פרשת וארא | תש"פ

בס"ד

"הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם וכו' הם מדברים אל פרעה מלך מצרים וכו' הוא משה ואהרן" (שמות ו, כו).

פירש"י: הוא משה ואהרן – יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולין כאחד.

י"ל על דרך הפנימיות מה הפירוש שמשה ואהרן שקולין כאחד – דמשה הוא בחינת נצח, שתכונתו חסדים והשפעה, ואהרן הוא בחינת הוד, המורה על חכמת התורה, המתלבשת בכלי הקבלה של האדם, ונותנת תענוג לאדם. וא"כ משה הוא בחינת תיקון הבריאה, ואהרן הוא מטרת הבריאה. ולכאורה אהרן המורה על מטרת הבריאה, יותר חשוב מתיקון הבריאה, ע"ז באה התורה ואומרת דמטרת הבריאה ותיקון הבריאה, שקולין כאחד (ומטרת הבריאה לא הוי יותר).

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת וארא התשס"ז)

"וידבר ה' אל משה לאמר… דבר אל פרעה מלך מצרים… ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתיים ואיך ישמעני פרעה" (שם, כט).

ויל"ה: וכי הקב"ה לא ידע שמשה ערל שפתיים? וי"ל שמשה רבנו היה בחינה מיוחדת, שלא היה לו כלל עניין של קבלה, אלא היה כולו השפעה, כפי שמובא בזוה"ק על הפסוק: 'נתיב לא ידעו עיט – זה משה' היינו שאפילו עיט אינו יכול להבחין בבחינת משה רבינו מחמת שהיא נדירה ומורמת מכלל האנושות. ופירושו: שמשה היה כולו חסדים, ולא שימש בבחינת המלכות, שהוא כלי הקבלה, רק בכלי השפעה. לפי"ז י"ל את עניין 'כבד פה' – פה הוא בחינת מלכות, ו'כבד פה' היינו שלא רצה לתפקד עם בחינת פה. והקב"ה רצה שמשה רבינו ימשוך לעם ישראל את אור הגאולה, ז"א את אור ה' לתוך כלי הקבלה בכוונה ע"מ להשפיע. ומשה רבנו אמר לקב"ה שהוא אינו משתמש כלל בכלי הקבלה, וע"כ אינו יכול למשוך את האור לבני ישראל, ולכך אמר הקב"ה שאהרן ידבר, שהוא כן יכול למשוך את האור,[1] ולפי זה מתורץ שלא הייתה כאן כבדות פה גשמית, שאינה תלויה בבחירת האדם, שכן ה' יכול לרפא אותו מיד, אלא הייתה זו כבדות פה מבחירת משה, שהיה לו פה אך לא השתמש בו.

(סעודת יום שבת שב"ק פרשת וארא התש"ע)

"ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים" (שם ז, ג).

יש לבאר את העניין מדוע הקב"ה היה צריך להקשות את לב פרעה ואח"כ להכות בו – דמצרים הוא היצה"ר של האדם, והעניין של 'ואני אקשה את לב פרעה', היינו שהקב"ה יחזק את היצה"ר של האדם מאד, עד שהאדם לא יכול לעמוד בו, ומדוע הקב"ה עושה א"ז, כדי להרבות 'את אותתי ואת מופתי', היינו דאחרי שיש לאדם יצה"ר כ"כ גדול הוא ראה שאינו יכול לעמוד בו אז הוא מתפלל להקב"ה מעומקא דליבא, דכמה שהאדם יותר נופל באם האדם מקשר את הנפילה לה', שמגיע לתפילה מעומקא דליבא מחמת הנפילה, כך הקב"ה מאיר לו אור יותר גדול, ואח"כ האדם עולה לדרגה יותר גדולה, וכן פירש ה'ברכת שלום' זצוק"ל – דאותותי הוא מלשון אותיות, והיינו אותיות התורה, דהקב"ה מפיל את האדם, כדי שיהי' לו חסרון, ויתפלל להקב"ה, ואח"כ הקב"ה משפיע לו אור מאותיות התורה, ולכך הקב"ה מקשה את לב האדם שהיצה"ר יהי' כ"כ חזק, כדי שיוכל אח"כ להשפיע לו אור גדול מאד, ויעלה יותר מהמדרגה הקודמת שהיה בה.

(טיש שב"ק פרשת וארא התשס"ז)

"ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים" (שם, ג).

יש לפרש את העניין שאנו רואים בעשרת המכות, שכל מכה ומכה הקשה את לב פרעה יותר – פרעה הוא היצה"ר של האדם, וכל פעם שהאדם מנצח את היצה"ר הוא הרצון לקבל, הרצל"ק נעשה גדול יותר, והוא העניין של 'אקשה את לב פרעה', שכאשר האדם מצליח לנצח את הרצל"ק, הוא גודל יותר, ונעשה קשה יותר, יותר קשה להתגבר עליו, והעניין בזה הוא שע"י שהרצל"ק גודל באדם, הוא צריך יותר את עזרת ה', ועי"כ הקב"ה משפיע אור גדול יותר לאדם, ויש בזה חפץ ה', משום שרצונו להיטיב לנבראיו. ורק אדם שאוחז בעבדות ה', גודל לו היצה"ר, ומנסה יותר להפריע לו, אך אדם שאינו אוחז כלל בעבדות ה' נשאר לו יצה"ר של ילד, והוא מה שאמרו חז"ל – 'זקני תלמיד חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתחכמת עליהם', והיינו שכל פעם הרצל"ק הרוצה יותר לדעת ולהבין ולא ללכת באמונה גודל. 'אבל זקני עמי הארצות כל זמן שמזקינים דעתם מטפשת עליהם' והיינו שהרצ"ל נרדם? ואינם רוצים להבין כלום, והוא גריעותא מה שאין חסרון, משום שאז אין כלים להמשיך את האור, וע"כ הרשעים יושבים שלוים. והיינו מה שכתוב 'והרביתי את אתתי כו" – אותתי מלשון אותיות התורה, דכל פעם שמתקשה הרצל"ק מתרבה אור אותיות התורה.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת וארא התשס"ח)

"ויאמר ה' אל משה: כבד לב פרעה מאן לשלח העם" (שם, יד).

יש לבאר ע"ד הפנימיות: פרעה הוא הרצל"ק, ועם ישראל הם כל האיברים של האדם: המחשבות, הרצונות וכו'. ופרעה מאן לשלח את העם. שאל ה"ברכת שלום" זיע"א מדוע היו צריכים את הסכמתו של פרעה בשביל לצאת ממצרים, מדוע לא הלכו בנ"י ללא רשותו, בעל כורחו? ותי' רבינו בעה"ס זיע"א: שהשליטה וההכנעה האמיתית על הרצל"ק היא שאף הרצל"ק יבין שהקב"ה הוא אמת וכדאי לעבוד אותו, וכדאי יותר לרצון לקבל שהרצון להשפיע ישלוט.

(טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת וארא שבת מברכים שבט התשס"ט)

"לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה, ונצבת לקראתו על שפת היאור וכו'" (שם, טו).

פירש רש"י וז"ל: "הנה יוצא המימה – לנקביו. שהיה עושה עצמו אלוה, ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו".

לכאורה פשט המדרש הוא פלא, איך יכול להיות שלא היה עושה יום שלם את צרכיו? ועוד יל"ה: מדוע היה צריך לבוא אליו דווקא כשיוצא לנקביו?

י"ל: דנקב הוא חסרון, ואלהים הוא שלמות. וע"כ אלוהים אינם צריכים לנקביהם, משום שאין בהם חסרון. ולכך פרעה שהיה עושה עצמו אלוה לא היה עושה צרכיו, וקשה: איך חשב כן שהוא אלוה, הלוא הוא ראה שיש לו חסרונות? וי"ל דהאר"י ז"ל כתב בשער הכוונות על פסח, שאדם הראשון בחטאו נפלו ממנו ניצוצי מח החכמה, ואותם ניצוצים נפלו לקליפת מצרים, ומפרש שם: מדוע נפלו אותם ניצוצי קדושה לקליפות, דאם הם לא היו נופלים לקליפות לא הייתה לאדם בחירה לבחור בקדושה או בטומאה, כי ודאי שיבחר בקדושה, אחר שאור ה' מאיר בה. אבל כיון שיש ניצוצי קדושה בקליפה, ומאירה לאדם לפעמים ניצוצי אור, א"כ רק אז יש לאדם מלחמה במי לבחור אם בקדושה או בטומאה. דהנה כאשר מאיר או האלוקות לאדם, באותו זמן האדם מחובר לבורא ונמצא בשלימות. וא"כ אז האדם יכול לחשוב שהוא בעצמו אלוהים. ולכך פרעה חשב שהוא אלוה, מחמת אותם ניצוצי אור, ולכך משה רבינו בא אליו דוקא מתי שירד ליאור לנקביו, לומר לו שאתה לא אלוה, דהלוא הקב"ה אין לו כלל ענין של חסרון וכולו השפעה, אך אתה יש לך חסרונות ואתה רוצה לקבל, א"כ אין אתה אלוהים, והקב"ה יותר גדול ממך דהוא כולו השפעה, וא"כ צריך אתה להתבטל אליו, והקב"ה אמר שתשלח אותנו ממצרים, וא"כ צריך אתה לשלחנו, דאתה צריך להתבטל לאלוקי העולם.

(טיש שב"ק פרשת וארא שבת מברכים שבט התשס"ט)

"וישלך אהרן מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהיה לתנין" (שם, י).

רבינו בעה"ס זי"ע מפרש: 'מטה' הוא האמונה, שהיא מטה בחשיבות אצל האדם, שהאדם אינו מחשיב את האמונה בטבעו, וכאשר האדם זורק את המטה – את בחינת אמונה לארץ, שאינו רוצה ללכת באמונה, נהפך המטה שהוא האמונה לנחש, מורה על בחינת הנחש הקדמוני, שאז האדם נמצא בשליטת הרצל"ק הגדול דבחינה ד'. אך קשה לפירוש זה, הלוא בזה משה רבינו רצה להראות לפרעה מופת, למען הטות את ליבו שיסכים להוציא את בנ"י ממצרים, ואיזה מופת הראה לפרעה שהוא הרצל"ק בזה, שיסכים ללכת באמונה, והיינו להוציא את בנ"י ממצרים, ולכך פירש ההיפך: מטה הוא בחינת אמונה, וענין זריקת המטה הוא – שהחליף מצב מהשפעה לקבלה, וזהו מה שנהפך המטה לנחש, המורה על כלי הקבלה הכי גדולים, ומשך על ידיהם אורות גדולים, וזה נעשה מכוח המטה, מכוח האמונה בע"מ להשפיע, והראה לפרעה שע"י האמונה אפשר למשוך האורות הכי גדולים, ורצה לשכנע בזה את פרעה שהוא הרצון לקבל של האדם, שיסכים ללכת באמונה, משום שזה הכי משתלם, שעי"כ יוכל למשוך את התענוגים הכי גדולים מאור ה'.

"ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים… וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם" (שם, יא).

אף המצרים השליכו את מטותם את האמונה, ואף להם יצא נחש שהצליחו למשוך אורות ע"י האמונה, ורצו להראות לאהרן שלא צריך ללכת באמונה ע"מ להשפיע, כמו שאתה אומר שרק עי"כ יכולים למשוך את האור, אלא אף באמונה של הטומאה, והיינו אמונה בשביל להמשיך אורות, אפשר לזכות לאורות, וא"כ למה לנו ללכת באמונה כמותך, דהלוא אף ללא זה אפשר למשוך את האור, [ואל יתפלא ליבך: איך הטומאה יכולה להמשיך אור, דאיתא בכתבי האר"י שיכולים למשוך אור ע"י אמונה בע"מ לקבל, אבל הוא אור הרבה יותר קטן, רק ניצוצי אורות כהמשך הפסוק]. "ויבלע מטה אהרן את מטותם". 'מטה אהרן', הוא אמונה ע"מ להשפיע שלא ע"מ לקבל, 'בלע את מטותם' – של המצרים שהוא אמונה בע"מ לקבל, והוא משום שאהרן משך אורות גדולים ע"י אמונתו, והמצרים לא משכו אלא ניצוצי אור קטנים, ובזה הפריך את טענתם.

"כה אמר ה'… על המים אשר ביאור ונהפכו לדם" (שם, יז).

דם הוא כל החיות של האדם כמ"ש "כי הדם הוא הנפש", דלולא הדם אין האדם יכול לחיות, והקב"ה הפך את כל מימיהם – את החיות הכללית שלהם, שהיה להם בכל דבר בכל מצב ומצב, כמ"ש במדרש שכל המים בכל מקום שהיו במצרים נהפכו לדם, לאור גדול ותענוג גדול, והיינו שבכל המצבים שלהם היה להם אור ה' שהוא התענוג הכי גדול שיש לאדם, וזהו מכה שיש לאדם כל הזמן תענוג, דתענוג ללא חסרון לא נקרא תענוג, והוא כאדם שינתנו לו סעודה כסעודת שלמה בשעתו ללא גבול ומידה, מה יועיל לו אותה סעודה, הוא לא יהנה ממנה כלל, וזהו מכה שמקבל הרצון לקבל שיש לו כל הזמן תענוג, דאז כבר אין לו הנאה.

"והדגה אשר ביאור תמות" (שם, יח).

פירש רבינו בעה"ס זי"ע: 'דגה' הוא מלשון דאגה, והיינו דהדאגה והחיסרון שלהם מת, ע"י שקבלו תענוג ללא הפסקה.

ועוד י"ל: דם הוא מלשון 'וידם הארון' והיינו הליכה למעלה מהטבע, הליכה באמונה, שהאדם מדומם את הדעת שלו את הרצון לקבל שלו, והמים שנהפכו לדם היינו שהמים שהם השפע, שהוא התענוג והידיעה שמקבל הרצון לקבל, הפסיקו הקב"ה, ונהיה דם, והיינו אמונה, דאם אין תענוג האדם צריך ללכת באמונה למעלה מהדעת, וזה מכה למצרים שהם הרצון לקבל שרוצה ללכת בידיעה.                  (טיש שב"ק פרשת וארא התשס"ח)


[1] כפי שמובא לעיל שאהרון הוא בחינת הוד, שהוא בחינת מלכות דז"א, שתכונתו השתמשות בכלי קבלה.

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו