פרשת ויחי | תש"פ

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" (בראשית מח ח).

יש להבין: כי משאלת יעקב "מי אלה" משמע שלא הכירם, והרי קודם לכן יעקב דיבר על בני יוסף כמ"ש (שם, ה): "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" – א"כ הוא ידע עליהם? לפי הפשט יש לתרץ בפשיטות: כיוון שלא ראה אותם רק שמע עליהם ע"כ לא ידע מי הם העומדים לפניו.

וע"ד הפנימיות יש לבאר: התיבות "מי אלה" יוצרות את הצירוף של השם אלקים – חצי מבחינת ימין וחצי מבחינת שמאל. ימין הוא בחינת חסדים ושמאל הוא בחינת חכמה. לפי"ז יש לפרש שאין זו שאלה, אלא יעקב אמר שמנשה ואפרים הם בחינות "מי אלה" כלומר, שהם בחינות ימין ושמאל. וזה הסוד במה שיעקב שׂיכל את ידיו – שבזה השלים לכל אחד את הבחינה החסרה לו: על בחינת ימין הוא שם את יד שמאל משום שזו הבחינה החסרה לו, ועל שמאל שם את היד הימנית והשלימו בבחינה הזו. כי הבנוי על חכמה צריך להיכלל מחסדים, וכן הבנוי על חסדים צריך להיכלל מחכמה, כי כל אחד צריך להיכלל ממה שאין לו, כי כל קו בפני עצמו הוא קליפה ולא קדושה.

 (שב"ק פרשת ויחי התשע"ז)

"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (שם מט, א).

יש לפרש זה על דרך הכתוב (שמות יט, ג): "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". ופירש"י: "לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל עונשים ודקדוקים, פירוש לזכרים, דברים הקשין כגידים", עכ"ל. לפי"ז אפשר לפרש גם כאן: 'אגידה' הוא לשון קשה, ומרמז שבאחרית הימים יקרו דברים קשים מאוד, ונותן להם יעקב אבינו ע"ה עצה איך להינצל מזה: 'האספו' – ע"י אסיפה אפשר להינצל מהדברים הקשים שיקרו באחרית הימים. ואין הכוונה לאסיפה במקום אחד דווקא, אלא הכוונה לאהבת חברים – שתהיה אהבה והשפעה בין אחד לחברו, אז יוכלו להינצל מכל הדברים הקשים. עניין אחרית הימים מרמז על הספירה הסופית – מלכות דמלכות, שזמן גילוי עביותה מוליד ממבים קשים באדם ובעם ישראל.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת ויחי התשס"ו)

"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרתיהם. בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבֹדי, כי באפם הרגו איש וברצֹנם עִקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (שם, ה).

ויש להבין: מדוע יעקב אבינו דיבר סרה כביכול על שמעון ולוי, עד שאמר: "בקהלם אל תחד כבודי"? ויש לבאר: כיוון ששמעון ולוי הם בחינת קו שמאל וכלי קבלה, שמהם באים כל החסרונות וההגבלות והנזקים כביכול שקיימים, ואילו יעקב אבינו היה בחינת קו אמצעי כנודע, לכן אמר: "בקהלם אל תחד כבודי" – כי קו אמצעי וקו שמאל לא עולים בקנה יחד.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת ויחי התשס"ז)

"ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסֹף רגליו אל המִטה, ויגוע ויאסף אל עמיו" (שם, לג).

פירוש: רגליו – מלשון מרגלים, ומרמז למצב שהאדם מרגל אחר הקב"ה אם הוא טוב ומטיב, ואם הוא מתנהג איתו כמו שצריך. על זה כתוב: "ויאסֹף רגליו" – המרגלים – "אל המִטה", המִטה היא בחינת אמונה שהיא מַטה בחשיבות מצד הטבע, ורצה לומר שהאדם צריך לקחת את בחינת המרגלים שבו ולבטל אותם  ע"י האמונה.

 (טיש שב"ק פרשת ויחי התשס"ו)

"יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך" (שם, ח).

הנה עם ישראל מכונה: "עם קשה ערף", ולכאורה היה צריך להיות עם קשה לב וכדו' ומה השייכות של עורף דווקא? ויש לבאר: האר"י הק' כותב שהערף אותיות פרעה והקדושה שכנגדה היא בחינת הגרון שהוא מלשון "גר הייתי בארץ נכריה", וזה מרמז למצב שמגלים לאדם את הרע שבו. כי דרך הקדושה אומרת שהקב"ה גילה לו את הרע לטובת האדם בכדי לקדם אותו, שעי"כ יצטרך לעזרת ה' שיושיענו ויביא אותו למדרגות יותר גבוהות. אך דרך הטומאה שהיא קליפת פרעה אומרת: תראה כמה רע יש בך, אינך שייך כלל לקדושה". וע"ז כתוב: "יהודה ידך בעֹרף אויביך", רצ"ל כי יהודה הוא בחינת מלכות שמיים (לכן כל המלכים יצאו מיהודה), וזה מורה על מצב שאינה שולטת באדם בחינת העֹרף אלא מלכות שמיים והקדושה שולטים.

"זבלון לחוף ימים ישכן… יששכר חמר גרם… ויהי למס עבד" (שם, יג-טו).

וכתב רש"י וז"ל: "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה וכו'", עכ"ל. ויש להבין העניין.

ה'עולם' אומר שזבולון לא היה 'בנוי' לשבת ללמוד, לכן יצא לעבוד (כמו שיש בחורים שיש להם קשיי למידה ואינם יכולים להתרכז הרבה זמן בלימוד), אבל יששכר היה יכול ללמוד, לכן הוא ישב ולמד וזבולון פירנסו. אך הייתכן לומר כך על אחד מי"ב שבטי י-ה???

אלא יש לבאר הכול ע"ד הפנימיות באדם אחד: בחינת יששכר היא הכלי הזך שהוא רשימו דהתלבשות, ובחינת זבולון היא הכלי העב שהוא רשימו דעביות. וידוע שהכלי העב הוא ממשיך את האור, והכלי הזך מקבל את האור, משום הוא בחינת החיסרון וע"כ ע"ז נמשך את האור, והכלי הזך הוא ראוי לקבל את האור משום שיש לו יותר השוואת הצורה אל האור הזך.

לפי"ז יש לבאר: זבולון מלשון זבל – מרמז על מצב שהאדם רואה ומגלה את הקלקולים שבו. וזהו שעסק בפרקמטיא, דהיינו שהוא הכלי העב שהמשיך את האור, שעל ידו יתוקנו קלקוליו. וז"ש: "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" (רש"י בראשית כו, יג) – שעדיפים קלקוליו של יצחק ממעשיו הטובים והזכים של אבימלך, משום שהקלקולים הגדולים ממשיכים את האורות הגדולים ביותר. ויששכר נוטריקון יש-שכר, ומרמז על מצב שהאדם כבר קיבל האור שהוא בחינת השכר. זו בחינת הכלי הזך והרשימו דהתלבשות.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת ויחי התשס"ט)

"יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתיִם" (שם).

פירש רש"י וז"ל: "חמור בעל עצמות סובל עול תורה, כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד. "רבץ בין המשפתיִם": כחמור המהלך ביום… וכשהוא רוצה לנוח רובץ בין התחומין בתחומי העיירות" וכו', עכ"ל. לפי זה 'משפתיִם' פירושם גבולות, ורצ"ל שהת"ח יושבים בין גבולות ארץ ישראל להורות הלכה.

ויש לבאר ע"ד הפנימיות: יששכר הוא בחינת קו אמצעי, לכן הוא שייך לבחינת תורה שהיא ג"כ קו אמצעי כנודע (כי מטרתה לחנך את האדם ללכת בקו האמצעי) וזהו 'בין המשפתים' – בחינת גבול, כי הקו אמצעי הוא פשרה בין הגבולות של קו ימין וקו שמאל.

"וירא מנֻחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול" (שם).

ויש להבין: אם ראה שהמנוחה טובה מדוע "ויט שכמו לסבול" שהוא ההיפך ממנוחה? ונודע מה שאמר ע"ז רבנו בעל 'הסולם' זיע"א, שדווקא משום כך שראה שהמנוחה היא הדבר הכי טוב – החליט להקריב אותה למען השי"ת, וזהו "ויט שכמו לסבול".

"דן ידין עמו, כאחד שבטי ישראל" (שם, טז). פירש רש"י: "כל ישראל יהיה כאחד עמו".

ויש לבאר: כאשר בחינת דן, שהוא הבחי"ד, יתוקן – יאיר אור היחידה, ואז תהיה אחדות בין הקב"ה לכנסת ישראל ובישראל עצמם.

"יהי דן נחש עלי דרך" (שם, יז).

דן מלשון דין ובחינת נחש שמרמז על הרצון לקבל הגדול ביותר. כמ"ש שהוא החטיא את חוה משום שהוא הבחי"ד דעוביות, ונחש מלשון ניחוש, כמ"ש אצל יוסף (שם מד, א): "הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני", ועניין ידיעה ע"י ניחוש הוא מצד הרצון לקבל שרוצה להבין הכול.

"שפיפֹן עלי אֹרח" (שם).

שפיפֹן – מלשון שפיפות קומה ונמיכות. האר"י הקדוש כותב (בתחילת ח"ז מתע"ס): הס"א נדבקת בעיקר בצדיקים משום שהצדיקים מגיעים למדרגות גבוהות וממשיכים אורות גדולים, והס"א רוצה להמשיך את האורות הגדולים הללו לרשותו, כי עיקר תשוקתו של הס"א הוא לאור ה', ולא לדברים גשמיים, הוא יודע ממה מקבלים את התענוג הגדול… תענוג רוחני הוא יותר גדול מכל תענוגי העולם הזה יחד. וכשהצדיק טרם הגיע לדרגה גבוהה, הס"א מנמיך את עצמו ולא מפריע לו, להיפך, הוא עוזר לצדיק להגיע למדרגות יותר גבוהות, וכאשר הצדיק מגיע למדרגה גבוהה וממשיך אורות גדולים, אז הס"א מתעורר בתאוותו לאור ומנסה להמשיכם אליו. וזהו "שפיפֹן עלי אֹרח" – בזמן שהאדם נמצא באורח, דהיינו בדרך להשיג מדרגות, אז הס"א מכונה שפיפֹן, והיינו שמנמיך את עצמו ולא מפריע לו, משום שרוצה שיגיע למדרגות גבוהות, וכאשר משיגם אז הוא מתעורר ורוצה לקחת אותם לרשותו.

"הנֹשך עקבי סוס ויפֹל רֹכבו אחור" (שם).

הרוכב רומז לקב"ה שהוא כביכול נופל, כי כאשר הנחש שהוא הרצון לקבל מקלקל, הקב"ה כביכול נופל לאחוריים, לבחינת הסתרה.

"לישועתך קויתי ה'" (שם, יח).  

האדם צריך לישועת ה' בכדי להתגבר על בחינת הנחש שהוא הבחינה הנמוכה ביותר שבאדם. וכאשר האדם מתקן אותו נעשה התיקון הגדול ביותר, ועל ידו האדם ממשיך את האורות הגדולים ביותר.

(טיש שב"ק פרשת ויחי התשס"ט)

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו