מאמר | פרשת ויחי | תשע"ט

מאמר תשס”ו (טבת תשעט)

דא”ח מכ”ק אדמו”ר שליט”א

בברכת יעקב לבניו נאמר: יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך” (בראשית מ”ט ח’). וברש”י: “לפי שהוכיח את הראשונים קנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו שלא יוכיחנו על מעשה תמר וקראו יעקב בדברי רצוי, יהודה, לא אתה כמותם” עכ”ל. יהודה מרמז על מלכות שמים, והנה שמו הוא מלשון הודאה, וגם יעקב אומר “יודוך אחיך”, כלומר, האחים יודו לך שמהות נשמתך היא הודאה – תודה לה’.[1]

ידך בערף איביך”, בזמן שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא מנצח את האויבים שלו. ומי הם האויבים שלו? הוא בעצמו! רצונות הקבלה שלו המה האויבים שלו. אם הוא מסוגל להכניע את עצמו לבורא ממילא הוא מכניע את אויבו.

“ישתחוו לך בני אביך”, כלומר כל שאר האחים ישתחוו לך, היינו, יכנעו ויתבטלו לפני יהודה שהוא בחינת מלכות שמים.

“גור אריה יהודה”, ‘אריה’ מורה על התגברות כפי שאמרו חז”ל “גיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים”[2]. זו ג”כ בחינתו של יהודה.

“מטרף בני עלית”, רש”י מפרש: “מטרף, ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו וזהו יהודה שנמשל לאריה. בני עלית, סילקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו'”. ואפשר לפרש באופן פנימי כך: ‘בני’, מלשון של הבנה כפי ששמעתי ממורי ורבי זצ”ל, שבנים ובנות מורים על ההבנות של האדם. ‘מטרף בני עלית‘, מכיוון שטרפת את ההבנות, כלומר, היית ניזון מההבנות האלוקיות שבתורה, ע”י זה עלית, ע”י זה נתעלית, השגת את מדרגת מלכות שמים.

“כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו”, ‘רביצה’ הוא מושג ידוע בחכמת הקבלה. בזמן שמדרגה עליונה צריכה להשפיע למדרגה תחתונה, והמדרגה התחתונה מסוגלת לקבל רק קטנות, דהיינו חסדים ואמונה, והמדרגה העליונה נמצאת כבר בגדלות, דהיינו במצב של ידיעת ה’, המדרגה העליונה צריכה להתאים את עצמה למדרגה התחתונה, ולהקטין את עצמה, כמו אבא שצריך להסביר לבנו ענין מסויים בחומש וכדו’, הוא בעצמו מבין ומשיג הרבה מעבר לזה, אך הוא צריך להוריד את עצמו לרמה של הילד ולהסביר לו כפי הבנתו, וכך גם ברוחניות, כאשר העליון עושה זיווג להמשכת האור העליון בהתאמה לקטנות של התחתון, נבחן זה לרביצה. דוגמת הבהמה שרובצת ואז לא רואים את רגליה, כך גם ברוחניות כאשר העליון מקטין את עצמו, נבחן זה שהוא רובץ, כמש”א האר”י הקדוש, שאז אין לה רגלים, דהיינו, שחסר נה”י דכלים וממילא אין ג”ר דאורות וזה מורה על קטנות. ומשמעות הענין בעבודת ה’, אפשר להבינו בשני גופים ואפשר להבינו בגוף אחד. בשני גופים, בזמן שאדם רוצה להעניק לחברו, הוא צריך לראות מה המצב של החבר ולחבר את עצמו עם מצבו, גם אם הוא נמצא במדרגות גדולות, צריך להוריד את עצמו.[3] ובגוף אחד, יש מצב של גדלות ויש מצב של קטנות, הזמן של הגדלות צריך להזין את המצב של הקטנות, וע”כ הוא צריך להוריד את עצמו.

“כרע רבץ כאריה”, היינו, שצריך התגברות! בזמן שהאדם צריך להתחבר עם מישהו שהוא קטן ממנו הוא אומר ‘למה אני צריך לבזבז את הזמן שלי עליו’. אך זה לא נכון כלל! אלא צריך להתגבר על עצמו ולהגיד: ‘אני צריך לתקן את עצמי בהשפעה ולכן אני צריך להוריד את עצמי לרמה שלו’.

“כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו”, ‘מי’ מרמז על ספירת הבינה. כנודע, שיש בבינה נ’ שערים, ומ”ם ויו”ד הם נו”ן. ז”א, ‘כרע רבץ כאריה’ לצורך התחתון, כנ”ל. ‘וכלביא מי יקימנו’, ע”י שהוא דבק בתכונת הבינה שעניינה השפעה וחסדים, ומוכן להוריד את עצמו בכדי להשפיע לתחתון, בין בשני גופים בין בגוף אחד, אח”כ הוא יכול לקום ולהשיג בחזרה את מדרגתו הגדולה ועוד הרבה יותר.[4]

רש”י מפרש וז”ל: “גור אריה יהודה, על דוד נתנבא, בתחלה גור בהיות שאול מלך עלינו… לבסוף אריה כשהמליכוהו עליהם… לא יסור שבט מיהודה, מדוד ואילך, אלו ראשי גלויות שבבבל שרודים את העם בשבט שממונים היו ע”פ המלכות. ומחקק מבין רגליו, תלמידים אלו נשיאי א”י. עד כי יבא שילה, מלך המשיח שהמלוכה שלו. ולו יקהת עמים, אסיפת העמים” עכ”ל. כך מסביר רש”י, שבזמן שמלך המשיח יתגלה, יתאספו כל העמים, וירצו ללמוד מפיו איך לחיות בצורה נכונה.

וע”פ הפנימיות אפשר לפרש, אדם שמקבל על עצמו עול מלכות שמים דוגמת יהודה, כמש”כ ‘לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו‘, ‘שבט’ מראה על ענין הכאה, מלשון “חוסך שבטו”, דהיינו, אדם שממליך על עצמו את השי”ת, הוא תמיד נמצא תחת השבט, תחת חוק ומשפט. כלומר, הוא שם תמיד את גופו תחת השבט כי הוא מתבטל לה’, ואינו עושה מה שהגוף רוצה, אלא עושה מה שהמלך רוצה, והגוף שלו נמצא תחת שבט, תחת כפיה.  

“ומחקק מבין רגליו”, ‘מבין רגליו’, הוא בחינת היסוד, שהוא קו אמצעי, שהוא גם כן מרמז על ענין של חוק ומשפט, שכל החיים של האדם מתנהלים על  פי חוק ומשפט, כפופים לבורא.

“עד כי יבא שילה“, עד מתי ימשך ענין זה של הכפיה והשבט? עד שיבוא מלך המשיח שהמלוכה שלו, זה נקרא שילה, שהמלוכה שלו.

“ולו יקהת עמים“, וכל אומות העולם יתאספו ויכנעו למלך המשיח, וממילא כבר לא צריך אז שבט. האדם כבר לא יצטרך לכפות את עצמו להיכנע לה’ כי יבולע המוות לנצח, וכל היצרים והתאוות שבאדם, יהיו מתוקנים ומוכנעים לה’, וממילא  כבר לא צריך את השבט.

“אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו”, כאן הפסוקים מדברים על ריבוי היין שיש בנחלת יהודה. רש”י: “נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעין, איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד ויטעננו מגפן אחת”, כל כך הגפן תהיה גדולה, ומשורק אחד בן אתון אחד. כבס ביין לבושו, כל זה לשון רבוי יין. ובדם ענבים סותה, מין בגד הוא. חכלילי עינים מיין, שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין” עכ”ל רש”י הק’. מפסוקים אלו לומדים על ריבוי היין העצום שיש בנחלת שבט יהודה.

“ולבן שנים מחלב” רש”י: “מרוב חלב שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן… ולבן שינים יהא מרוב חלב”. רואים אנו שיש ליהודה ריבוי יין וריבוי חלב.

ולפי דרכנו יש לפרש, יין, מרמז על אור החכמה, אור התגלות האלוקות. וחלב, מרמז על אור  החסדים, שזה מלמדנו שמי שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, בחינת יהודה, יש לו שלמות, גם חכמה וגם חסדים. גם אור אלוקות שמאיר בכלים דקבלה וגם אור דחסדים שהוא בכלים דהשפעה.

*

בענין עשרה בטבת שהוא יום צום משום שאז החל המצור על ירושלים, צריכים אנו להפנים את הדברים ולדעת שהצומות לא ניתנו לנו רק בגלל ההיסטוריה, אלא כיון שהיום הקדושה עדיין בחורבנה אצל כל אחד ואחד, ע”כ כל אחד צריך לתקן את עצמו, והסגולה הטובה ביותר לעסוק בפנימיות התורה, ע”י פנימיות התורה אנו יכולים לתקן את עצמנו. (ויחי תשס”ט)

[1] בענין חשיבות ההודאה לה’, ראה מש”כ רבינו בשמעתי א’ מאמר י”ג: במה האדם יכול להגדיל את הכלים? התשובה היא: בשיעור שנותן שבח והודיה לה’! הודיה על זה שה’ קירב אותו אליו, שירגיש אותו קצת. ויחשוב על החשיבות שבדבר, היינו שהוא זכה שיהיה לו קצת קשר עם הבורא. וכפי שיעור החשיבות שיצייר לעצמו, בשיעור זה תגדל אצלו את ההארה.

[2] וביאר הבאר מים חיים (פרשת נח): ‘שגבורות הקדושה הוא להיות גבור כארי לעשות רצון קונו באהבה עזה כרשפי אש שלהבה יה בחיות בוערת אש להבה ממש באמת ובזריזות ולא בעצלתים’.

[3] בענין זה כ’ הליקוטי הלכות (הלכות שבת ב) ‘וכן מתנהגים הצדיקים האמתיים עמנו שכשרואים חלישות העולם לקבל אורם הגדול, אזי מקטינים עצמם בכמה הקטנות ובכמה בחינות ונוסעים והולכים להעולם כדי להחיותם ולעוררם, ואחר – כך יש כח בהעולם לילך ולנסע אליהם לקבל אורם במקומם. וזהו בחינת אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, שבתחלה מוריד את עצמו השם יתברך לישראל כנ”ל, ואחר – כך הוא מעלה אותם על – ידי – זה בעליה אחר עליה בבחינת אעלך גם עלה”.

עוד כ’ ‘כי אדרבא כל מה שהצדיקים ממשיכין אור גדול ונוסף ביותר ויותר, כמו – כן צריכין להאיר בהעולם יותר ויותר להאיר לכל באי עולם כדי לקרב כל הרחוקים מאד מאד להאיר בהקטנים והנמוכים מאד לרפאות כל החולים הגדולים ביותר, רחמנא לצלן, כי כמו שכל מה שהחולה גדול ביותר צריך לבקש לעצמו רבי הגדול ביותר כנ”ל. כמו – כן הרבי והצדיק כל מה שמגיע למעלה גדולה יתרה ביותר, הוא צריך להאיר גם בהקטנים והנמוכים ביותר. כי זה עקר מעלתו וגדלתו לקרב הרחוקים ביותר, שזהו עקר גדלת השם יתברך וכבודו, כמו שכתוב במקום אחר (ח”א סימן י’). כי אף – על – פי שבודאי צריכים להעלים האור הגדול, ובפרט כשמגיעים למעלות והשגות גדולות ועצומות, בודאי בהכרח להעלים ולגנז האור, כי אין עולם כדאי להשתמש בהם, אך אף – על – פי – כן הם עושים תחבולות כאלה ומתקנים תקונים כאלה ומלבישים האור בלבושים וצמצומים נפלאים כאלה עד שמאירים גם בהקטנים במעלה מאד כנ”ל. ועל – ידי זה הם מוסיפים והולכים ומאירים האור למטה בכל יום ויום יותר ויותר בבחינת מוסיף והולך, כי מעלין בקדש ולא מורידין (ברכות כח). (שם הלכות השכמת הבוקר ד).

[4] וכפי שאומרים חז”ל (תענית ז’.) ‘ומתלמידי יותר מכולם’ שכל זמן שהתינוק ממשמש מוצא, וכשנגמל, גם החלב נעתק משדים. רק על ידי התינוק מתרבה החלב באם. וחז”ל המשילו לזה לימוד התלמידים בפסחים (קי”ב.) יותר ממה שעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, שעל ידי התלמידים נתגדל גבולו להיות כלי קיבול יותר לקבל ברכה ושפע דברי תורה מהשם יתברך. כמו לענין עשירות כשיש לו בנים הרבה ובני בית צריך לעשירות יותר [וכן דרשו שם אחר כך והרבית גבולי בבנים ובנות שעל ידי זה נעשה כלי קיבול גדול לענין העושר]. וכן לענין דברי תורה לכך הסמיך בקשת התלמידים לברכה בדברי תורה דלולי כן שמא אי אפשר לו לקבל כל כך ברכה (צדקת הצדיק ריד).

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו