מאמר | פרשת בשלח | תש"פ

זמן קריאה 5 דק'

בס"ד

פרשת בשלח – שבת שירה ה'תש"פ (מאמר תתי"ט)

"דבר אל בני ישראל וישֻבו ויחנו לפני פי החירות בין מגדֹל ובין הים, לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים" (שמות יד, ב).

פירש"י: "וישֻבו – לאחוריהם, לצד מצרים היו מתקרבין כל יום השלישי, כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך, כמו שנאמר: "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם" וגו'".

ויש לבאר בדרך הפנימיות: יש מצב שהאדם חש רוח חיים ותענוג בעבודת ה', ופתאום הוא נופל למצב  יותר שפל ממה שהיה קודם. מדוע זה כך, הלוא כתוב: "שכר מצוה מצוה"? אלא, זהו 'תכסיס' שהקב"ה עושה – הוא מפיל את האדם כדי שיתפלל אל הקב"ה שיושיע אותו, ואז הקב"ה נותן לו תענוג ורוח חיים בעבודת ה' יותר ממה שהיו לו קודם וגואלו מהרצון לקבל.

"וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה וכו'" (שם, ד).

ביאור העניין שהקב"ה היכה את פרעה כדי שיוציא את בני ישראל ממצרים ואח"כ הכביד את ליבו שוב, ע"ד הפנימיות: האדם מקבל מכות, דהיינו ייסורים, ועי"כ הרצון לקבל מפסיק את שליטתו על האדם מחמת הייסורים – זה עניין יציאת מצרים. אח"כ, כשהאדם עובד במסירות נפש להשפיע, שוב מגיע אליו הרצון לקבל ולוקחים ממנו משמיים את האתערותא דלעילא. וזה בכדי שיצעק בכל פעם לקב"ה, ויושלם לו הכלי והצורך לישועת ה'.

(טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת בשלח ה'תשס"ו)

"הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבֹד את מצרים ממֻתנו במדבר" (שם, יב).

פירוש: מצרים היינו הרצון לקבל, והעבודה במצרים רומזת למצב שהאדם מקיים את התורה והמצוות לתועלת עצמו, וע"ז צעקו בני ישראל: אנחנו מעדיפים לקיים התורה והמצוות ע"מ לקבל כי בעבודה זו יש לנו חיות. וזה"פ "ממֻתנו במדבר" – שהאדם מת בעבודתו, דהיינו שאין לו חיות ותענוג מעבודה זו.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת בשלח – שירה, ט"ו בשבט ה'תשס"ז)

"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (שם, טו).

לפי הפשט בני ישראל צעקו אל הקב"ה שיציל אותם, כי מאחוריהם המצרים ולפניהם הים, ואמר להם הקב"ה: מדוע אתם צועקים? כנסו לתוך הים!

ע"ד הפנימיות יש לבאר: דהנה מצד אחד מה – בגימטריא אדם, ורצ"ל: מה – כל הגדר של האדם הוא – תצעק אלי, דהיינו תפילה, שבכל צרה שיש לאדם, שיתפלל אל הקב"ה, כמ"ש בגמרא (ב"ק ג' ע"ב) שמבעה (אחד מארבעה אבות נזיקין) זה אדם, כמ"ש: "אם תבעיון בעיו", ופירושו – רצון, כמ"ש בגמרא: "אי בעית אימא" והיינו אם תרצה וכו'. ומוכח שהאדם הוא רצון. ומצד שני כתוב: "דבר אל בני ישראל ויסעו", והיינו שהאדם צריך לעשות גם השתדלות ולא מספיקה רק תפילה, אלא האדם צריך לעשות כל מה שיכול קודם ואז הוא בא לתפילה אמיתית מעומק הלב.

"ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים" (שם, טז).

וקשה: מדוע אמר "ונטה את ידך על הים" היה צריך לומר "ונטה את מטך", כמו שאמר לו תחילה: "הרם את מטך"? ויש לפרש: ידו של משה היא בחינת אמונה כמ"ש: "ויהי ידיו אמונה" (שם יז, יב), ויד בד"כ רומזת על תפיסה, שהאדם תופס בידו, כמ"ש: "וכי תשיג יד", ולפי"ז יהיה הפירוש, שתפיסת עולמו של משה הייתה דרך האמונה. ולפי"ז יד ומטה היינו הך, שאף מטה הוא בחינת אמונה כידוע שהוא מלשון מַטָה, והאמונה היא מַטָה בחשיבות.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת בשלח – שירה ה'תשס"ח)

יש לבאר את המושגים בפרשתנו: ים מרמז על אור החכמה, כפי שקוראים לתורה: ים התורה, או ים התלמוד, להראות שיש אין-סופיות בעמקותה וברחבותה. ישראל היו בשליטת מצרים, היינו שהמצרים, שמרמזים על הקבלה, המשיכו את אור החכמה ולא רצו ללכת באמונה, וישראל שהיו בשליטתם רצו ג"כ ללכת בידיעה, ושאור החכמה יאיר בהם ולא רצו ללכת באמונה. יציאת מצרים, היינו שיצאו משליטת הרצון לקבל. רדיפת המצרים אחרי בני ישראל הייתה משום שרצו להחזיר אותם לשליטתם. עניין קריעת ים סוף הוא עניין הקו האמצעי, כי המים להם חומה מימינם ומשמאלם, שרומז לקו ימין וקו שמאל, ובני ישראל הלכו ביניהם בבחינת הקו האמצעי. בני ישראל הלכו בתוך הים ביבשה, היינו שהלכו ביבשות, בבחינת אמונה. אך המצרים שרצו את אור החכמה – נתן להם ה' את מבוקשם וטבעו ונאבדו בו, כלומר, שטבעו בים החכמה, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. הדבר דומה לנמלים שמבחינות בכוס תה מתוק, ונמשכות אחר המתיקות עד שטובעות בתה ונאבדות.

"אז ישיר משה ובני ישראל" (שם טו, א).

משה כתוב לבדו משום שהוא שקול כנגד כל ישראל, כי משה כולל את כל נשמות ישראל. וזה מטעם שמשה הוא בחינת אמונה, ואילו כלל נשמות ישראל צריכות גם ידיעה, והאמונה שקולה כנגד כל בחינות החכמה.

עניין אכילה מרובה משתייה הוא אותו עניין של קריעת ים סוף – שבני ישראל הלכו בקו האמצעי, והמים, הרומזים לחכמה, עמדו מימינם ומשמאלם, והם בחרו ללכת בקו האמצעי שהוא בחינת חסדים. וכן עניין אכילה מרובה משתייה – שתייה רומזת לבחינת חכמה, ואכילה – לחסדים, אשר החסדים צריכים להיות מרובים מהחכמה. וכמ"ש: "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". רעים הם בחינות או"א שהם בחינת חסדים, ולהם שייכת בחינת אכילה שהיא חסדים, ודודים הם בחינת זו"ן שצריכים חכמה, ובהם כתוב לשון שתייה.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת בשלח – שירה ה'תשס"ט)

"אז ישיר משה" (שם).

וקשה: הלוא 'אז' הוא לשון עבר, ו'ישיר' הוא לשון עתיד? ויש לבאר: הזוה"ק מתרץ, שהצדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא. ופירש רבנו ה"ברכת שלום" זיע"א, שאדם שרואה שהוא במצב גרוע, אעפ"כ הוא צריך לבטוח בה' שיגאלנו. והוא העניין שצדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא, שהם אומרים שירה על שם הגאולה העתידה – כבר עכשיו, כי הם בטוחים שה' יביא את כל עם ישראל לגמר התיקון.

 (סעודת ליל שבת שב"ק פרשת בשלח התשס"ט)

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (שם).

אז – בגימטריא שמונה, שרומז לספירה השמינית ממלכות שהיא ספירת הבינה (כמ"ש: "בני בינה ימי שמונה"), שהיא בחינת "כי חפץ חסד הוא". ישיר – רומז לקו שמאל, כי שירה היא מלאכתם של הלוויים שהם קו שמאל. משה ובני ישראל הם בחינת הקו האמצעי. השירה – רומז לבחינת המלכות. נמצא – אז הוא קו ימין, ישיר – קו שמאל, משה ובני ישראל – קו אמצעי, השירה – היא מלכות. וד' הבחינות הללו הם ד' אותיות של שם הוי"ה.

עוד אפ"ל: שירה היא התפעלות והתרגשות הלב, וממה צריכה להיות התפעלות? – אם אדם מקבל מחשבה מהקב"ה, הוא צריך להתפעל מזה – שהנה הקב"ה קורא לו, ועניין שירה הוא לא דבר חיצוני אלא שירה היא שירה של הלב – התפעלות והתרגשות הלב.

 (טיש שב"ק פרשת בשלח – שירה ה'תשס"ט)

פירוש עניין קריעת ים סוף ע"ד העבודה: כל מה שרואה הרצון לקבל של האדם הוא רוצה לתפוס לעצמו, ועניין קריעת ים סוף מרמז על ההיפך – שהאדם לא ייקח הכול, אלא יפריש חלק ממה שרוצה ולא ימלא את כל רצונו. כך התורה מחנכת אותנו בכל דבר: מהפירות – להפריש מעשר, מהבצק – חלה, מהבהמה – מעשר בהמה, בשדה – לקט שכחה ופאה וכו'.

וע"ד הפנימיות יש לפרש: ים מרמז על אור החכמה, וקריעת ים סוף היינו שחצו את אור החכמה – את הג"ר דחכמה דחו ורק את הו"ק קיבלו.

 (סעודת ליל שבת שב"ק פרשת בשלח – שירה ה'תשס"ח)

"ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחֹה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שם יז, יד).

'זאת' רומז לאמונה כידוע. הקב"ה מצווה את משה – שהוא בחינת אמונה והשפעה – שיש לחזק את האמונה כ"כ, כדבר הכתוב בספר. ועוד י"ל: זכרון הוא מלשון זָכָר וספר – מלשון ספירה, ורצ"ל שהקב"ה מצווה על האדם שהאמונה שלו תהיה חזקה כ"כ כמו שמאיר לאדם אור ה' בגילוי, שאז האדם נמצא בשלמות גמורה, כך צריכה להיות האמונה של האדם – בשלמות.

"ושים באזני יהושע". פירוש: אוזן מורה על בחינת הבינה, כידוע. והנה, הכלי שיכול לקבל את האמונה הוא הבינה, כפי שאמרו חז"ל: "אוזן ששמעה על הר סיני" וכו'. עוד אמרו: "פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה", ורמזו שהאמונה אינה מאירה מעצמה אלא ממה שנותנים לה, כי היא מעצמה אינה צריכה כלום. נמצא, שכאן מצווה הקב"ה על האדם שיעבוד באמונה כתכונת הבינה, ועי"כ – "מחֹה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" – ממילא נמחה שמו של עמלק, כי אם האדם הולך באמונה, מתבטלת כל בחינת עמלק, משום שהאמונה היא היפך עמלק.

"זכר עמלק" – זֵכֶר הוא מלשון זָכָר הרומז לשלימות כלי הקבלה שהם בחינת עמלק. "מתחת השמים", היינו שמקומו של עמלק הוא דווקא מתחת השמים – בעולם הזה, אך מעל השמים – בעולם הבא – אין זה מקומו.

עוד י"ל: שמים רומז לבחינת ז"א, ועמלק שייך לבחינת צמצום א' של הז"א, שהם כלי הקבלה דצ"א.   

(טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת ויקרא – החודש, ר"ח ניסן ה'תשע"ב)

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו