מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת בחוקותי | א

זמן קריאה 10 דק'

פרשת השבוע | פרשת  בחוקותי | אייר תשע“ד

“אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם” (ויקרא כו ג) זוהי נקודת המפתח של איש ישראל, האם הוא הולך בדרכי השי”ת או שאינו הולך בדרכי השי”ת. זוהי הנקודה המכריעה הן בחיים הפרטיים של כל אחד ואחד מאיתנו, והן בחיי כלל ישראל.

 

הסביר רבינו בעל הסולם: חוק הוא בלי טעם, ומצוה היא עם טעם. ז”א כאשר האדם אינו מבין טעם למצוה, הרי היא נקראת בשם חוק, וכאשר הוא מבין טעם הגיוני למצוה, אזי היא נקראת בשם מצוה. א”כ איזה חלק מהמצות שלנו נקראות בשם חוקים, ואיזה חלק נקראים בשם מצוות סתם? כמובן שיש בדבר פרטים, למשל “לא תרצח” או “כבד את אביך ואת אמך”, לכאורה כל הדברים הללו שבין אדם לחברו הם מובנים, אף הגויים מקבלים את הדברים הללו, וא”כ הרי זה מוגדר בשם מצות. אבל המצות אשר אין בהם טעם ובסיס שכלי, כמו מצות כלאים, וכמו מצות אי אכילת חזיר, מצות פרה אדומה, הדברים הללו מכונים בשם חוקים, משום שאין בהם טעם שהשכל ההגיוני האנושי מבין אותם. אבל רבינו בעל הסולם חילק את הדברים בצורה אחרת: כל 613 המצות יכול להיות שיהיה להם בסיס הגיוני שמתקבל על הדעת, אפילו מצות פרה אדומה וכלאים ואי אכילת חזיר, אפילו שהם מצות שהשכל האנושי אינו מקבל אותם, בכל אופן יכולות להתקבל על השכל האנושי, מתי? כאשר האדם מקיים את המצות עמ”נ לקבל שכר, אזי הגוף שלו מתרצה לדבר, ואינו מעורר שום קשיים. ז”א גם אם האדם מקיים את המצוות הללו, שהם מצות שבין אדם למקום והם חוקים, בכל אופן אם האדם מקיים אותם מפני שיודע שהקב”ה ישלם לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא, ועמ”נ זאת הוא מקיים אותם בשביל השכר הזה, בכדי שהקב”ה יספק לו את ההנאה הזאת, אז הגוף מתרצה. הגוף יכול לעשות כל מיני מעשים, אפילו התמוהים ביותר, אם הוא יודע שבסופו של הדבר הענין ישתלם לו. אבל בזמן שהאדם רוצה לקיים את המצות, לא מטעם אהבת עצמו, ולא מטעם קבלת שכר, אלא מטעם אהבת ה’ לבד, וגם אם ה’ לא ישלם לו שום דבר, הוא מוכן לקים את המצות באהבה רבה, אז המצות הללו מוגדרות בשם חוקים.

 

א”כ רבינו בעל הסולם הגדיר את המושג חוק ואת המושג משפט או מצוה, לא בהגדרה המקובלת אשר מכירים אותה העולם כולו. העולם כולו מחלקים בסוגי המצות, אם זה סוגים שבין אדם לחברו, אז זה מצות קבילות על השכל האנושי, ואז הן מכונות משפטים. ואם זה בין אדם למקום, אזי הן ברובן בלתי קבילות, ז”א אין בהן שום בסיס שהשכל האנושי מבין, אלא צריכים לקיימן מטעם גזרת המלך. אבל רבינו בעל הסולם חילק אחרת, ע”פ כונתו של האדם, למה הוא מכוון כאשר הוא מקיים את המצוה. אם הוא מכוון לתועלת עצמו, להנאת עצמו אזי הגוף מסכים, וגם למצות הללו שמוגדרות בשם חוקים הגוף מסכים. מדוע? לגוף לא משנה באיזה אופן וע”י איזה אמצעי הוא יקבל את ההנאות שלו ואת השכר שלו. אבל הרי מפורסמים וידועים לכל דברי הרמב”ם זי”ע בפרק עשירי מהלכות תשובה, שלקיים את התורה והמצות עמ”נ לקבל שכר, היא דרך שאינה נכונה, היא לא הדרך האמיתית, ומדוע? הדברים לכאורה פשוטים להבנה, אבל קשים לביצוע. שערו במחשבתכם כל אחד ואחת – שהוא נמצא במחיצת גדול הדור, וגדול הדור מבקש ממנו לעשות לו איזה שירות מסוים, אז בודאי שהאדם יחפז ויעשה את אותו שירות עבור הרב גדול הדור באהבה ובחיבה, ואח”כ אם גדול הדור יבקש לשלם לאדם, בודאי שלא יסכים, ואם יסכים הרי יהיה זה ביזיון ממש, אם יקח תמורה ותשלום ופרס עבור השירות שעושה לגדול הדור. אבל לגבי הבורא אין הדבר כך, ועל זה מתעוררת התמיהה והשאלה: מדוע כאשר אנו נמצאים אצל רב מפורסם מגדולי הדור, כולנו מבינים שיהיה זה ביזיון לקבל תשלום, אבל לגבי בין אדם למקום אין הדבר כך? כי האדם מקבל את התשלום מאת הבורא על כל מצוה ומצוה שעושה, אם עושה בין אדם לחברו, ואם עושה בין אדם למקום, על כל דבר האדם אומר ומקווה, הנה עשיתי דבר טוב, הקב”ה רואה את זה, הוא בודאי ישלם את שכרי, או בעולם הזה או בעולם הבא.

 

א”כ הרי ודאי הוא ביזיון שהאדם עובד בשירותו של המלך השי”ת ולא מתבייש לקוות לשכר ותמורה. יש כאלו המקווים לשכר בעולם הזה, שיהיה להם פרנסה ורווח ובריאות ובנים טובים, ויש כאלו המקווים לשכר בעולם הבא, להנות הנאה נצחית. ויש כאלו המקווים לשניהם ביחד. האם אין זה ביזיון? האם אין זו בושה שהאדם משרת ומשמש את מלך מלכי המלכים, ומקווה לקבל ממנו תמורה עבור זאת? ומדוע בין אדם לרבו אין הדבר כך, ובין אדם למקום הדבר כל כך שריר וקיים? התשובה היא – היות ואין מגולה אצל האדם אמונה בבורא הגדול והנורא. אולם צריכים אנו להאמין למעלה מהדעת שהעבודה עמ”נ לקבל שכר, אינה העבודה האמיתית. אלא אנו צריכים לעבוד מתוך הכרת רוממות וגדלות השי”ת. ואז כל 613 המצוות מוגדרים בשם חוק, מדוע? היות והטבע הבסיסי של הגוף שלנו, הוא טבע של אהבה עצמית, של רצון לקבל הנאה ותענוג, ולכן כאשר אנו מנסים להפעיל אותו מתוך אהבת ה’, בלי תקוה לקבל גמול, אזי הגוף מתנגד לדבר, ואנו צריכים ללכת נגד דעתו של הגוף, ואז הדבר מוגדר בשם חוק. חוק פירושו נגד דעתו הגוף. בכדי שנכין את עצמנו למדרגה הנישאה והמרוממת הזאת של העבודה מתוך אהבת ה’, נתן לנו השי”ת שתי עבודות מכינות. עבודה אחת היא בין אדם לחברו, ועבודה השניה היא בין אדם לרבו. ובשתי אלו האדם צריך להשתלם ולהתאמץ, אבל לא מתוך תקוה לתשלום וגמול ושכר ופרס, מפני שאז הוא עובד בשביל עצמו, ואין דבר יותר פסול ומגונה מאשר שהאדם עובד לתועלת עצמו, בשביל האהבה העצמית שלו, שכן אז אינו מסוגל בשום פנים ואופן להיות מחובר ומקושר להבורא ית’.

 

וזה שאומר לנו הפסוק: “אם בחוקותי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם”. הלשון עשיה באה להגדיר עשיה גרידא, פירוש: אפילו אם השכל האנושי אינו מתלווה לעשיה הזאת, ז”א שהשכל האנושי מבין רק מה שמשתלם לעשות, אז כדאי לעשות, כאשר זה ישתלם לי, כאשר אקבל איזה תשלום, אבל ללא תשלום, השכל לא מבין שכדאית העשיה הזאת, לכן בכל מקום שמובא בתורה ובדברי חז”ל המושג של עשיה פירושו – עשיה נגד דעתו של הגוף, נגד השכל האנושי. א”כ אומר לנו השי”ת: “אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם”. ז”א תתאמצו ללכת בין אדם לחברו, אפילו אם לא תראו תקווה לקבל שכר, אלא תנסו לבנות את אהבת החבר בעצמו. איך בונים דבר שכזה? רק ע”י עבודה גדולה. אין זו עבודה של יום אחד. זו עבודה של ימים, ואפילו שנים, כאשר האדם צריך להרגיל את עצמו להתבונן על מעלותיו ועל סגולותיו של החבר. וכך צריך להיות בין איש לאשתו, ובין אשה לבעלה. נקודת המבחן הזאת כבר צריכה להתחיל בבית, ואח”כ גם בחוץ בין החברים ובין הידידים. האדם צריך להתרגל לחוק אחד, אסור לי לחשוב רע על זולתי, אסור לי לחשוב שלילי על הזולת. אם באה לי איזו מחשבה שלילית, תיכף ומיד להפוך אותה על עצמי. על עצמי אני צריך לחשוב שלילי, על עצמי אני צריך לעשות ביקורת. על השני צריך להסתכל רק על חיוב, “והוי דן את כל האדם לכף זכות” (אבות א ו). וכך כאשר האדם מתרכז יותר ויותר במעלותיו של זולתו, לאט לאט יכול לקיים המצוה של “ואהבת לרעך כמוך”, ולעשות מעשים גדולים עבור החבר, ללא תשלום, ללא תקווה של תשלום, וללא תקווה של גמול, כי כאשר משרתים אדם חשוב אז לא מחפשים ממנו שום תשלום ושום גמול. א”כ זוהי צורת העבודה האמיתית אשר מקווה השי”ת מאיתנו. אם אנו הולכים בדרך הזאת כל הטוב מזומן לנו, הן בחיי הפרט, החיים של כל אחד ואחד מאיתנו יהיו הרבה יותר מאושרים, והן כמובן בחיי כלל עם ישראל, בודאי יעלו מעלה מעלה, ועי”כ נקרב את הגאולה השלמה ואת ביאת משיח צדקנו ללא כל ספק.

 

אם תלכו בדרך שהיא מהווה חוק, שהיא לא מובנת לגוף, אבל זוהי הדרך שבה אתם צריכים ללכת, דרך של יציאה מן האהבה העצמית אל הנצחיות והאושר של אהבת הזולת – “ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו” (שם ד). השפע האלוקי מכונה בשם “גשם”, רצ”ל אשר אז יופיע בחיי האדם האור האלוקי. כי כל זמן שאדם טמון בתוך האיגואיזם שלו, בתוך הרצון לקבל הנאה ותענוג שלו, “אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד”, ואז לא מופיע האור האלוקי בחיי האדם. האדם הולך ברחוב, האדם נמצא עם משפחתו ואפילו כאשר נמצא בבית הכנסת, הרי ברוב הזמן אל לנו להשלות עצמנו, אין לנו בכלל מודעות מוחשית לגבי מציאות הבורא, לעתים אנו נזכרים, אבל אנו לא חיים ממש במחיצת הבורא, וזהו ההפסד הגדול ביותר בחיים שלנו, איזה ערך יש לחיים רדודים כאלו שלא במחיצת השי”ת? ומהי הסיבה? הסיבה היא שכל זמן שאין אנו יוצאים למרחבים של אהבת הזולת ואהבת ה’, אין הקב”ה חודר לתוך חיינו. אבל, “אם בחוקותי תלכו”, זה לא נבנה ביום אחד, אבל לאט לאט בשיטתיות, כל אחד ואחת יתחילו לבנות חיים של אהבת הזולת במגמה לבוא לאהבת ה’, אז – “ונתתי גשמיכם בעתם” – האור האלוקי יתגלה בחייכם. “ונתנה הארץ יבולה”, הארץ מרמזת על הרצון של האדם, כמאחז”ל: למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה, א”כ תתן הארץ יבולה, הרצונות של האדם יהיו רצונות טובים, רצונות שמצמיחים יבול. “ועץ השדה יתן פריו”, מי הוא עץ השדה? האדם, “כי האדם עץ השדה” (דברים כ יט), רצ”ל אשר אז האדם יתן פרי. דהנה הזה”ק אומר (הקדמה לספר הזוהר אות ל”א): “אל אחר אסתריס ולא עביד פרי”. פירוש: אלו ההולכים בדרכי הטומאה, בדרכי האהבה העצמית, אינם רואים פירות. פירות אין משמעותם הרבה כסף, או הרבה כבוד. פירות משמעותם – להתגלות השי”ת בפועל בתוך חיינו. כמ”ש: “והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו.. וכל אשר יעשה יצליח” (תהלים א ג), זה נאמר על האדם אשר מבין שההצלחה והאושר בחיים שלו תלויים אך ורק בענין של פיתוח אהבת הזולת בחייו, של קבלת עול מלכות שמים מתוך אמונה בגדלות ורוממות השי”ת, וכל העבודה של האדם צריכה להיות מרוכזת ומושתתת על גדלות ה’. זה צריך להיות הקו המנחה, לא תועלת האדם בעצמו, אלא תועלת ה’. א”כ הנקודה המרכזית היא היציאה מן האהבה העצמית.

 

מפורסמת הגמרא במסכת ראש השנה שבראש השנה נפסקים כל הגשמים אשר ירדו במשך השנה, ומה יהיה אם נפסקו גשמים מועטים וחזרו העם בתשובה? אומרת הגמרא: כיוון שהחליטו בית דין של מעלה על גשמים מועטים אי אפשר לשנות כבר, אבל הגשמים יורדים בשדות ובפרדסים ובזמן הנכון. ואז האדמה באמת נותנת את יבולה בצורה המירבית ביותר, ואם להיפך ח”ו – שנפסקו גשמים מרובים, אבל אח”כ האדם והעם קילקלו מעשיהם, אז הגשמים יורדים במקומות הלא נכונים, ובזמנים הלא נכונים, והאדמה לא נותנת יבולה. “ונתתי שלום בארץ” (ויקרא כו ו). כאשר האדם הולך בדרך של אהבת הזולת, אז יש שלום בארץ, שלום גם בפשטות, דהיינו שיהיה שלום בין אדם לחברו, שלום בית בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, בכל המגזרים בכל השכבות. “ונתתי שלום בארץ”, שלום נגזר מהמילה שלימות, כאשר האדם הולך בדרך אהבת הזולת יש שלימות. שערו נא בנפשיכם קוראים יקרים: אין צורך במשטרה, אין צורך במישהו שיכפה חוקים, כאשר כולנו נלך בדרך של אהבת הזולת, ונקדים צרכי זולתינו לצרכי עצמינו, ונקדים צרכי השי”ת לצרכי עצמינו, אז לא יהיה יותר שום עיוות וחוסר צדק ושחיתות, אלא אחד יאהב את השני, פשוט מציאות של גן עדן. “ושכבתם ואין מחריד”, אפילו במצב של שכיבה, שהוא לכאורה מצב נמוך, גם כן אין מחריד. לא תהיה שום מציאות של פחד, לא תהיה שום מציאות של חסרון או של כאב. “והשבתי חיה רעה מן הארץ”, חיה מלשון חיות. חיה מרמזת על הדברים שמהם האדם יונק את חיותו. חיה רעה פירושה שהאדם יונק חיותו מרצון לקבל הנאה ותענוג, מרצון למלאות את תאוותיו. אבל חיה טובה, פירושה – שהאדם מקבל חיות מדברים טובים. כפי שאומר דוד המלך “רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך” (תהלים מה ב). דבר טוב נקרא כאשר האדם רוצה שכל מעשיו יהיו בכדי לגרום נחת רוח למלך, וההכנה לכך – כאשר האדם רוצה שיהיה נחת רוח לזולת. א”כ “והשבתי חיה רעה מן הארץ” – לא תהיה לאדם חיות מדברים רעים, אלא רק מדברים טובים.

 

“וחרב לא תעבור בארצכם”, לא תהיה שום מציאות של חורבן. “ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם לחרב” (שם ז). מי הוא האויב האמיתי של האדם? האדם חושב שהאויב שלו הוא פלוני או אלמוני, אך אין זה נכון, דעו לכם שהאויב האמיתי של האדם זה הוא בעצמו. הרצון לקבל הנאה ותענוג שבאדם, האיגואיזם שלו, זה האויב האמיתי שלו, זה הוא שמחריב את כל החיים של האדם, ומשבר ומנתץ את כל הקשרים הטובים שבין אדם לחברו, ובודאי שמנתק את הקשרים בינינו לבין אבינו שבשמים. ע”כ אומר הפסוק כי השי”ת מבטיח לנו: “אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו”, אם תלכו באמת בדרך של אהבת הזולת, “ורדפתם את אויבכם”, האויבים שלכם, שהם הרצונות האיגואסטים שבתוככם עצמכם, בתוך כל אדם, “ונפלו לפניכם לחרב”, כולם יפלו, כולם יכלו מן הארץ, בסיוע של השי”ת, אתם תהפכו לבריות אחרות, לאנשים אחרים, “ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם” (שם ט) ענין עבודת ה’ היא יציאת האדם מתוך אהבת עצמו, וביאה אל המצב הנפלא של אהבת הזולת. ולמטרה זו מרוכזת כל התורה כולה, עם כל המצות דאורייתא ודרבנן, וכאשר האדם מתאמץ לכוון את כל תורתו ומצוותיו לדרך הזאת מבטיח לנו השי”ת – “ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם” (שם יא), הלא הדברים הם פשוטים מאד, כאשר אנו מחפשים להתחבר, להיות חברים אחד עם השני, כאשר האדם מבקש להתחתן, גבר ואשה, הם מחפשים מכנה משותף, אשר יהווה בסיס לחיבור ולקשר, כך נהיים חברים. כך מתחתנים גבר ואשה. א”כ כיצד יכולים אנו, עם ישראל, לבוא לחיבור ולקשר עם אבינו שבשמים? רק באופן ובצורה אחת, ע”י מכנה משותף. על בסיס “מה הוא רחום אף אתה רחום”. ואין זו מליצה, כי ודאי התורה תובעת זו מאיתנו במלוא המשמעות. אנו חייבים לההפך לאנשים אחרים לגמרי, אנשים שכל ישותם וכל חייהם מרוכזים באהבת הזולת, ולא באהבת עצמם. ואז מבטיח לנו המלך השי”ת, “ונתתי משכני בתוככם”, אני אשכון בתוככם, אני אתגלה בתוך החיים של כל אחד ואחת, אני אתגלה בתוך חיי החברה הישראלית, בתוך חיי עם ישראל, באופן מוחשי, אתם תרגישו את מציאותי, אתם תחפצו להתבטל אלי, ולהדבק בי באהבה רבה, ולקים מצוותי.

 

“ולא תגעל נפשי אתכם”, אבל ח”ו אם אתם הולכים בדרך ההפוכה, אזי כן תגעל נפשי אתכם, אם אתם הולכים בדרך של אהבה עצמית, כל אחד דואג רק לתועלת עצמו, הרי זה ההיפך ממני, שאני הוא הטוב והמטיב לרעים ולטובים. אזי לא יכול להיות בסיס לחיבור, אתם צריכים להשתנות. “והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו לי לעם, אני ה’ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, מהיות להם עבדים. ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות” (שם יג). הסביר רבינו בעל הסולם: מצרים הוא מלשון צרות, כאשר האדם הוא צר עין וצר יד, כאשר הוא קופץ את ידיו ואינו רוצה לתת לזולת, אלא מתרכז רק בחיפוש של מילוי רצונותיו ותאוותיו עצמו, אז הוא נבחן שנמצא בשליטה של קליפת מצרים. והנה אנו יודעים שהקב”ה הוציא את עם ישראל ממצרים, הוא הוציא את עם ישראל מהשליטה של האהבה העצמית. בזמנו של יעקב אבינו כאשר ירדו למצרים בניו, נשתעבדו בשעבוד הקליפה הזאת, והקב”ה הוציא את עם ישראל ממצרים, הוציא אותם מן העבדות הזאת אשר היו משועבדים לאהבה העצמית, וכפי שעשה אז, כך יכול לעשות גם כיום. “ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות”, קוממיות פירושו בקומה זקופה, “ואשבור מוטות עולכם”, הכוונה לשעבוד, לעול, כאשר האדם משועבד, כאשר נמצא בשליטה של בחי’ מצרים, דהיינו בשליטה של האהבה העצמית. א”כ הקב”ה מבטיח לנו סיוע, אין אנו הולכים לבד, אלא הולכים אנו בסיועו של השי”ת, אבל ח”ו “ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחוקותי תמאסו” (שם יד-טו), לא תרצו ללכת בדרך הזאת של אהבת הזולת, “ואם את משפטי תגעל נפשכם”, ז”א המשפטים שלי, הדרך שלי, תהיה מגועלת אצלכם, היא תהיה אצלכם דרך פסולה. הגם שבפה האדם לא יגיד את זה, אבל לא משנה מה שהאדם אומר בפה, משנה איך האדם מתנהג באמת, ועל איזה בסיס הוא משתית את חייו באמת, אם הוא משתית אותם על דרך של אהבת עצמו, לא יעזור זה שלפעמים נותן צדקה משהו, עושה גמילות חסד קטנה, הקב”ה לא מסתפק בזה, הוא לא מסתפק בפעולות מקריות, פעולות חולפות, אלא הוא חפץ בשינוי טבע האדם לחלוטין. זו דרכו של הקב”ה, הוא רחום, והוא תובע מאיתנו להיות רחומים, כאשר “ואהבת לרעך כמוך” יהיה העקרון המרכזי של חיינו, ושל חיי עם ישראל כולו. ע”כ “אם בחוקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם, אף אני אעשה זאת לכם, והפקדתי עליכם בהלה. ונתתי פני בכם וניגפתם לפני אויבכם” (שם טו-יז) ז”א, אז מזומנים אנו ח”ו לדרך יסורים.

 

מפרשת השבוע יכולים אנו להבין בצורה נכונה מה המקור של כל היסורים בחיינו, מדוע לכל כך הרבה אנשים יש בעיות בריאותיות, בעיות פיזיות, בעיות נפשיות פסיכולוגיות וכו’, הכל בא מדבר אחד, מזה שאנו הולכים בדרך של אהבה עצמית. מכאן נובעות כל הדאגות, מכאן נובעות כל הבעיות, אנו הורסים את חיינו שלנו ואת חיי החברה בכללותה, ואנו משלמים על זה ביוקר רב, דאגות של פרנסה, דאגות של חינוך ילדים, וכהנה וכהנה, אבל זה מובטח לנו אם לא נלך בדרך הנכונה, “ויספתי ליסרה אתכם (שם יח), אני אייסר אתכם, “שבע על חטאותיכם, ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם כברזל, ותם לריק כוחכם” (שם יט-כ), זוהי דרך היסורים. הבה ניקח זאת לתשומת ליבנו, כל האומר הקב”ה ותרן, טועה טעות חמורה, הקב”ה רוצה שכל אחד ואחד מאיתנו יגיע למצב מסוים, ע”כ עלינו ללכת בדרך ההפוכה, בדרך של אהבת הזולת וקבלת עול מלכות שמים מתוך אמונה למעלה מהדעת, ולמעלה מהשכל של הגוף שלנו, ואז ההצלחה בע”ה מובטחת לנו (תשנ”ז).

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.