מאמר | פרשת בא | תש"פ

בס"ד

פרשת בא שבט ה'תש"פ (מאמר תתיח)

"ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפילה בכל ארץ מצרים וכו' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שמות י, כב).

כתב בזוה"ק – שמאותו דבר שהיה למצרים חושך, היה לישראל אור. ופירש רבנו בעל 'הסולם' את דברי הזוה"ק – שאדם שעושה מעשה של השפעה, למצרים שבאדם דהיינו לרצון לקבל, זהו ייסורים וחושך, אבל לבחינת ישראל שבו זהו אור. ויותר י"ל – שזה גופא שהאדם לא משפיע נקרא חושך.

"ולא ראו איש את אחיו" – זה שהאדם רואה רק את עצמו ואינו רואה את זולתו, זהו החושך הגדול ביותר.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת בא ה'תשס"ו)

 "ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג וכו' ויאמר משה וכו' וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה וכו'" (שם, כד).

ויש לבאר את הפסוק על דרך שביאר הברכת שלום זיע"א: צאן הוא מלשון יציאה לחוץ. בקר הוא מלשון ביקורת – שהאדם עושה על עצמו ביקורת עצמית. ע"י שהאדם מבקר את עצמו ורואה את הרע שבו – הוא מזדכך והרע שבו נהפך לקדושה, בבחינת "הבא ליטהר מסייעין אותו". לכן פרעה שהוא הרצון לקבל לא רצה שהצאן והבקר ילכו עימם, דהיינו שיסתכלו על הרע שלהם ויעשו ביקורת עצמית, משום שעי"כ יגיעו לתפילה, ואז הקב"ה ימלא את תפילתם ויזכך את הרע שבהם, בבחינת "הבא ליטהר מסייעין אותו". ואם האדם לא יעשה ביקורת, לא יבוא לתפילה, ואם אין תפילה אין מילוי.

ומשה רבנו השיב שיקחו אף את הצאן של המצרים. פירוש: כי יש שתי בחינות של קדושה: קדושה דהשפעה, וקדושה דקבלה. דוגמה לקדושה דהשפעה היא מצוות צדקה, שהאדם משפיע משום שכך הקב"ה ציווה. ודוגמה לקדושה דקבלה היא אכילה, שהאדם אוכל כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה'. וזה שאמר משה רבנו: "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות" – שיקחו גם את הקדושה דקבלה וגם אותה נזכך. ועוד אפשר לפרש: ישראל מרמזים על רוחניות, ומצרים על גשמיות. ומשה רבנו אמר לפרעה שיקחו בני ישראל את היציאות מחוץ לקדושה, הן של הרוחניות והן של הגשמיות – שמקבלים אותן ע"מ לקבל.

 (טיש שב"ק פרשת בא ה'תשס"ו)

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וכו'" (שם יב, א). פירש"י: "בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה".

ויש להבין: מהי הטירחה הגדולה בעשיית המופתים, וכי הטיית המטה דבר קשה הוא?

ויש לבאר: דעת הצדיקים היא נגד הנהגה של מופתים, כי הם רוצים ללכת רק באמונה, ואילו המופתים מבטלים את דרך האמונה כי על ידיהם רואים בבירור את השגחת הקב"ה בעולם. וזו הטירחה הגדולה במופתים, שהם מצריכים הליכה נגד דעתם, משום שהקב"ה ציווה כן, כיוון שכלל ישראל לא יכלו ללכת בדרך האמונה, ויציאתם משליטת מצרים התאפשרה רק ע"י מופתים – ע"י ראיית מציאות ה'.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת בא ה'תשס"ט)

"החודש הזה לכם ראש חדשים" (שם, ב). פירש"י: "הזה – נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תֵרָאה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו, כזה ראה וקדש".

מפורסמת הקושיה: מה התקשה כ"כ משה במולד הלבנה, הלוא כל אברך בכולל 'חזון אי"ש' יודע מהו השיעור… וכי משה רבנו ע"ה לא יכֹל היה לדעת? ויש לבאר: הלבנה מרמזת על עיקר עבודת ה' שהוא עבודת האמונה, כי הרי הלבנה לית לה מגרמה ולא מידי, ע"כ היא מרמזת על דרך האמונה במצב ההסתרה שאז אין לאדם אור מעצמו ואין נשמתו מאירה לו, אלא מקבל הארה רק מספרים וסופרים. ונתקשה משה במולד הלבנה – איך להציע בפני בני ישראל את דרך האמונה, משום שמצד הטבע אין האדם רוצה לעבוד באמונה, והיה בדעתו להציע להם אולי דרך שיש בה גם ידיעה. אמר הקב"ה: "כזה ראה וקדש" – תציע להם את עבודת האמונה בייחודיותה, כי אני רוצה בשבילם רק את עבודת האמונה.

(טיש שב"ק פרשת בא ה'תשס"ט)

"דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבֹת שה לבית" (שם יב, ג). 'עשר' מרמז לבחינת מלכות שהיא הבחינה העשירית. אם יש לאדם את הבחינה העשירית יש לאדם אף את שאר תשע הספירות. 'שה' הוא העבודה הזרה של מצרים ומרמז על רצון לקבל של האדם. בכדי שהאדם יוכל לבטל את הטומאה, צריך הוא לספירת המלכות אשר היא נותנת לאדם את הכוח ללכת נגד טבע אלוהי מצרים שבו. "שה לבית אבֹת" פירש"י: "למשפחה אחת. הרי שהיו מרובין, יכול שה אחד לכולן, תלמוד לומר "שה לבית", עכ"ל. ז"א, אם המשפחה גדולה לוקחים אפילו כמה כבשים כפי הצורך. ע"ד העבודה יש לבאר: אם יש לאדם כמה מדרגות עליו לבטל את הרצון לקבל בכל אחת ואחת ולא מספיק לבטל את הרצון לקבל שבמדרגה אחת, וזהו "שה לבית" – שה לכל מדרגה ומדרגה.

"ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרֹב אל ביתו וכו'" (שם, ד) – אם אין בבית מספיק אנשים ופירש"י, שיבוא לידי נותר, שיימנו כמה משפחות יחד על שה אחד.

ע"ד העבודה הפירוש הוא: אם יש לאדם בחינת טומאה גדולה שאינו יכלו לבטלה ע"י ספירה אחת – שייקח כמה ספירות יחד ועל ידיהן יבטל את טומאת מצרים. כפי שרואים שלאדם שאין לו כוח להתגבר על איזו תאווה, ע"י שנוסע לצדיק מקבל ממנו כוח להתגבר על תאוותו.

 (טיש 'בואי כלה' שבת פרשת בא ה'תשע"א)

 "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העִזים תקחו. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחֹדש הזה, ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל בין הערבַּיִם" (שם, ה). 'למשמרת', פירש"י: זהו לשון ביקור, שטעון בקור ממום וכו'. 

'תמים' פירושו שלם ו'שה' מרמז על הטומאה, משום שהשה היה אלוהי מצרים. ודווקא שה שלם צריך לשחוט. רוצה לרמז על כך שהאדם צריך להקריב לקב"ה דווקא דבר שלם – בחינת ג"ר. אם האדם מקריב לקב"ה דבר שלם זה דבר גדול. ויש לשוחטו בין הערביים משום שאז שולטת הס"א ביותר.

"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אֹתו בהם" (שם, ז).

דם הוא החיות של האדם, כמ"ש "כי הדם הוא הנפש". המזוזות הן שני צידי הדלת – מימין ומשמאל ומרמזות על ב' קווים – ימין ושמאל. המשקוף הוא באמצע ומרמז על מיזוג שני הקווים ימין ושמאל שהוא הקו האמצעי, כלומר, שצריך שהחיות של האדם תהיה מתוקנת בקו אמצעי. 

 (טיש שב"ק פרשת בא ה'תשע"א)

"ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו" (שם, ח).

פירוש: בשר מורה על גדלות ומורכב מהמילים: בא-שר, ושר מרמז על גדלות, והיינו הרצון לקבל. כי אדם שמרגיש את עצמו גדול וחשוב – זה מגיע מהרצון לקבל. "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש" – צריך לשרוף את הרצון לקבל ע"י אור התורה. ועוד י"ל: 'צלי' הוא מלשון צל המורה על עניין האמונה, שהיא ההיפך מהרצון לקבל, כי הרצון לקבל רוצה לעבוד את ה' רק מידיעה, וז"ע הציווי לאדם לאכול את הבשר, ז"א לסלקו ושיהיה צלי אש דהיינו שילך באמונה נגד הרצון לקבל. אך מדוע שהאדם ירצה לשרוף את הרצון לקבל? – משום "מצות ומרורים" – מצות הוא מלשון מצה ומריבה והיינו שהאדם רואה שבגלל הרצון לקבל הוא רב עם אנשים ועם הקב"ה. ומרורים היינו שיש לאדם ייסורים ומשום כך האדם רוצה לשרוף ולעקור את הרצון לקבל כי רואה כמה נזק הוא מביא לו.

"אל תאכלו ממנו נא" (שם, ט).

פירוש: 'נא' פירושו לפי הפשט בשר שחציו מבושל וחציו חי. אנשים שאוכלים את הבשר באופן כזה זה משום שהם אוהבים בשר ורוצים להרגיש את טעמו ברמה הכי גבוהה ומורגשת. לכן מצווה התוה"ק שהאדם לא יגדיל את הרצון לקבל לשיא גודלו.

"אל תאכלו ממנו נ"א" – אבל נ"ב כן, כי הנה ב"ן בגימטריא בהמה, והוא אף שם הוי"ה כפולה (עם המילוי). דהנה דרשו חז"ל על הכתוב: "אדם ובהמה תושיע ה'" – אלה אנשים שערומים (והוא מלשון חכמה) בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה. ז"א, שהכתוב מדבר על אדם שרוצה להבין ולדעת הכול אך הוא עושה עצמו כבהמה, שאינו מבין, והולך באמונה עם הקב"ה ועם חבריו – שאף אם חברו עשה לו רע הוא מאמין מעל הדעת שזה טוב. וכן כאן הכתוב "אל תאכלו ממנו נ"א" – אלא נ"ב, ומרמז שהאדם לא ילך בדרך הרצון לקבל אלא ילך באמונה ויהיה כבהמה ויקטין את עצמו בפני הקב"ה וזהו בחינת שם ב"ן. עוד אפ"ל: ב"ן הוא שם הוי"ה כפולה ורצ"ל שיבטל את בעיותיו בפני הווית הקב"ה.

 (טיש 'בואי כלה' שב"ק פרשת בא ה'תשס"ז)

"ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור, וכל בכור בהמה" (שם, כט).

פירוש: בכור מרמז על גדלות, אשר ע"כ מכת בכורות משמעותה הפנימית היא שהקב"ה היכה את כל הגדלות של מצרים, דהיינו את כל התאוות הבהמיות והאנושיות וגם הרוחניות שכולן מקורן מהרצל"ק.  

"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת" פירוש: "ויקם פרעה לילה" – אצל פרעה שהוא בחינת הטומאה, הלילה הרומז לזמן של חשכות – שהאדם הולך בדרך הרצון לקבל, זה היה בחינת 'קומה' כי אצל הטומאה העיקר זה הרצון לקבל. "כי אין בית אשר אין שם מת" – כיוון שהקב"ה הרג את הבכורות, כלומר שהכניס בלב האדם הבנה שהרצון לקבל הוא כלום ודבר ריקני, לכן "אין בית אשר אין שם מת", כי הקב"ה הרג את כל המהות של מצרים שהיא הרצון לקבל.

(טיש שב"ק פרשת בא ה'תשס"ז)

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו