פרשת וארא | תשע"ט

מאמר תשס”ז (טבת תשעטדא”ח מכ”ק אדמו”ר שליט”א

“לכן אמור לבני ישראל אני הוי”ה”. (שמות ו ו)

הקב”ה אומר למשה רבנו: תאמר לבני ישראל ש‘אני הוי”ה’, דהיינו מידת הרחמים. כל המצוקות וכל היסורים שהאיש הישראלי מרגיש, הוא צריך להאמין שהם באים ממידת הרחמים של הקב”ה. משה רבנו נקרא רעיא מהימנא, ע”ש שהוביל את עם ישראל בדרך האמונה. מבחינה פרטית, כח האמונה שנמצא בכל אדם הוא בחי’ משה רבנו שבכל אדם, וזה הקב”ה אומר למשה רבנו שבאדם: ‘אמור לבני ישראל’, תאמר לכל האברים והמחשבות והרצונות, ‘אני ה”, שהכל בא ממידת הרחמים.

“והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה’ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”. כאן יש ארבע לשונות שהם ארבעה אופנים של גאולה: ‘והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי’, שהם נמשכים משם הוי”ה.

“והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים”, סבלות מצרים הוא דבר ששייך לכל אחד ואחד מאיתנו, כולנו נמצאים תחת סבלות מצרים, כולנו סובלים מקליפת מצרים, שהיא הרצל”ק, יש ביודעין ויש בלא יודעין. רוב האנשים לא יודעים מנין בא הסבל שלהם, אך צריך לדעת שהסבל מקורו ברצל”ק. כל סבל שיש באדם, בא מחמת הרצל”ק שלו.[1] וכך אנחנו מתקדמים במשך ימי חיינו, כל אחד עם הרצל”ק שלו וגורמים בכך לעצמנו את הכאב והאסונות ולא יכולים להשתחרר מזה.

משל למה הדבר דומה, לאדם שרופא השיניים אמר לו: “אם תמשיך לאכול ממתקים, יפלו לך השיניים”. אבל הוא לא יכול לעצור את עצמו בגלל הרצל”ק שלו שרוצה ליהנות מהממתקים, הוא לא מסוגל לשעבד ולשלוט על הרצל”ק, אלא הרצל”ק שולט עליו, לכן הוא אוכל ואוכל עד ששיניו כואבות והוא הולך לרופא שמוציא לו עוד שן ועוד שן, אך הוא ממשיך לאכול, כי הרצל”ק שולט עליו והוא לא יכול לצאת מהשליטה הזאת. אע”פ שהאדם רואה עין בעין שהרצל”ק גורם לו חורבן, אבל הוא לא מסוגל להשתלט עליו.

כך זה בכל אחד ואחד מאיתנו, אנחנו אמורים ללכת בדרך ישרה, בדרך אלוקית של צדק ואמת ומשפט ויושר, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, אבל הרצל”ק שולט עלינו. ככל שהאדם משכיל ומפנים יותר את הדברים הללו, הוא נהיה יותר מזועזע.

ניתן לזה דוגמא ממציאות גשמית, הנה אנו רואים שהיהודים בא”י סברו שהם כבר בני חורין, אך כאשר הערבים הרימו ראש והחלו לבצע פיגועים פעם אחר פעם ואנשים נהרגים רח”ל, אז האנשים הזדעזעו מאד, פתאום התברר להם שהם לא בני חורין כפי שחשבו, והם אינם שולטים על המציאות כ”כ, אלא הערבים עושים כאן מה שהם רוצים. אמנם אנחנו משתדלים לחסום את דרכם ולמנוע מהם לפגע ולהרוס, אבל לכולם נודע ש“אם ה’ לא ישמור עיר שווא שקד שומר”. ופעמים אנו עומדים ומתבוננים ואומרים: ‘רגע, עושים אתנו מה שרוצים, כצאן לטבח יובל, כאן פיגוע שם עוד פיגוע, נרצחים יהודים חפים מפשע רח”ל’.

בעבר היתה ביקורת על יהודי אירופה שהלכו כצאן לטבח יובל בשנות השואה. אנשים טענו: ‘למה היהודים לא התקוממו? אמנם היתה התקוממות קטנה פה ושם אבל ככלל היהודים הלכו כצאן לטבח’. אבל לדבר כך בזמננו זו לא גבורה גדולה, וח”ו לדבר כך, וכי אנו מסוגלים לדמיין מה שקרה שם בשנות ההסתר הגדול? ועוד שהנה אנו רואים כאן, בא”י, שכביכול הקמנו מדינה, ויש לנו צבא משלנו, ובכ”ז גם פה רואים דוגמא של “כצאן לטבח יובל”, כאשר כל הבכירים בביטחון אומרים שאין הרבה מה לעשות, אי אפשר למנוע את כל הפיגועים וכו’. א”כ אנשים נמצאים בזעזוע, פתאום מתברר להם שהם לא בני חורין.

מבחינה רוחנית המצב יותר גרוע, כל אחד ואחד חושב את עצמו לבר-דעת, חכם, פיקח, אדם מוסרי, אדם נבון ותרבותי, אבל זה שקר, והאסונות שקורים לנו, אסונות חברתיים, כלכליים, הם מעידים כמאה עדים שאנו בעצם לא מבינים שאנחנו לא בני חורין, אלא כל אחד מאתנו משועבד לקליפת מצרים, הקליפה של האהבה העצמית ומזה נוצרים הכאבים בחיי כל אחד ואחד והיות שכל אחד קשור לשני וביחד אנחנו עם, לכן עם ישראל נמצא במצב כזה.

יש רבנים שמשקיטים את הדברים ואומרים שאסור לקטרג על עם ישראל, וצריך להסתכל על הנקודות הטובות שבעם ישראל, ובסה”כ מצבו של עם ישראל טוב. אלו דומים לנביאי השקר שהיו לפני חורבן בתי המקדש, שבאו לעם ישראל ואמרו: ‘הכל בסדר, אל תדאגו, בסופו של דבר מידת הדין תתהפך למידת הרחמים, אין לכם מה לדאוג, תסתכלו רק על הנקודות הטובות, תתבוננו על החיובי ואל תקטרגו’. וכך גם אצלנו והגם שכל דבר שקר שאין בו אמת לא מתקבל על הדעת, וע”כ צ”ל שיש דבר אמת בדבריהם, כי באמת כל אחד צריך להתבונן על הנקודות הטובות ולדון לכף זכות את חברו ולהתבונן בסגולות והמעלות שיש לעם ישראל, עם הקודש.[2] אבל מאידך גיסא צריך להתריע על מצבנו החמור. ויש לדעת שאת עיקר הביקורת אסור לעשות על אחרים, אלא כל אחד צריך לבקר את עצמו, את אחרים צריך באמת לדון לכף זכות, ולהסתכל בעין טובה, וכל אחד מאתנו כאשר מתבונן על עצמו צריך לעשות את הביקורת ולראות עד כמה אנו משועבדים לקליפת מצרים.

אבל מבטיח הקב”ה ברחמיו הרבים: “והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים”, מתחת הסבל הזה, “והצלתי אתכם מעבודתם”, אני אציל אתכם מעבודת הפרך שאתם עובדים לרצל”ק שלכם. “וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים”, אני אגאל אתכם בהתגלות גדולה. כאשר הקב”ה מאיר לאדם והוא מרגיש את גדלות האלוקות, מתבטל לגמרי כח הקליפה שבאדם, מספיק נצנוץ קטן, הרגשה קטנה של אור אלוקי בנשמת האדם וכבר הכל מקבל את היחסיות הנכונה, אז האדם רואה שכל הגשמיות כולה היא כמו אבק ברוח, לא נשאר מזה כלום. ורק “אתה ושנותיך לא ייתמו”, הקב”ה הוא המציאות הנצחית, הוא קיים לנצח, בלי ראשית ובלי תכלית, מי שמתחבר לקב”ה מתחבר לנצח. כשמנצנץ האור האלוקי באדם נבחן זה ‘לזרוע נטויה ולשפטים גדולים’, כלומר, ‘זרוע נטויה’ מרמז על כח, היינו, שמתגלה באדם הכח האלוקי, הכח של הדרך הרוחנית, הכח של דרך התורה, ומאידך, האפסיות של הדרכים האחרות.

‘זרוע’ יש בו אותיות זרע. רבנו בעה”ס זיע”א מחלק את המילה זרע לשתים, זה-רע, דהיינו, הכרה של האדם בנקודות הרעות שבו. האדם לא יכול לתקן את עצמו אם הוא לא רואה את הרע שבו. לכן הזרע שממנו יכול לצמוח אח”כ שתיל נעים ורצוי, הוא קודם כל שכל אחד מאתנו יראה כמה שהוא לא בסדר, שהוא צריך תיקון. זה נקרא ‘זרוע נטויה’, וממילא יש אח”כ ‘שפטים גדולים’, שפטים ונקמות בתכונות הרעות שבאדם. ומהזרע הזה, מהכרת הרע בסוף צומחים דברים נפלאים, דאור השי”ת מתגלה ומאיר לאדם דרכים ונתיבות חדשים.

“ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים”, זו המטרה, כאשר האדם מתנער מהרצל”ק שלו, מהאהבה העצמית שלו, אז הקב”ה לוקח את האדם, האדם נהפך להיות של הקב”ה, עם של הקב”ה, מחובר לקב”ה. כמ”ש “וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'”, כלומר, הקב”ה כורת ברית של אירוסין עם האדם, עם עם ישראל בזמן שמתנערים מהדרך של הרצל”ק ועוברים לדרך הרצון להשפיע, הרצון לתת, דרך של אמונה, חסד, משפט צדק וכו’.

התורה הקדושה בפרשה הבאה מלמדת אותנו בענין גאולת ישראל:

“ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים, וישאלום וינצלו את מצרים”. (שמות יב לה-לו)

יש להבין, למה היו צריכים בנ”י לשאול כלים ממצרים?

ביאר ה”ברכת שלום” זצ”ל, שהאיש הישראלי ע”פ תכונתו, שואף תמיד להיות משפיע ולא מקבל, הצדיקים באמת מגיעים למצב כזה שאין בהם ענין של קבלה, מרוב עבודה על עצמם, שכופפו את הרצון לקבל, הם ביטלו לגמרי את כל ענין הקבלה שבהם. והרי ידוע שבלא רצל”ק אי אפשר ליהנות מהטוב והאור האלוקי, כמו שכשאין לאדם תאבון הוא לא יכול ליהנות מהארוחה. ההנאה שלנו בחיים היא תוצאה של חסרון. לכן ציווה הקב”ה שעם ישראל יקחו כלים, דהיינו רצונות, מהמצרים. ‘כלי כסף’, כסף מלשון כיסופים, ‘וכלי זהב’, נוטריקון זה-הב, את זה אני רוצה לקבל. כלומר, הקב”ה אומר לעם ישראל שבכדי שיוכלו ליהנות מאור הגאולה, מהתגלות האלוקות במעמד הר סיני, הם צריכים רצונות, דהיינו חסרונות, לכן הם צריכים להשאיל כלים ממצרים.

אבל עדיין יש להבין מדוע הם צריכים לשאול מהמצרים, למה לא לקחת? וזאת יש לבאר, כי האיש הישראלי צריך להשתמש ברצונות הללו רק בזמן שהקב”ה רוצה להשפיע לו את האור העליון. דהיינו ע”מ להשפיע נחת רוח להשי”ת, דהרי השי”ת רוצה להיטיב ולהנות לאדם, ובכדי שהאדם יהנה הוא צריך רצונות, הוא צריך חסרים, וע”כ הוא משתמש איתם בכדי לקיים את רצונו ית’ להיטיב לנבראים. אבל לא שזה יהיה הדרך של האיש הישראלי, הדרך של האיש הישראלי היא דרך של נתינה, של רצון לתת, של חסד, של אהבת הזולת, לכן, לקיחת הרצונות של המצרים מתבטא במושג שאילה בלבד, בכדי להדגיש את הענין שזו היא לא הדרך הישראלית באופן קבוע ותמידי, אלא רק משתמשים ברצונות של המצרים בעת הצורך, בכדי שיהיה אפשר לקבל את הטוב והעונג בבחי’ אורחא למעברא ביה (דרך לעבור בה בלבד, אבל לא להשתהות בה).

והנה חז”ל אומרים שבסופו של דבר עמ”י לא החזירו למצרים את הכלים הללו שהם השאילו,[3] י”ל את הדברים – כשהאיש הישראלי לוקח את הרצונות דקבלה, והוא משתמש בהם על הדרך הישראלית, בכדי ליהנות מן האור האלוקי, מהשפע האלוקי, הוא לעולם לא יחזירם למצרי, דהיינו למצב שבו זה היה בראשות מצרים, לעולם הוא לא יחזיר את זה למצב הקודם. ז”א הרצל”ק כפי שהוא בדרך הישראלית הוא כבר אחר לגמרי, הוא מסתפח ומשתעבד לקדושה, והאיש הישראלי לעולם לא יחזיר את הרצל”ק למצב הראשוני שלו שבו הוא היה רק לרצל”ק בלבד, אלא עכשיו הרצל”ק משמש לקדושה.

[1] וכפי שכ’ מרן בעה”ס זי”ע (הקדמה לספר הזוהר אות יט) וכל אלו היסורין אינם שורים רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה, שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו שבו, לא נברא אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים שאנו סובלים, אינם אלא גילוים לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו. ובוא וראה בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם בזמן שכל אחד אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו בכל מיני מחלות ומכאובים.

[2]דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל – יְדֵי – זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה, וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים ל”ז):”וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ” הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, וְאַף – עַל – פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, אַף – עַל – פִּי – כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בּוֹ מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע וְזֶהוּ וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע, שֶׁצָּרִיךְ אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, כִּי אַף – עַל – פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו, וְעַל – יְדֵי – זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל – יְדֵי – זֶה אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל – יְדֵי – זֶה, וְזֶהוּ וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע, עַל – יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, עַל – יְדֵי – זֶה וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, הַיְנוּ כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן, כִּי עַל – יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל – יְדֵי – זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת. וְזֶהוּ וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ כַּנַּ”ל, וְהָבֵן.

וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ, כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים). וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף – עַל – פִּי – כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל – כָּל – פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ”ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב. עַל – יְדֵי – זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. (ליקוטי מוהר”ן רפב, מהדורא קמא)

[3] כפי שאומרים חז”ל בגמרא (סנהדרין צא א) – ‘פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו הרי הוא אומר וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם נתנו לו רשות והלך ודן עמהן אמר להן מהיכן אתם מביאין ראייה אמרו לו מן התורה אמר להן אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה’.

ועוד אמרו (פסחים קיט א) – ‘אמר רב יהודה אמר שמואל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא אין לי אלא שבארץ מצרים ושבארץ כנען בשאר ארצות מנין תלמוד לומר וכל הארץ באו מצרימה וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עמהן שנאמר וינצלו את מצרים’.

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו