מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת בהר | א

זמן קריאה 14 דק'

פרשת בהר | א | אייר תשע“ד

פרשת השבוע, פרשת “בהר”, פותחת בעניין השמיטה. וכך אומרת לנו התורה: “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה’, שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה’. שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ” (ויקרא, כ”ה, א’-ה’).

 

את הפרשה הזו ניתן לפרש בכמה וכמה אופנים. האופן הראשון שבו ניתן לפרש הוא שלמעשה עניין השמיטה מקביל למה שיש לנו בעצם כל שבוע. הרי כל שבוע יש לנו ששה ימים שבהם אנו עמלים ויגעים, כל אחד ואחד עמל במלאכותיו, ויום השביעי – שבת לה’, אין בו עשיית מלאכה, יש בו מנוחה. וכן כעין זה אנו מוצאים בעניין השמיטה – שש שנים תזרע שדך, תזמור כרמך, שש שנים ישנה עבודה, והשנה השביעית – שנת מנוחה. אם כן, אלו הן שתי בחינות שהן ממש מקבילות. ההבדל היחיד בין שתי הבחינות הללו הוא שבחינת השמיטה היא בחינה כללית וכוללת שבע שנים, מה שאין כן, השבת – היא סבב שבועי, שאנו מתרגלים במשך שבוע את אותה המערכת הכוללת. אם כן מהו העניין הרוחני של שתי הבחינות הללו? מצד המערכת הרוחנית המאציל האציל וברא את עולמו בעשר מדרגות הנקראות עשר ספירות. עשר הספירות הללו הן עשר מדרגות שבהן מנהיג הקב”ה את הבריאה. שלש המדרגות העליונות אשר מכונות בשם: כתר, חכמה ובינה הן מדרגות אשר אינן שורש ישיר לנבראים, כלומר – הבורא איננו משפיע דרכן באופן ישיר לנבראים, אבל ז’ הבחינות התחתונות הן בחינות אשר מהוות שורש ישיר לנשמות התחתונים. הנשמות כולן נבראו מתוך ז’ הבחינות הללו, נשמה אחת נבראה מבחינה מסוימת ונשמה אחרת מבחינה אחרת, אך המשותף בין כל הנשמות שהן נבראו מתוך ז’ המידות הללו ונתונות להשפעתן של ז’ המידות הללו. ז’ המידות הללו מכונות בשם: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ז’ הבחינות הללו מתחלקות למעשה לשתיים – שש ואחת. שש הבחינות הראשונות הן שש בחינות של התגלות אלוקות, והבחינה השביעית היא הבחינה אשר מקבלת מהם, והיא המכונה בשם מלכות. היא מכונה גם כן בשם כנסת ישראל, כי המלכות הזאת היא כוללת את כל נשמות ישראל, והיא המדרגה הישירה המשפעת לנשמות ישראל, ואחראית על כל השינויים שבהן בין לטוב ובין למוטב.

 

אם כן, כך מתחלקות שש השנים והשנה השביעית של השמיטה, וכך מתחלקים ששת ימי השבוע והשבת, כאשר ששת הימים הם זמן העבודה, והשבת היא יום המנוחה. על איזו עבודה מדובר כאן? כאשר לומדים בפשטות, התורה מדברת איתנו על עבודה גשמית – ששה ימים מותר לעבוד, לעשות מלאכות, וביום השביעי אסור. אך כאשר אנו מתבוננים דרך ההסתכלות של ספר הזוהר הקדוש, כאשר אנו מסתכלים במבט של גדולי התורה והחסידות, הם מדברים על סוגים אחרים של עבודות. שש שנים או שש ימים הוא הזמן של האדם לעמול וללכת נגד הטבע שלו. זו היא העבודה שעליה מדובר. הבורא יתברך הביא אותנו לכאן לצורך מטרה מסוימת, כפי שאומר הפסוק: “אדם לעמל יולד”. אדם נולד בכדי לעמול ולהתייגע. אך אין המדובר על עמל מסוג זה שהאדם הולך לעבודה, ועובד שם שמונה שעות, ולאחר מכן חוזר לביתו. לא על סוג כזה של עמל אנו מדברים. אלא אנו מדברים על עמל שדרכו אנו יכולים לבוא לחיבור עם הבורא. ללא עמל אין אפשרות להתחבר עם הבורא. כי הבורא יתברך ברא את האדם בטבע של קבלה עצמית. כל אדם בריא רוצה לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמו מהבוקר עד הערב. מה אנו מחפשים כל היום? להנות. אחד נהנה מכבוד, השני מתורה, השלישי מכסף. כולם מחפשים דבר אחד – להנות. אבל הבורא יתברך כיוון שחפץ שהנבראים יתחברו אליו ויתקשרו אליו, לכן נתן לנו את התורה והמצוות אשר מהותן לתת לנו את הכח וחומר הדלק והמוטיבציה ללכת נגד הטבע של האהבה העצמית שלנו. מה אכפת לבורא שתהיה לנו אהבה עצמית? מה אכפת לבורא שאנו רוצים לקבל הנאה ותענוג? הרי מטרתו היא שנהנה. הוא ברא אותנו לא בכדי לייסר אותנו, אלא הוא ברא את הבריאה בכדי להטיב לנבראיו. א”כ, מה אכפת לבורא שהאדם באמת דואג כל היום לזה שהוא יקבל את ההטבה?

 

אומר לנו רבנו זצ”ל, שיש כאן שני קצוות הפוכים. מצד אחד נכון הדבר שהבורא ית’ ברא את כל הבריאה בכדי להטיב לנבראיו, והוא זה שברא את הטבע של רצון לקבל הנאה ותענוג באדם. מצד שני, אם אנו רוצים ליצור חיבור וקשר איתו, אנו צריכים לעמול בכדי ליצור טבע מקביל לטבע הראשון – טבע הפוך, טבע של השפעה, טבע של נתינה, של אהבת הזולת, מכיוון שהבורא ית’ כל ענינו בבריאה הזאת הוא אהבת זולתו, וכל עניינו השפעה ונתינה לנבראים, ואין בו עניין של קבלה או אהבה עצמית חס ושלום. לכן אנו צריכים לסדר את שני הקצוות ההפוכים הללו בצורה כזאת שלא יסתרו אחד את השני. כלומר – מצד אחד אנו מצווים לבנות בתוך עצמנו, על ידי התורה והמצוות, מערכת חדשה לגמרי מן המערכת שנולדנו בה – מערכת של השפעה, של נתינה, של אהבת הזולת. מצד שני, אם תשאלו: האם נולדנו בעולם רק בכדי להשפיע ולתת? הרי הבורא ברא את הבריאה בכדי להטיב לנבראיו, ז”א, בכדי שאנו נקבל טוב ועונג!? התשובה לדבר הזה היא: נכון שהבורא רצה שנהנה ושנקבל הטבה, אבל שלא יהיה דבר זה על בסיס של אהבה עצמית. זאת הנקודה שמפריעה כאן. תארו לעצמכם, שאדם שעמל כל חייו בעניין של אהבת הזולת, יכנס יום אחד למקום שבו כל חבריו דואגים אך ורק לטובת עצמם, באופן קיצוני, באופן מופרז, מהבוקר עד הערב הם מתעסקים אך ורק בתאוות שלהם. ודאי שהוא לא יוכל לסבול אותם, מפני שהוא הפוך מהם לגמרי. כשהוא יכנס למקום הזה בוודאי יעלה באפו ריח של צחנה נוראית, צחנה של אהבה עצמית ושל אגואיזם. בוודאי הוא יחפש לברוח מהמקום הזה. הנמשל הוא שהבורא יתברך אמנם ברא בנו טבע שנרצה לקבל הנאה ותענוג, אבל הבורא ית’ הרי כל כולו נתינה ורחמים והשפעה, ואם אנו באמת אך ורק דואגים לתועלת עצמנו, לספק את עצמנו, למלא את תאוותינו, אזי הבורא ית’ לא יכול לסבול אותנו. “אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד”. הוא לא יכול לסבול אותנו, ולכן הוא איננו מאפשר לנו ליצור קשר איתו. לכן אנו לא מרגישים את מציאותו בעולם, ואנו מסתובבים בעולם כמו חילונים. ז”א – אנו מבחינה מעשית מקיימים תו”מ, אך מבחינה פנימית אנו כהי רגש. אנו לא מרגישים כלום ממציאות ה’. אנו לא מתקשרים איתו, לא חושבים עליו. זו מציאות חילונית לחלוטין. והטעם הוא מפני שאנו נמצאים במצב שהבורא לא יכול לסבול.

 

לכן צריכים אנו לתקן בתוך עצמנו טבע שני של נתינה ואהבת הזולת. ויש לדעת שכאשר אדם רוצה לתקן נטייה מסוימת שקיימת בו, בתחילה הוא צריך לפעול הפוך מן הנטייה שאותה הוא חפץ לשנות, ללכת לצד השני באופן מופרז וקיצוני, ולאחר מכן הוא יכול לחזור ולהשתמש באותה הנטייה בדרך האמצעית, הממוצעת. כך גם פה – בתחילה אדם צריך, על ידי התורה והמצוות, למעט את הקבלה עד לרמה המינימלית ביותר, ולהגדיל את עניין אהבת הזולת והנתינה ואהבת ה’ באופן המקסימלי ביותר. ולאחר מכן, יוכל האדם גם לקבל את הטוב והעונג שהבורא יתברך רוצה לתת לו. מפני שאז הוא לא יקבל זאת מטעם תועלת עצמו, מטעם אהבה עצמית, אלא מטעם שזה רצון ה’, והוא רוצה להשפיע נחת רוח לה’. אם כן, זאת העבודה אשר מוטלת עלינו בתורה ובמצוות, ועל כך מדברת התורה. כאשר התורה אומרת: “שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמר כרמך”, התורה מדברת על העבודה הזאת. לעבודה הזאת, ניתן תקציב של שש מדרגות – או ששה ימים שבועִיים או שש שנים, וזה נמשך מששת הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. ששת הספירות האלו הם ששה נושאים שונים של עבודת האדם, וששה אופנים שונים של התגלות הבורא יתברך. והעבודה, היא עבודה לא פשוטה. בעצם, תשעים ותשע פסיק תשע אחוז מהאנשים לא יודעים שום דבר אודות העבודה הזאת. מדוע? מהי הסיבה לכך? הסיבה היא מטעם שיש הסתרה רבה מצד הבורא ית’, ולכן יש בלבול גדול וחשיכה גדולה. לכן גם אנשים דתיים שהם מקיימי תורה ומצוות, ברוב הפעמים אין להם הבנה בטיב העבודה האמיתית. רוב האנשים בטוחים שאם הם קובעים עיתים לתורה, לומדים תורה, והם מקיימים את כל מה שכתוב בשולחן ערוך – זאת העבודה! ואין יותר מזה! ובאם האדם מקפיד לקיים את כל ההלכות, בזה ביצע על הצד הטוב ביותר את חובותיו כלפי הבורא, וזהו מבחינתם עבודת ה’. בא מורינו ורבינו זצ”ל, ופותח לנו שערי אורה ואומר – אנו צריכים לברר כל דבר, לעשות בירורים. דבר ראשון, אדם רציני מברר לעצמו: מהי המטרה? כמה זמן לוקח להגיע למטרה? והאם אני באמת מתקדם לקראת המטרה? אדם למשל לומד הנדסה, הנדסה לומדים חמש שנים, במהלך חמש השנים הללו יש כל מיני מבחנים שנותנים לאדם אינדיקציה האם הוא התקדם או לא, האם זה בכלל שייך אליו, או שאולי מקצוע זה אינו מתאים לו כלל. כל אדם, באופן הגיוני, כאשר הוא משקיע עמל ויגיעה במשך כמה וכמה שנים, הוא לא ישקיע אותם בלי להתבונן, בלי לבחון ולראות – לאן פניו מועדות, מה הוא צריך להשיג. ואם בגשמיות זה כך, ברוחניות על אחת כמה וכמה.

 

אם כן, אנו צריכים לברר לעצמנו – מהי בעצם המטרה של העבודה בתורה ומצוות? כמה שנים לוקח להגיע למטרה הזאת? הרי אנו לא יכולים לומר שהתורה והמצוות הם פחות חשובים מלימוד הנדסה. תתבוננו בדבר. אדם לומר הנדסה, השאלה הראשונה שהוא שואל: כמה שנים זה יקח עד שאני אקבל את התואר? הוא רוצה לדעת כמה שנים הוא צריך להתייגע עד שהוא יקבל את התעודה. כשהוא מקבל את התעודה, משמעות הדבר היא – שהוא יכול לצאת לשוק העבודה ולהתחיל להתפרנס, להתחיל להנות מהשנים שבהן הוא השקיע עמל ויגיעה. אם כן, מדוע כאן, כאשר מדובר על עבודה בתורה ומצוות, אף אחד לא קם ושואל: רגע, מה המטרה הסופית בעצם? האם אנו הולכים כך – כמו חמורים, בלי מטרה?! וכמה שנים לוקח עד שמגיעים למטרה הזאת? הרי לא יתכן הדבר שאנו עמלים ועמלים, ואנו לא משיגים שום דבר. כל הדברים הללו דורשים בירור. אם אנו לא מבררים את הדברים הללו, א”כ, אנא פנינו מועדות בכלל?! אלא ישנה הסתרה גדולה מאד. ישנה הסתרה מכיוונים רבים. יש הסתרה בקשר למהות עבודת ה’, ויש הסתרה גרועה שבעתיים, והיא התגברות הגשמיות בצורה שלא הייתה מעולם. ושלא יהיה לכם ספק, בוודאי שזה הכל בא מהבורא. זה לא נולד במקרה וזה לא צמח במקרה. הכל בא מאת הבורא ית’, מפני שהוא רוצה שאנו נעבוד בתנאים הללו. אך מכיוון שהגשמיות מתגברת בהתגברות עצומה, לכן היא נוטלת חלק עיקרי בהסתרה, ואז לאדם כבר אין מוטיבציה בכלל לעסוק ברוחניות. מה עוד שהוא לא מוצא ברוחניות שום טעם. בגשמיות הוא עוד מוצא איזה שהוא טעם. ברוחניות הוא איננו מרגיש דבר. הוא גם לא מבין לאן מכוונים אותו, למה מחנכים אותו. ממילא, כולם שקועים בגשמיות, כולם שקועים בקנאה, תאווה וכבוד, וזה נוטל חלק ראשון במעלה לצערנו. לעומת זאת, הקשר והחיבור עם בורא העולם נפל למטה מבחינת חשיבותו. גם מפני שאין היום הרבה אנשים שיודעים להצביע על דרכים ברורות כיצד ליצור את הקשר הזה. גם מפני שאין הרבה אנשים שיכולים להביא תעודות ולומר לנו: הנה, הלכנו בדרך הזאת, התקשרנו עם הבורא, הבורא התגלה אלינו, ואנו יכולים גם להדריך אתכם כיצד ללכת בדרך הזאת. ואנו יכולים לומר לכם שכדאי לכם הרבה יותר להשקיע בדרך הזאת מאשר להשקיע יגיעה ומאמץ בכדי להשיג דברים גשמיים. מפני שדברים גשמיים הם בטלים ומבוטלים בסופו של דבר. כי גם אם האדם נהנה איזו הנאה קטנה, מה יוצא לו מזה בסוף? לא יותר מאשר כאב בטן…

 

זאת ההסתרה. אך דווקא מפני שקיימת ההסתרה הזאת, אין זה אומר שאנו צריכים להשלים עם המצב. ההסתרה הזאת גורמת שאף אחד לא ישאל את השאלות ששאלתי. כולם מתקדמים קדימה כמו עדר של כבשים, וכל כבש מסתכל על חמשת הכבשים הקרובים לו והוא אומר לעצמו: רגע, כולם הולכים קדימה, א”כ, בטח יש שם משהו. אם כולם הולכים לשם, סימן שזה בסדר. וכך נוצר מצב שבו כולם הולכים יחד – “בתוך עמי אנכי יושבת”. אך לא כך עושה האדם החושב, האדם הרציני אשר מחפש להגיע ליעוד רציני בחייו. הוא לא עושה כך. ההיכר הגדול בין אדם שבוערת בקירבו נקודה של אמת, לבין אדם שעדיין לא דופקת בקירבו נקודת האמת, הוא בעניין הזה שאותו ציינתי. אדם שנקודת האמת היא אצלו חלשה, הוא מתרץ את הכל בתירוץ אחד – התירוץ החברתי, הנורמה החברתית. אם כולם עושים כך, סימן שזה טוב. אם כולם אומרים שצריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, א”כ –  זהו, זה מה שצריך לעשות, לא צריך לשאול יותר מדי שאלות. אם כולם אומרים שאדם פלוני הוא גדול הדור, סימן שזהו גדול הדור. לעומת זאת, האדם המפותח, האינדיבידואליסט, האדם שפועמת בקירבו נקודה של אמת – לא מעניין אותו כלל מה שאחרים אומרים. להיפך, אצלו הסייסמוגרף עובד הפוך. כי אם כולם אומרים ככה – קרוב לוודאי שזה לא ככה. כך זה עובד אצלו. מדוע? מפני שהרמה הכללית היא רמה נמוכה מאד. כפי שעיננו רואות, הרמה הכללית היא חוסר בירור, חוסר ביקורת, חוסר חיפוש, חוסר מחשבה. לכן, אם כולם אומרים ככה – סימן שזה לא ככה. האדם החושב מבין שהדרך האמיתית היא לא כפי שאומרת הנורמה החברתית, אלא הדרך האמיתית היא הרבה יותר עמוקה, והיא נסתרת, וצריכים לעמול ולהתייגע רבות בכדי להגיע אליה. האדם האינדיבידואליסט, בעל נקודת האמת, הוא שואל את השאלות האלו, ובכלל לא מעניין אותו מדוע החברה לא שואלת אותן, או איזה תשובות יש לחברה לתת על השאלות הללו. מפני שהוא יודע שאין לחברה שום תשובות. לכן, אנו – נקום ונשאל את השאלות הללו. דבר ראשון: מהי המטרה שהאדם צריך לשאוף אליה? המטרה היא, כפי שאומר הרמח”ל בתחילת מסילת ישרים, ועוד רבים טובים וצדיקים, כולם אומרים דבר אחד: הקב”ה ברא את הבריאה הזאת בכדי להודיע את אלוקותו לנבראים. זאת המטרה. כלומר, “התעודה” שאנו הנבראים צריכים לקבל על ידי העמל בתורה ומצוות, היא תעודה שבה צריך להיות כתוב כביכול – שהאדם הזה הוא זכאי, והוא כשיר לבוא במגע וחיבור עם בורא עולם. זאת “התעודה” שאנו צריכים לקבל, ולזה אנו צריכים לשאוף. התורה והמצוות הם הכנה לדבר. התורה והמצוות צריכות להכשיר אותנו לצאת מהאהבה העצמית שלנו, לבוא לאהבת הזולת ולאהבת ה’, וכך נוכשר באמת להרגיש את מציאות הבורא בעולם, לצאת מן המציאות החילונית שבה אנו חיים, ולחיות חיים יותר אמיתיים, רמת חיים יותר גבוהה. כאשר האדם מרגיש את מציאות הבורא בעולם, אזי, כשהוא הולך ברחוב וכשהוא מסתכל על כל האנשים, הוא רואה שהבורא מלובש בתוכם, וכשהוא מסתכל על כל המקרים בעולם, הוא רואה שהבורא יצר אותם. ודאי שאדם כזה הוא אדם מעולה, ורמת חייו היא רמת חיים גבוהה מאד. למצב הזה אנו צריכים להגיע. לעומת זאת, אדם שהוא אמנם לומד תורה ומקיים מצוות באופן מעשי, אך הוא לא מקושר עם הבורא – אצלו קיום התורה והמצוות מכני ויבש, והחלק הפנימי אצלו – מת.

 

לכן ניתנה לנו מערכת שבועית של ששה ימי עבודה, וביום השביעי שבת. השבת היא כמין מבחן. כי מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת? הטרחה היא בששת ימי המעשה, הטרחה צריכה להיות מעוגנת בשש המידות, שבהן נתן לנו הקב”ה את העבודה. ובשבת – האדם צריך להגיע למנוחתו, דהיינו – לשלמותו. נשאלת השאלה: איזו שלמות יש לו לאדם? מהו האור המאיר לו בשבת? האם האור המאיר לו זה החמין שהוא אוכל, עם הגרעינים שהוא מפצח, והעיתון שהוא שוקע בו? או שהאור המאיר לו זו סוגיה בגמרא שהוא עמל בה? או שהאור שמאיר לו זה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו? זאת השאלה. וגם כשאנו אומרים שיש לאדם חיבור עם המלך, יש בזה מיליוני מדרגות – מהי עוצמת החיבור, לאן מוביל החיבור הזה, מה מסקנות החיבור וכו’. האדם הרציני בודק את עצמו תמיד. וכך הוא גם במערכת הכלל שנתית של: “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ”. אומר הזוה”ק: הארץ – היא כנסת ישראל. שבת לה’ – זהו מצב של מנוחה, מצב שבו צריכים לראות את התוצאות, לראות מה השגנו ומה לא השגנו, לראות אם צריכים לעבור למערכת נוספת של שש מדרגות של יגיעה או לא. אנו מוצאים הרבה מערכות כאלו הבנויות על שש ואחת, כמו לדוגמא בעניין עבד עברי, אומרת לנו התורה: “שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי”. הכל נובע מהשורשים הרוחניים שעליהם הצבעתי: שש הספירות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, המאירות לאדם בששת ימי המעשה, או בשש שנות החולין בהם הוא צריך לעמול ולהתייגע, וביום השביעי או בשנה השביעית  – הוא זמן שבו צריכים לראות את התוצאות. האדם הרציני תמיד צריך לראות מהי המטרה שלו והיכן הוא עומד ביחס למטרה. ואם המטרה הברורה והמוצהרת היא ליצור קשר עם מלכו של עולם, אם כן, כל אחד צריך לשאול את עצמו: הרי אני נמצא כך וכך שנים בעסק התורה והמצוות, אני לומד תורה ואני מקיים את המצוות, ובכל זאת עדיין לא זכיתי שיהיה לי חיבור וקשר קבוע עם הבורא, דהיינו, שאני ארגיש את מציאותו במשך חיי היום יום. הרי זאת המטרה המוצהרת. סימן, א”כ, שקיום התורה והמצוות באופן המעשי בלבד עדיין לא מספיק, אלא צריכים יותר מזה. צריכה להיות עבודה. והעבודה כל עניינה הוא – כאשר האדם מרכז את לימוד התורה שלו וקיום המצוות שלו במאמץ אחד גדול: להפוך את טבעו מטבע של אהבה עצמית לטבע של אהבת הזולת ואהבת ה’. זאת העבודה.

 

מפני שאם העבודה היא רק קיום התורה והמצוות באופן מעשי בלבד, נשאלת השאלה: מדוע איננו רואים את התוצאות המקוות, לא באופן פרטי ולא באופן כללי? אם כל המערכת שישנה ביהדות היא רק לקיים את התו”מ באופן מעשי, והאדם יודע שהוא מקיים, הוא מתפלל שלש פעמים ביום, הוא לומד, הוא לא מדבר לשון הרע, הוא מקיים כל מה שכתוב בשולחן ערוך. מבחינה מעשית הוא מושלם. הוא מקפיד שהרצועות של התפילין יהיו שחורות, והוא מחזיק תמיד בקבוק עם צבע בשקית של התפילין בכדי לצבוע בכל מקרה שקצת ירד הצבע, ועוד כהנה וכהנה דברים דומים. א”כ, למה הבורא לא מתגלה לאדם הזה? לכל הפחות היה צריך להתגלות הקב”ה לציבור שומרי התורה והמצוות?! הרי הוא לכאורה הציבור שהגיע לתכלית, לסוף הדרך. התשובה היא שעדיין אפילו לא הגיע להתחלת הדרך! מדוע? נכון שהמדרגה הראשונה היא קיום התורה והמצוות באופן המעשי, אך זו רק המדרגה הראשונה. בשפתו של רבנו “בעל הסולם” זה נקרא “דומם דקדושה” מפני שזה דומם, אין בזה חיים, הבורא לא מאיר בזה, אלא באופן כללי בלבד, דוגמת הדומם שיש לו תנועה כללית, ולא תנועה פרטית. מתי הבורא מתחיל להאיר? כאשר האדם מתחיל לשנות את הטבעים שלו, את הטבע של האהבה העצמית שלו. אז הבורא מתחיל להאיר לו ולהתחבר איתו. ולכן, כל אחד ואחד צריך לעשות את החשבון לעצמו. אם המטרה שכתובה בכל הספרים זה לא פחות מאשר התגלות המלך לאדם, אם כן, אני חייב לומר שאינני הולך בתלם הנכון. מפני שאני מקיים תו”מ כך וכך שנים, ועדיין המלך לא התגלה אלי. אני מרגיש שבמשך היום אני חי בחלל ריקני. אני עושה הכל, הכל, אך מבחינה פנימית, מבחינה מנטלית, מבחינה רגשית – אין לי קשר עם הבורא. המסקנה, א”כ, כפי שאמרתי, שהעבודה בתורה ומצוות היא לא מה שחושבים ברחוב, אלא העבודה בתו”מ היא הרבה יותר עניינית והרבה יותר עמוקה, והיא הנקודה האחת והיחידה הזאת של היציאה מאהבה העצמית לאהבת הזולת ואהבת ה’. אם כן, יכול האדם לקיים תו”מ מא’ ועד ת’, אבל אם הוא מקיים הכל רק בשביל אהבת עצמו, ודאי שהקב”ה לא יתחבר איתו. הוא צריך לעשות את כל המאמצים בכדי שהתו”מ יחוללו בו את התמורה הנדרשת. ובשביל לעשות את זה צריך להתחיל לקיים באופן שהוא הרבה יותר מהמינימום הנדרש, להתחיל לעשות שינויים, לא רק במערכת הקיומית, אלא גם במערכת המחשבתית. את כל הדברים האלו לא ניתן ללמוד על רגל אחת, אך בכל אופן – זו מהות העבודה.

 

לכן כשהתורה אומרת לנו: “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך”, הכוונה היא לעבודה הזאת שעליה אני מדבר. השדה – הוא השכינה הקדושה, “שדה אשר ברכו ה'”. והכרם – הוא גם כן דימוי לכנסת ישראל, לשכינה הקדושה, שנקראת בלשון הנביאים “כרם ה'”, “כרם היה לידידי”. יש הרבה מובאות בנביאים השונים, מין משלים בעניין כרם, והפרשנים כולם מפרשים שהכרם היא כנסת ישראל. “שש שנים תזרע שדך” – הכוונה היא שהאדם צריך בשש השנים האלו לזרוע. מהו תהליך הזריעה? לוקחים את הזרע, שמים אותו באדמה, הוא נרקב, ומן הריקבון הזה – צומח משהו. א”כ, האדם צריך בשש השנים האלו לזרוע, כלומר: האדם צריך לשים את האהבה העצמית שלו באדמה, לזרוע אותה, לקבור אותה, עד שתירקב. ואז יכול לצמוח משהו, איזה פרי, איזה גידול רוחני באדם הזה. “שש שנים תזמור כרמך” –  האדם צריך לחתוך את כל מה שנוגע לתאוות שלו, את כל מה שנוגע לרצון לקבל הנאה ותענוג שלו. האדם צריך לחתוך את כל מה שלא מקשר אותו עם הבורא, את כל מה שהוא גשמיות ולא קשור לרוחניות, צריכים לזמור את מה שמיותר. לעבודה הזאת אנו נדרשים. זה לא מספיק שאדם זורק שקל כל בוקר לקופת הצדקה ב”ויברך דוד”. זה גם לא מספיק אם מידי פעם האדם זורק צדקה לעניים. כשרבי עקיבא אומר “ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”, הוא מדבר על יצירת אטמוספרה של אהבה בין אדם לחברו. זה לא פועל ע”י השקל הזה שהוא שם בקופה בבוקר, וזה לא פועל על ידי פעולות של “לצאת ידי חובה”. זה אך ורק פועל כאשר ישנה עבודה כבדה, מסודרת, יום יומית, של למעלה מן הכח האנושי, ועל ידי יצירת מערכת של מחשבה אחרת לגמרי מזו שיש לנו, מערכת שתעריך את המציאות שמולנו באופן שונה. לאחר שהאדם נותן יגיעה גדולה למעלה מן הכח האנושי בעניין הזה של אהבת הזולת, בעניין הזה של נתינה, אזי בשנה השביעית – שבת שבתון יהיה לארץ. עד שלא נעבוד את העבודה הזאת, לא נגיע לשבת הנכונה. לא לשבת שבאה אחרי ששת ימי המעשה, ולא לשבת של השמיטה. רק כאשר נעבוד את העבודה האמיתית הזאת נגיע לשבת מנוחה. מנוחה מלשון שלמות, שהיא המטרה של הכל. לאחר כל העבודה הגדולה הזאת, נוכל לקבל כביכול את התעודה, שהנה אנו כשירים, ויכולים להיכנס להיכל המלך, ולהגיע להמטרה שלשמה נבראנו. האדם הרציני, האדם החושב, האינדיבידואליסט, זה שפועמת בליבו נקודה של אמת, מבין שחייבים לעשות מהפכה מחשבתית גדולה מאד אצל כל אדם, אצל כל איש ואשה, וכן במערכת החברתית הכוללת, צריכה להיות מהפיכה גדולה מאד בכדי שנתחיל ללכת לכיוון הנכון. כי בינתיים אנו נמצאים לכאורה מבחינה מעשית בכיוון הנכון, אך מבחינה פנימית – אנו בלי שום כיוון, וזה לא טוב.

 

מניין יכולים אנו לקחת את ההדרכה הנכונה והאמתית? מניין יכולים אנו לקחת את חומר הדלק והמוטיבציה? והיכן אנו יכולים לפגוש אנשים שהולכים בדרך הזאת? הרי לאדם חשוב מאד לראות את הדברים בעיניים שלו, לבדוק האם הם אמיתיים, שהם לא יותר מאשר פילוסופיה, דיבורים יפים… התשובה היא רק אחת – ההליכה בדרך פנימיות התורה היא זאת שיכולה לחלץ אותנו ולתת לנו את הכיוון הנכון. וכך אומר מורינו ורבינו זצ”ל, באחת מהקדמותיו, בכדי שנבין למה אנו צריכים לחתור: בהיות כל עוסקי התורה מזלזלים בפנימיות שלהם ובפנימיות התורה, ומניחים אותה כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה כעיוורים מגששים קיר, בזה המה מגבירים את כל הכוחות החיצוניים שלהם עצמם, דהיינו את כל מה שקשור עם תועלת גופם. וכן את חיצוניות התורה המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שישנן בעולם. כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומה”ע שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם שהם חסידי אומה”ע. וכן חיצוניות כל העולם שהם אומה”ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל שהם פנימיות העולם. ובדור כזה כל בעלי החורבן מרימים ראש ורוצים בעיקר להשמיד ולהרוג את בני ישראל, ולהשמיד ולהרוג כל מה שהוא יותר פנימי, כל מה שיותר קשור לקדושה, כל מה שיותר קשור לבורא, רוצים לכלות, לנתץ, להשמיד, להרוג ולאבד. כמו שאמרו חז”ל, במסכת יבמות, דף ס”ג: “אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל”. שימו לב לדברים הללו – למעשה עוסקי התורה הם אלו שאחראים לכל מה שקורה, לא רק למה שקורה בחייהם היומיומיים, אלא למה שקורה בעולם כולו. לכן אומר לנו הזוהר הקדוש שלומדי התורה אשר אינם רוצים לעסוק בפנימיות התורה הם גורמים להתגברות כל הבחינות החיצוניות בעולם, כפי שפירטנו. ואפילו כבר עוסקים בפנימיות התורה, אבל עוסקים בה בצורה של חכמה, ולא למגמת תיקון הלב, אזי גורמים לכל התופעות הנ”ל. ע”כ אנו עדים לירידת קרן ישראל בכל המובנים, בכל החזיתות. אם כן, מה אנו צריכים לעשות? כל אחד ואחד מאיתנו צריך לעשות מהפכה בתוך עצמו. כל אחד ואחד נתנו לו את רשותו שלו, את תיקון נשמתו שלו, ואת האוצר הזה צריך להעביר ליעדו. ולכן, צריכים אנו, לחבר את עצמנו עם בתי מדרש לפנימיות התורה וחכמת הקבלה, בכדי שנוכל להשיג משהו אמיתי בחיים שלנו. ובהמשך מביא רבנו “בעל הסולם” את דברי הזוהר המפורסמים: בחיבורא דא יפקון בני ישראל מגלותא, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברב עם נזכה לגאולה השלימה, נזכה לשבת, למנוחה. והן היחיד והן האומה לא ישלימו הכוונה שעליה נבראו זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה. איחולי לכולנו שנוכל לעשות את המוטל עלינו בששת ימי המעשה או בשש שנות החולין, בכדי להגיע ליום שכולו שבת (תש”ס).

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.