבחינה פנימית, אזי צריכים להסביר כך: “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל” – משה רבנו הקהיל את בנ”י, כלומר, יצר מהם קהילה. יש לדעת, שהמושג “קהילה” איננו כמשמעותו הפשוטה, של איסוף אנשים מבחינה חיצונית, אלא המושג “קהילה” במשמעותו הפנימית, הוא – חיבור פנימי בין אנשים. מפני שכאשר ישנם אנשים רבים הנמצאים יחד מבחינה פיזית, עדיין אין זה אומר שיש ביניהם חיבור וקשר מבחינה פנימית. לדוגמא, אנו רואים אנשים באים לבית הכנסת שלש פעמים ביום ומתפללים יחד, אך עדיין אין זה אומר שניתן להגדיר את התכנסותם יחד בגדר קהילה. מפני שקהילה, משמעותה – חיבור וקשר בין אנשים, ופעמים רבות המצב האמיתי הוא שאנשים באים לבית הכנסת, הם נמצאים פיזית אחד על יד השני, אך למעשה, אין ביניהם שום חיבור. רק היות וההלכה מצוה ואונסת אותם בענין זה, שאסור לאדם להתפלל יחידי אלא הוא צריך להתפלל עם עוד תשעה אנשים, לכן הוא אנוס ובא לבית הכנסת, ובאמת הוא היה מוותר על כל זה. וכך, בגמר התפילה, כל אחד חוזר לביתו שלו, ומסתגר שם. אבל כך לא אמור להיות המצב הרצוי. המצב שאותו רוצה הקב”ה, הוא שיהיה קשר בין אדם לחברו, שכל אחד ואחד יתחבר עם השני, כל אחד יתעניין בשני, כל אחד ואחד יסייע ויעזור לשני כפי יכולתו.

 

אם כן, זהו פירוש הפסוק: “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל”. כאן לא מדובר על כך שמשה רבנו קיבץ אוסף של אנשים מבחינה חיצונית ונשא בפניהם נאום בכיכר… אלא הכוונה היא, שמשה רבנו, בסגולת מנהיגות הקודש שלו, בסגולת האמונה שלו, בסגולת האור שהאיר לכלל ישראל, יכול היה להקהיל אותם ולאסוף אותם, עד כדי כך שיהיה ביניהם חיבור וקשר של אהבה בין אחד לשני. זהו המושג של “ויקהל“, זהו הכינוס שמכנס ומקהיל משה את בני ישראל. וגם אנו, באותו האופן, איש איש במקום מושבו, עלינו לפעול ולשאוף למצב שתהיה באמת קהילה. ולא כפי שקורה היום, שנפגשים באקראי בבית הכנסת, אומרים שלום, ולכל היותר, מנהלים איזו שיחה שטחית בעניני אקטואליה שונים – מה קורה מבחינה פוליטית בארץ, מהי תחזית מזג האויר וכו’, ואת השאלה הכל כך מתבקשת – מה קורה אתך באמת?? מה נעשה אצלך? האם אתה זקוק לעזרה? כמעט ואין שואלים, על זה כלל לא מדברים. מצב שבו כל אחד ואחד מתעניין בשני – זה חסר מאד. או לדוגמא – אנשים יושבים ולומדים יחד שיעור בדף היומי או הלכה וכו’, אך גם זהו בסך הכל ענין מקרי, שמזדמנים ביחד לשיעור אחד. אבל ענין של “ואהבת לרעך כמוך”, אשר מחייב שכל אחד ואחד יתעניין בשני, ושכל אחד ואחד יתבונן ויראה במה הוא יכול לשמח את השני, או בקיצור – ענין של תשומת לב לשני, זה כל כך חסר. וזהו המרומז בפסוק הזה “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל”, זהו הענין של הקהילה.

 

ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציוה ה’ לעשות אותם” – מה הם הדברים אשר ציוה הקב”ה לעשות? – “ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש. שבת שבתון לה’, כל העושה בו מלאכה יומת“. בגשמיות אנו רואים שבששת ימי השבוע האדם עובד, וביום השביעי הוא נח. כך לפחות היה פעם, לפני שעשו שבוע עבודה מקוצר. אבל במקור, אין דבר כזה שבוע עבודה מקוצר, אלא – ששת ימים תעבוד וביום השביעי קודש. מבחינה פנימית, הכוונה היא – שבששת הימים האדם צריך לעבוד עם עצמו, לשפר את עצמו, לתקן את עצמו. ששת הימים הללו נמשכים מששת הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. בששת הימים הללו האדם צריך לעבוד לשפר את עצמו: א. מבחינת היחסים שבין אדם לחברו, בבחינת “ואהבת לרעך כמוך”. ב. מבחינת הענינים שבין אדם למקום, בבחינת “ואהבת את ה’ אלוקיך”, “ויראת את ה'”. בזה צריך לעבוד ששה ימים, וזה נקרא מלאכה. העבודה הזאת איננה פשוטה, כלומר, על האדם לטרוח ולהתייגע רבות, מפני שהגוף שלנו מתנגד לזה, ואיננו מעוניין בכל העבודות הללו. הגוף שלנו מעונין בדבר אחד – להנות מהחיים כמה שיותר, ולסבול מייסורים כמה שפחות. פרט לזה, הגוף שלנו לא מעוניין בשום דבר. כפי שנהוג אצל בהמות וחיות שהן, מן הצד הטבעי, במשך עשרים וארבע שעות ביממה, מנסות להנות ולברוח מייסורים כמה שיותר, על פי הכלים העומדים לרשותם. כך גם האדם פועל, באותו האופן, רק שעומדות לרשותו יותר אפשרויות, מכיוון שהוא יותר מתוחכם. אך אין הבדל עקרוני ביניהם.

 

אם כן, אנו צריכים לעבוד ולהתייגע כנגד הגוף שלנו, בשני המישורים: בין אדם לחברו ובין אדם למקום. מבחינת העבודה שבין אדם לחברו – על האדם לעבוד בעניין “ואהבת לרעך כמוך” במחשבה, דיבור ומעשה. מבחינת המעשה – האדם צריך להתעניין בצרכים של אלו הסובבים אותו. כל אחד ואחד צריך לדאוג שיהיו מסביבו שלשה ארבעה אנשים, שיש לו פחות או יותר השתוות איתם, ואיתם ליישם את הענין של “ואהבת לרעך כמוך”. להתעניין בצרכיהם, להתקשר מדי יום יומיים, לשאול בשלומם, להציע את עזרתך, במידה והחבר זקוק לעזרה וכו’, ולעזור בכל מה שצריך. עבודה זו איננה כוללת את בני משפחתו של האדם, אשתו וילדיו, מכיוון שבאופן טבעי האדם מתעניין בצורכיהם ופועל להטיב, לעזור ולשפר את מצבם של בני ביתו. אך לגבי אנשים שאינם קשורים לאדם מבחינה משפחתית, זה כבר לא ענין טבעי. ולכן, מלבד זה שהאדם צריך לפעול את כל הפעולות הללו בביתו, הוא צריך גם להתחבר עם שלשה ארבעה אנשים הקרובים לליבו, וליישם איתם את עניין “ואהבת לרעך כמוך” מבחינה מעשית.

 

מבחינת דיבור – על האדם לשמור על לשון נקייה, שלא לדבר לשון הרע, להיזהר שלא להעליב את השני, שלא לכעוס, שלא לדבר דיבורים שיכולים ח”ו לפגוע בשני. ומבחינת מחשבה – האדם צריך לשמור את מחשבתו נקייה, שלא לחשוב שום מחשבת פסול על השני, שלא לחשוב בגנותו, שלא לחשוב מחשבות שליליות לגביו, ובכלל לא לחשוב מחשבות של ביקורת על השני. אלא על האדם תמיד לדון במחשבתו את השני לכף זכות, להתבונן ולהתרכז בדברים החיוביים שיש בשני. מבחינת העבודה שבין אדם למקום – על האדם לעבוד את עבודת האמונה. מהי עבודת האמונה? – על האדם לצייר לעצמו שהוא עומד בפני מלך גדול ונורא. וכך היא האמת, רק אנו איננו מרגישים זאת ולא רואים זאת. אך זוהי האמת. ולכן, אנו צריכים לצייר לעצמנו את הציור הזה ולחיות על פיו, ולעבוד גם כן בשלשת סוגי העבודה – במחשבה, דיבור ומעשה, שיהיו מתאימים לאדם העומד בפני מלך גדול ונורא. אם כן, מחשבה, דיבור ומעשה, אלו הם שלשת סוגי העבודה שצריכים לעבוד בין אדם לחברו ובין אדם למקום. זוהי עבודה קשה מאד, מפני שהגוף מתנגד לכך בתכלית ההתנגדות. עבודה זו בששת הימים, אשר נמשכים מששת הספירות, נקראת מלאכה, ועליה מדובר כאן בפסוק: “ששת ימים תעשה מלאכה”.

 

וביום השביעי יהיה לכם קודש” – ביום השביעי, שהוא יום השבת, זהו זמן גילוי ה’. למי הקב”ה מתגלה? הקב”ה מתגלה רק לאלו האנשים שבאמת עושים את המלאכה בששת הימים, בששת סוגי העבודות הנקראים: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. ומי שטרח בערב שבת –  יכול לאכול בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת – אין לו מה לאכול בשבת. רק אלו האנשים אשר עובדים לתקן את עצמם, לשפר את עצמם בששת ימי המעשה, הם האנשים אשר זוכים לגילוי ה’ ביום השבת. כי זוהי כל המהות של יום השבת – גילוי הקב”ה לעבדיו, לאלו המשתוקקים אליו, המתגעגעים אליו. זוהי המשמעות של היום השביעי. רבנו “בעל הסולם” היה אומר: שביעי הוא נוטריקון שבי – היא, והכוונה היא על הנקודה דקדושה שיש בנפש האדם. בנפש הישראלית יש נקודה דקדושה. כל נפש ונפש שהיתה במעמד הר סיני קיבלה את הנקודה הזאת של הקדושה. וכאשר הנקודה הזאת באה לידי ביטוי בתוך האדם ומאירה בו, מצב בו האדם שמח להתקשר עם הבורא ית’, להתקשר עם האלוקות, זה נקרא שביעי – שבי היא.

 

וזהו שנאמר: “וביום השביעי יהיה לכם קודש”, כלומר – קודש מרמז על גילוי ה’, שהוא נקרא קדוש, כפי שאומרים בתפילה: “אתה קדוש ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך סלה”. בכל מקום שבו נאמר המושג “קודש”, זה מרמז על גילוי ה’. מדוע הקב”ה נקרא קדוש? קדוש משמעותו – מופרש ומובדל, והקב”ה הוא מופרש ומובדל מכל ענין של אהבה עצמית, וכל ענינו הוא להטיב לנבראיו. ומכיוון שאין אצל הקב”ה עניין של אהבה עצמית ורצון לקבל, לכן כתוב: “וביום השביעי יהיה לכם קודש”, כלומר – בל נחשוב שהקב”ה צריך את ענין גילוי ה’ לאדם, אלא – זה הכל בשביל האדם, הכל לטובת האדם, הכל מתוך רצונו של השי”ת להטיב לנבראיו. לכן כתוב “וביום השביעי יהיה לכם קודש”, כי כל זה הוא בשבילכם. “שבת שבתון לה’” – שבת היא מלשון שביתה, שביתה ממלאכה. כי כל המלאכה צריכה להיעשות דווקא בששת הימים. אבל בזמן גילוי ה’, אין מקום למלאכה, אלא יש מקום לתענוג, כפי שכתוב: “וקראת לשבת עונג, לקדוש ה’ מכובד וכיבדתו מעשות דרכיך…”. בזמן שמתגלה כבוד המלך באדם, על האדם לכבד זמן זה, אסור לו לאדם להתנהג ביום השבת כפי שהוא מתנהג בששת ימי החול. “וכיבדתו מעשות דרכיך” – אתה לא צריך לעשות את אותם המעשים, לפסוע באותן הדרכים שבהן אתה דורך בימי החול, אלא כאן צריכה להיות דרך מיוחדת.

 

משל למה הדבר דומה? למלך שהודיע לבני המדינה שהוא עתיד לבוא ביום מסוים למדינה. על כן מתכנסת אסיפה מיוחדת ומחליטה על פעולות מסוימות בהן יש לנקוט, לקראת בואו של המלך. א”כ, מביאים בנאים ופועלים אשר ישפצו את מה שטעון שיפוץ ברחובות ובבתים, שהכל יהיה מוכן ומתוקן לקראת בואו של המלך, ומקשטים את הרחובות בקישוטים יפים, ובונים במה גדולה שעליה יעלה המלך וישב, ויוכל לשאת את דבריו בפני העם. וכמו כן, מארגנים תהלוכות של ילדים ושל נכבדי העיר שיצאו לקראתו וכו’ וכו’. בכל הדברים הללו עוסקים לפני יום בואו של המלך. אך באותו היום עצמו, שבו קבע המלך את ביאתו, באותו היום כבר לא עושים שום מלאכה. הכל צריך להיעשות לפני כן. מפני שכאשר המלך מגיע, מאד מתאים לכבודו של המלך, שהכל יהיה מתוקן ויפה כראוי למלך. באותו היום, לובשים כולם בגדים חגיגיים, וכולם יוצאים לקבל את פני המלך. אין לעשות מלאכה כאשר המלך מגיע, זה לא מתאים לכבודו של המלך. וכך גם ברוחניות. “ששת ימים תעשה מלאכה” – על האדם לעשות את המלאכה במסירות נפש, עד הסוף, בלי להתחשב בעצמו. אך כשהמלך מתגלה לאדם, וזהו כמובן ענין פנימי, ענין רוחני, לא ענין חיצוני, כשהמלך מתגלה זה ענין של הרגשה, שהאדם מרגיש את מציאות ה’, והמלך ממלא את מחשבתו והרגשתו, אזי אין מקום למלאכה. אין מקום לבירורים – האם אני בסדר או לא בסדר, אלא אנו צריכים להתקשט, להתבונן על גדלות המלך, להתמלא בשירות ותשבחות למלך, על גודלו, על פועלו ועל הנהגתו, כפי שאנו רואים באמת שכך נאמר בכל תפילות השבת. כל תפילות השבת מלאות בשבחים, בתודות, בהלל ובזמרה למלך, על גודלו, על פועלו, ומשרתיו אשר משרתים אותו וכו’ וכו’. ביום השבת אין מקום לתפילות בנוסח – “סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו”, אין מקום ביום השבת לגלות פשעים וחטאים. מפני שביום שבו מגיע המלך, אנו צריכים לצפות אך ורק לביאתו של המלך, להכין את הכל בצורה החגיגית ביותר, החיובית ביותר, והיפה ביותר, לקראת ביאתו של המלך.

 

אם כן, זהו הפירוש הפשוט לנאמר: “שבת שבתון לה'”. שבת היא מלשון שביתה, מפני שביום הזה צריך האדם לשבות מכל מלאכתו. אין מקום למלאכה, אלא יש מקום להנאה, לתענוג, ליופי, להרחבת הלב, לשמחה ולהתפעלות. כמו כן, מפרש הזוה”ק: שבת נוטריקון של ש’- בת. ש’ – מרמזת על הקב”ה, מפני שלאות ש’ יש שלשה ראשים המרמזים על שלשת האבות – אברהם, יצחק ויעקב, שהיו מרכבה להשראת שכינתו ית’ בתחתונים. שלשת הנשמות הללו הם אלו שהמשיכו את אור אלוקותו ית’, ועשו את התיקונים הגדולים והבסיסיים ביותר עבור האנושות, עבור עם ישראל, בכדי שיוכל הקב”ה להתגלות בתחתונים. ו – “בת” – מרמזת על כנסת ישראל, על מלכות שמים, אשר צריכה להתאחד עם הקב”ה ביום הזה. אם כן, המושג שבת מרמז למעשה על יחוד קוב”ה ושכינתא, שזה יחוד בין ש’ ל – בת. ובהקשר לרעיונות עליהם דיברנו בעניין השבת, ניתן גם לפרש את המושג “שמירת שבת”. “שמירה” פירושה – צִפִּיָּה, כפי שכתוב בפרשת “וישב” לגבי יעקב: “ואביו שמר את הדבר” (בראשית, ל”ז, י”א). כאשר יעקב שמע את חלומותיו של יוסף, כתוב שהוא שמר את הדבר, ואומר רש”י במקום, שהוא ציפה וחיכה לראות מתי יתקיימו הדברים. א”כ, שמר זה מלשון צִפִּיָּה. וכך גם כאן, בהקשר הזה – “שמירת שבת”, הכוונה היא שהאדם אשר עובד בששת ימי המעשה לתקן את עצמו, הוא שומר שבת, דהיינו – מצפה ומחכה לראות מתי באמת יוכל להתגלות בו הקב”ה, ויהיה יחוד קוב”ה ושכינתא, שהקב”ה יתגלה אצל עם ישראל.

 

אם כן, כעת ניתן גם להסביר את המילים בפסוק הקודם, שמשה אומר לבני ישראל: “אלה הדברים אשר ציוה ה’ לעשות אותם“. רבנו “בעל הסולם” זצוק”ל מסביר ששם אלוקים מתחלק לשניים: מי ו – אלה. “מי” הוא לשון שאלה, כמו: “מי ברא אלה”? או – “מי ה’ אשר אשמע בקולו”? וזה מורה על עבודת האמונה של האדם. כי כל עבודת האמונה היא בזמן שיש לאדם שאלות שונות על ההשגחה ועל מצבו, ודווקא אז הוא צריך ללכת באמונה. “אלה“, מורה על ההיפך – זה מורה על גילוי. מפני ש”אלה” הוא מושג שמראה על נוכחות, כמו: “מי האנשים האלה”. האנשים הנמצאים פה בקרבתנו, עליהם אומרים – אלה. א”כ, “אלה” הוא ההיפך מ – “מי”, “אלה” מורה על ידיעה. לכן כאשר משה רבנו בא לדבר על מצות השבת, הוא אומר: “אלה הדברים”, כי כל ענין יום השבת הוא למעשה גילוי השי”ת, והמושג “אלה” מרמז על גילוי ועל ידיעה. “אלה הדברים אשר ציוה ה’ לעשות אותם”. מה פירוש “לעשות אותם“? מסביר רבנו “בעל הסולם” על הנאמר בפסוק הבא: “ששת ימים תעשה מלאכה”, שהמושג “עשיה” בא להראות על עבודת האדם כנגד הטבע שלו. בכל מקום שבו כתוב המושג “עשיה”, זה בא לרמז על עבודת האדם נגד טבעו – עבודת האדם מבחינת “ואהבת לרעך כמוך”, עבודת האדם מבחינת אמונה בה’ – “ואהבת את ה’ אלוקיך”.  כך, בעצם, משה רבנו רוצה לומר לעם ישראל: “אלה הדברים“, כלומר – אני בא לבשר לכם כרגע על מצות השבת שבה הקב”ה מתגלה, אך דעו לכם, מי זוכה לזה? רק מי שהוא איש של עשיה – “אשר ציוה ה’ לעשות אותם“. כלומר, רק מי שהוא איש של עשיה, הוא זוכה בזכות הנפלאה הזאת של גילוי השי”ת. “ששת ימים תעשה מלאכה”, ולאחר מכן – “וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'”.

 

סיכום: המושג של שבת, מורה על גילוי ה’ לעבדיו. זהו זמן שהאדם מקדיש את עצמו לדביקות בה’, ולא להתבוננות על הדברים הפסולים אצלו. כאשר המלך מגיע, האדם לא צריך להתבונן בפצעים שלו, במומים שבו, כפי שכתוב במגילת אסתר: “כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק”. ויום השבת הוא בהחלט “שער המלך”, ועל כן אין לבוא אליו בלבוש שק. אלא, זהו הזמן בו אנו צריכים להתבונן בגדלות ה’. לכן כתוב: “שבת שבתון לה'”, כלומר, כל עניינו של יום השבת, הוא יום של שביתה, שמטרתו להדבק בה’. יהי רצון שהקב”ה יזכנו לעשות את המלאכה הנכונה בששת ימי המעשה, ולזכות לשבת במשמעותה האמיתית (תשס”ג).

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.