מאמר | פרשת ויגש | תש"פ

בס"ד 

"ולא יכל יוסף להתאפק ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו"

(בראשית מה, א.) 

יש לפרש: יוסף הוא בחי ת צדיק שהוא יסוד שהוא מרכבה לבחי ת קוב"ה. וה ה, הקב"ה כל רצו ו הוא להשפיע ולהיטיב, וזהו – "ו לא יכל יוסף להתאפק" – ה' לא יכול להתאפק מלהשפיע את הטוב ל בראים ,כי הרי כל זמן שהוא סתר הוא לא יכול להשפיע, אך לאחר ש תק ים הכלים והוא מתגלה הוא יכול להשפיע את כל הטוב, וע"כ מיד הוא משפיע בלא הפסק של רגע. (וכן, להבדיל, אצל המן ג"כ מצי ו שכתוב: "ויתאפק המן "(אסתר ה, י ), אך זהו מצד הס"א),  מצא ,בזמן שבחי ת המן שולטת על האדם – ה' מתאפק ולא משפיע מטובו ל בראים משום שכליהם מלוכלכים, אך כשמתק ים אותם, אי ו יכול יותר להתאפק כביכול ומיד משפיע להם השי"ת טוב ועו ג כמידת רצו ו. 

(שב"ק פרשת ויגש התשע"ז  ) 

"ועתה אל תעצ בו  ו אל יחר בעי יכם כי מכרתם  א ותי ה ה , כי למחיה שלח י א ל וקים לפ יכם .ועתה לא א תם שלחתם  א ותי ה ה כי הא ל וקים…" (שם, ה, ח). 

ויש לבאר ע"ד עבדות ה': האדם צריך לומר על כל דבר שעבר עליו שזה בא מהשי"ת. אומ ם על הדברים הרעים – מחשבות רעות ומעשי קבלה וכו' – צריך האדם להתפלל לה' שלא יכשל בהם יותר מכאן ואילך, כי על ההווה יש לאדם זכות בחירה בין טוב לרע. כפי שהורו ו חז"ל באבות: "אם אין א י לי מי לי, וכשא י לעצמי מה א י", ולכאורה יש סתירה בין ש י חלקי המש ה: ברישא אמרו: "אם אין א י לי מי לי "– שהאדם מחליט ועושה כרצו ו, ובסיפא אמרו: "וכשא י לעצמי מה א י" – שהאדם לא עושה כלום אלא הכול הקב"ה פועל? וביאר רבי ו בעל 'הסולם' זי"ע, שברישא מדובר על ההווה – שאז יש לאדם בחירה והוא כביכול מחליט מה יעשה בכל רגע, ובסיפא מדובר על העבר שע"ז עליו להאמין שהכול בא לו מאת השי"ת. 

רבי ו בעל 'הסולם' זי"ע שאל: מדוע שמת האדם צריכה לרדת לעולם השפל הזה, כיוון שלפי המובא בספה"ק היא חוזרת לאותו מקור ושורש שהייתה שם קודם, דהיי ו שחוזרת שוב להידבק בה' כפי שהייתה משורשה ומה הרוויחה בכל ירידתה לעולם הזה?  

ותירץ, שה שמה יורדת לעוה"ז ומתלבשת בגוף עכור ומזוהם ושפל, וכדי להי צל מכל העבירות שהאדם עלול לעבור – מחשבות רעות ומעשי קבלה וכו' – האדם מוכרח להמשיך לו אורות גדולים ביותר שיסייעו בידו, ועי"ז אור ה שמה גדל פי שש מאות ועשרים מכפי שהיה לה קודם התלבשותה בגוף בעולם הזה – כ גד תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרב ן. אורות אלו הם בגימטריא כת"ר – להורות שעל ידי שזיכך האדם את עצמו כ"כ הוא ממליך ומכתיר עליו את הקב"ה .מצא א"כ, שה שמה מרוויחה הרבה מאוד ע"י ירידתה לעולם הזה . 

ולפי"ז אפשר לפרש את ע יין ירידת יוסף למצרים – שירד מדבקותו בקב"ה אל הגוף המזוהם, ועי"ז אור ה שמה מתגדל פי שש מאות ועשרים כ "ל. וזהו שכתוב (שם ): "ועתה לא אתם שלחתם אותי ה ה כי האלוקי ם , וי ש ימ י לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ו מֹשל בכל ארץ מצרים". רואים שיוסף התעלה יותר דווקא ע"י ירידתו למצרים, דהיי ו לגוף.  

 (טיש שב"ק פרשת ויגש התשס"ו ) 

"ויאמר א כי הקל אלוקי אבי ך, אל תירא  מֵ רְדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם"  (שם מ ו, ג ). 

פירוש: יעקב אבי ו פחד לרדת למצרים שהיא קליפת הרצון לקבל שמא ידבקו בו מחשבות זרות וכו', לכן אומר לו הקב"ה:  "אל תירא  מֵ רְדה מצרימה כי לגוי גדול אשימ ך שם" – דווקא שם יהיה לו חסרון כיוון שיתחילו לבוא אליו מחשבות זרות ואז יתפלל ויזעק לקב"ה, וע"י כן ישפיע לו ה' את אור אלוקותו. אבל אם אין חסרון אין הקב"ה משפיע מאורותיו, כיוון שצריך כלי – חיסרון – כדי לקבל את האור.  

אך יש להקשות: הלוא כתוב על משה רבי ו: "ויסתר משה פ יו כי ירא מהביט", ודרשו חז"ל: בשכר "כי ירא מהביט" – זכה ל"ותמו ת ה' יביט", מדוע שם לא כתוב – כמו אצל יעקב אבי ו – שאמר לו הקב"ה "אל תירא" שעי"ז יתרומם? וצ"ע. 

  (טיש' בואי כלה' שב"ק פרשת ויגש התשס"ז) 

"א כי ארד עמך מצרימה וא כי אעלך גם  עָ ה" (שם, ד.)  

ויש להבין: מה המשמעות שהקב"ה ירד למצרים, הלוא מ א כל הארץ כבודו?  

ויש לבאר ע"ד עבדות ה :'ה ה ,כשאדם ופל ממדרגתו ממילא גם גדלות ה' אצלו היא בשפל, וזהו שכתוב:" א כי ארד עמך מצרימה". " וא כי אעלך גם על ה" – כשהאדם יורד דרגה אזי יש לו חסרון

וע"כ הוא עולה למדרגה יותר גבוהה ממה שהיה לפ י כן       .                  (טיש שב"ק פרשת ויגש התשס"ז ). 

"ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם, אחרי ראותי את פ יך כי עודך חי" (שם, ל) . 

וצריך להבין מדוע הזכיר כאן ע יין מיתה, לכן פירש רש"י וז"ל: "ומדרשו, סבור הייתי למות שתי מיתות, בעולם הזה ולעולם הבא, ש סתלקה ממ י שכי ה, והייתי אומר שיתבע י הקב"ה מותך, עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת", עכ"ל.  

אך יש להבין: מדוע יע ש יעקב על מיתת יוסף, שחשב שלכן הסתלקה ממ ו השכי ה ,מה חטא הוא במיתתו? ויש לבאר ע"ד הפ ימיות: בחי ת יוסף היא מרכבה לספירת היסוד, כ ודע מהספה"ק, וידוע שהצדיקים משתמשים רק בבחי ת היסוד כדי להמשיך את אור ה' ולא במלכות ש ג זה משום שאם ישתמשו בה עלולים לבוא למצב של שבירת הכלים, כיוון שבחי ה זו עבה ביותר ואם אדם ימשיך עליה את האור העליון, אי אפשר שלא יקבלו ע"מ לקבל. לכן משתמשים רק בבחי ת היסוד שהיא פחות עבה ,ועל ידו אפשר להמשיך את האור ולקבלו ע"מ להשפיע.  

לפי"ז יש לפרש את ירידת יוסף למצרים – שבחי ת היסוד שבתה בידי הקליפות, דהיי ו הרצון לקבל , כלומר, שאף על בחי ת היסוד המשיכו את האור העליון ע"מ לקבל, לכן הסתלקה ממ ו השכי ה הק ,'כי אור ה' לא יכול לשכון בתחתו ים כל עוד לא זיככו את כליהם. לפי"ז מובן, שלא הסתלקה ממ ו השכי ה משום שחטא במשהו ח"ו, אלא אי אפשר להיות מרכבה לשכי ה אלא ע"י בחי ת היסוד שממשיכה את האור שהשי"ת רוצה להשפיע לכ סת ישראל וכלל ה שמות, וזהו ש תבעה ממ ו מיתת יוסף – שאי אפשר שיהיה גילוי ה' אם בחי ת יוסף אי ה מתפקדת בקדושה אלא שבויה בקליפות שהם בחי ת "רשעים בחייהם קרויים מתים". ועתה, שראה יעקב שבחי ת יוסף חיה והיא בבחי ת צדיק – שאפשר להמשיך את האור ע"מ להשפיע – שבה אליו השכי ה, וע"כ קיבל חיים לעולם הבא, וימות רק פעם אחת כשאר כל אדם – מהעולם הזה לעולם הבא ה צחי. 

(בואי כלה שב"ק פרשת ויגש תשס"ח ) 

"ויאמר יוסף אל אחי ו… אעלה ואגידה לפרע ה… אחי  ובית אבי אשר בארץ כ ען  באו אל י . והא שים  ר ועי צא ן… והיה כי יקרא לכם פרע ה, ואמר מה מעשיכם  . ואמרתם א שי מק ה היו עבדי ך… ב עבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצר ים כל  ר ועה צאן"  (שם, לא- לד ). 

ביאור הע יין: צאן הוא מלשון יציאה לחוץ, והיי ו שהקב"ה מוציא את האדם מחוץ לקדושה.  רוע ה צאן רומז לאדם שמ היג את עצמו בדרך האמו ה ,כי במצב של יציאה לחוץ האדם צריך ללכת באמו ה ,כמ"ש: "שבטך ומשע תך המה י חמו י", "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע…". וכדי להגיע למצב הזה שהאדם שמח בזמן של שבט וגיא צלמות צריך אמו ה. וזהו שהשבטים הקדושים היו רועי צאן – שה היגו את עצמם באמו ה. אך המצרים הולכים בדרך הקבלה ולכן – "תועבת מצר ים כל  ר ועה צאן" – המצרים מתעבים את המצב הזה של ההסתרה והייסורים, משום שהם מתעבים את דרך האמו ה.  

ועוד יש לפרש: צאן היי ו הרצון הבהמי של האדם – הרצון לקבל .ר ועה צאן – מדוע הוא רועה את צא ו? בשביל לשחוט אותו. וזהו שהשבטים הקדושים היו רועי צאן, דהיי ו ששחטו את הצאן, כלומר ,שביטלו את בחי ת הרצון לקבל הבהמי שבאדם. אך המצרים מתעבים את רועי הצאן, משום שהמצרים הם בחי ת הרצון לקבל ואין הם רוצים שתתבטל בחי תם. 

  (טיש' בואי כלה' וטיש שב"ק פרשת ויגש התשס"ט ) 

"ויאמר יעקב אל פרע ה ימי ש י מגורי שלשים ומאת ש ה, מעט ורעים היו ימי ש י חיי…" (שם מז , ט ).  

וזאת יש להבין: מדוע יעקב מתוודה לפ י פרעה על כל סבל חייו?  

אלא יש לבאר ע"ד הפ ימיות: כתוב בזוה"ק שפרעה הוא בחי ת השכי ה הק', מלשון "ופרע את ראש האשה", אשר זהו לשון גילוי ,והכוו ה לגילוי אור ה' שמתגלה בכלי שהוא השכי ה הק.' ויעקב עמד לפ י פרעה וגילה את כל קלקוליו בשביל להפוך את זדו ותיו לזכויות ,כי זדו ות משמעותם – המצבי ם שבהם האדם מחליט על ה הגת הקב"ה שהיא ה הגה מקולקלת, אך כאשר הקב"ה מתגלה לאדם הפכים הזדו ות לזכויות ,כי אז רואה את ה הגת הקב"ה המושלמת, ודווקא ע"י כך שהאדם רואה קלקול ויש לו אז חיסרון, ואח"כ ע"י אור השי"ת הקלקול מסתלק – יש לאדם שמחה אמיתית. וכן כאן , יעקב גילה את קלקוליו לפ י השכי ה הק' בכדי שיאיר בתוך הכלים הללו אור ה', ועי"כ יבואו הזדו ות על תיקו ם. 

(טיש שב"ק פרשת ויגש התשס"ט )

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו