מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת אמור | ב

זמן קריאה 6 דק'

פרשת השבוע | פרשת אמור | ב | אייר תשע”ה

“וידבר ה’ אל משה לאמר: דבר אל אהרן, לאמר: איש מזרעך לדורותם, אשר יהיה בו מום, לא יקרב להקריב לחם לאלקיו” ( פרשת אמור, ויקרא כא טז-יז), כהן שיש בו מום אינו יכול להקריב קורבנות. “כי כל איש אשר בו מום לא יקרב” (ויקרא כא יח) התורה מונה כאן סוגי מומים, איש עיוור איש פיסח וכו’, “כל איש אשר בו מום מזרע אהרון הכהן לא יגש להקריב את אשי ה’, מום בו, את לחם אלקיו לא יגש להקריב” (ויקרא כא כא), אם כן אנו רואים שכהן שיש בו מום אינו מוכשר להקריב את קורבנות המקדש, אינו מוכשר לעבודת האלוקים.

 

בדומה לזה ממשיכה התורה ואומרת שכהן שיש בו טומאה גם כן איננו יכול להקריב, והתורה מפרטת כל מיני סוגי טומאות. “כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה’ וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפנַי אני ה'” (ויקרא כב ג). נמצא שטומאה ועבודת האלוקים אינם הולכים ביחד. ואח”כ התורה אומרת רעיון שלישי בקשר לקורבנות: “וידבר ה’ אל משה לאמר: דבר אל אהרן ואל בניו, ואל כל בני ישראל, ואמרת אלהם: איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל, אשר יקריב קרבנו… לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם”. עד כה התורה מסייגת לגבי הכהנים, ועכשיו לגבי הקורבנות, שגם הקורבנות אינם ראויים להקרבה באם הם בעלי מומים. ביאור הדברים: הנה אברהם, שרצה לחתן את בנו יצחק, היה לו עבד, אליעזר, ולאליעזר היתה בת, וחשב אליעזר שבתו תהיה ראויה ליצחק בנו של אברהם, אבל אברהם לא רצה את השידוך הזה. מדוע? היות ואליעזר בא ממקור לא כל כך טהור, מדמו של חם, וחם נקרא ארור, ואברהם נקרא ברוך. אומר רש”י במקום: ברוך מתדבק בברוך ואין ארור מתדבק בברוך. נמצא שאין האדם יכול להידבק בה’ בזמן שהוא ארור, אלא דווקא בזמן שהוא ברוך. וזהו אשר רוצה התורה כאן להגיד לפנינו, מבחי’ פנימית לומדים הרי את כל התורה באדם אחד, הכהן אשר מקריב את הקורבנות הוא האדם בעצמו, אשר חפץ לשרת את ה’, לעבוד בעבודת הקודש, אולם האדם צריך להיות בלי שום מום, “כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב”, וגם הקורבנות שהאדם רוצה להקריב לה’ צריכים להיות ללא פגם. דהנה כשאדם רוצה להקריב משהו, לעשות מעשה במסירות נפש, גם המעשה עצמו שנבחן לקורבן צריך להיות מושלם, על הצד היותר טוב, בלי שום מום.

 

בכדי להבין את הדברים האלו, נביא את המשל הידוע שאמר המגיד מדובנה, על הפסוק “ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל” (ישעיה מג כב): אדם נחת בשדה התעופה, והוא נוסע למלון כלשהו בירושלים, והסבל סוחב לו את החפצים ואת המזוודות לחדר, ולאחר שהוא מסיים את עבודתו, הוא כמובן בא לדרוש את תגמולו מאותו אדם. הסבל נוקב במחיר של 100 דולר, ואותו אדם שואלו: כל כך הרבה כסף 100 דולר? על מה בדיוק? אומר לו הסבל שלדעתו לפי כמות המזוודות שהוא סחב וכובדן, 100 דולר זה מחיר זול עבור עבודתו. אמר אותו אדם לסבל, אם היה לך כבד, סימן שלא את החבילות שלי סחבת, כי אני הבאתי חבילה אחת קטנה, שהיה בה כמה יהלומים, לא יותר. לך תבקש תשלום מבעל המזוודות ההן, כי לא את החבילה שלי סחבת. נמשל: אם אתה מרגיש שאתה מתייגע, אם אתה מרגיש שקשה לך, שלא טוב לך, “לא אותי קראת יעקב”, זה סימן שאתה לא עובד את עבודת ה’, אתה עובד עבודה אחרת, כי אדם שעובד אצל המלך, הוא תמיד שמח ומרוצה, יש לו מצב רוח טוב, מפני שהוא מהיחידים שזכו לשמש את המלך, יש הרי כל כך הרבה מיליארדי אנשים בעולם שלא זכו לשמש את המלך, ואילו אני כן זכיתי לשמש את המלך, לכן הוא מרוצה ושמח, וזה סימן שהוא באמת משמש את המלך. אבל אם האדם הוא עצוב, וקשה לו, הוא מתייגע והוא מתאמץ, וכל כך לא טוב לו, והוא צריך לכפות את עצמו ולענות את עצמו, זהו סימן שהוא לא עובד את הבורא, הוא עובד מישהו אחר, כי אם היה עובד באמת את הבורא במודעות ובהכרה, היה בשמחה כל היום.

 

מסקנת הדברים, שהאיש הישראלי צריך להיות בשמחה. צריך לקום בבוקר ולהגיד “מודה אני לפניך מלך חי וקים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”, קודם כל האיש הישראלי צריך לשמוח ע”כ שהקב”ה נתן בו נשמה שהיא “חלק אלוק ממעל” (איוב לא ב), על הענין הגדול הזה לבד אנו צריכים להיות שמחים וגאים, ולצאת במחול ובריקוד. כל אחד מאיתנו צריך להתבונן לתוך עצמו ולומר אשרָי, אשרי חלקי, אשריכם ישראל. תארו לעצמכם שהייתם נולדים בבית של גויים בפלורידה או בקונגו או בתאילנד, איזה זהות היתה לכם?? הרי הייתם חיים אומללים, מאוד שטחיים’ כמו בהמות וחיות. אבל הקב”ה נטע בנו חיי עולם, נטע בנו נשמה אלוקית, נשמה שהיא “חלק אלוק ממעל”, שהיא נשמה גבוהה מאוד, לא כמו נשמות של בעלי חיים ועופות, אלא נשמה גבוהה ומיוחדת מאוד, בעלת פוטנציאל גדול מאוד. כאשר הנשמה הזאת באה לידי ביטוי, באה לידי מיצוי יכולתה, אז האדם מגיע למדרגות גבוהות, הוא יכול להתקשר עם ספירות שבעולמות העליונים, ולהפוך להיות אדם עליון באמצעות התורה והמצוות. ועל זה אנו צריכים לתת תודה לה’, כי כבר מזה צריך להסתובב בשמחה ובהתרוממות הרוח על זה שזיכנו ה’ בנשמה. ועוד צריך האדם להודות לה’, על כל שירות קטן שנותן לו לשרת אותו, כפי שאנו רואים בגשמיות – כמה בני אדם מתרוצצים ועומלים ומתיגעים בכדי להיות קרובים לאדם גדול, מנהיג של העם הישראלי, להיות קרוב לאדם כזה, לשרת אותו, להיות במחיצתו, הרי זה דבר חשוב ומענג, הרבה אנשים היו משלמים הרבה בשביל להיות קרובים למנהיג של העם היהודי, יש אנשים שמשלמים כסף בכדי לזכות לשרת אדם גדול. ואם כן, אדם צריך לעשות קל וחומר לגבי עצמו, ולומר: כמה אני מאושר, אשרָי, “מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, מה יפה ירושתנו, אשרינו שאנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרים פעמים באהבה בכל יום “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד””. עם כל היסורים שיש לנו, עם כל סימני השאלה, עם כל המצוקות. אנו צריכים תמיד לחיות לא בצד של האפל של היהלום, אלא בצד המואר של היהלום, ולהתבונן בדברים האלו, אשרינו שאנו ממשרתי המלך.

 

אדם שעושה מצוה, צריך להגיד תודה לה’. צריך לומר בלבו: אני מודה לך מלכי ואלוקי, שנתת לי את הזכות לשרת אותך. אדם אומר ברכה פשוטה, “בא”י אמ”ה בורא פרי העץ”, צריך לחשוב על זה – אני מודה לך כל כך מלכי ואלוקי שנתת לי את הזכות לברך אותך, הרי יש מיליארדים אנשים בעולם שאין להם בכלל את הזכות לברך אותך, להכיר שאתה קים, ואותי קרבת אליך, נתת לי את הזכות להכיר שאתה קים, נתת לי את הזכות לברך אותך, נתת לי את הזכות לשרת אותך, לעשות את רצונך, נתת לי את הזכות לעסוק בתורה ובמצוות שעל ידם אוכל למצות את כל הכוחות שבנפש שלי, על מנת להתקרב אליך, מה עוד אוכל לבקש מהקב”ה אחרי כל הדברים הגדולים הללו שיצר ונתן לי. הרי זה כל כך נפלא, זו צריכה להיות האוירה התמידית של האיש הישראלי, שמחה, התרוממות הרוח, שיר ושבח והלל לה’, ואז נבחן שאין באיש הישראלי מום, וכשאין בו מום אז הוא באמת יכול להתקרב לה’. המצב הקבוע של האיש הישראלי צריך להיות ללא מום, “כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב את אשי ה'”. אדם שמרגיש את עצמו לא טוב, מרגיש בעצבות, מרגיש יסורים, שמסתכל על הכל בצורה שחורה, לא יכול ליצור תקשורת עם בורא העולם. והסיבה היא – כי אין ארור מתדבק בברוך. הקב”ה הוא ברוך, הוא שלם, הישות האלוקית היא שלמה, אין בה חסרון. כשאדם נמצא בעצבות יש בו חסרון, ולכן אין לו השתוות עם האלוקים. “משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו להעריצו?” איפה הוא המקום ששם מתגלה כבוד ה’ שנוכל להעריצו? אם כן הפסוק נותן לנו את התשובה: “עוז וחדוה במקומו” (דברי הימים א טז כז). אדם שרוצה להיות במקומו, צריך להיות מלא עוז וחדוה. אפשר לומר גם להפך: אדם שיש לו עוז וחדוה, נחשב שנמצא במקומו של הבורא, בכלים של אדם כזה הבורא ית’ יכול להתגלות, עם אדם כזה הוא יכול ליצור תקשורת וחיבור, אבל לא עם אדם שהוא בעל מום.

 

נשאלת השאלה: מאיפה לוקחים את העוז והחדוה ואת הביטחון ואת האמונה? אנו רוצים לחיות בצורה כזו, אנו רוצים לחיות בביטחון, אנו רוצים לחיות בלי מומים, אבל מאיפה לוקחים את הכח הזה?? אומרים חז”ל: “אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה” (שבת ל:) שנאמר “והיה כנגן המנגן ותנח עליו רוח ה'” (מלכים ב ג טו), כאשר יש לאדם שמחה, אז השכינה יכולה לשרות, אבל מאיפה לוקחים אותה? התשובה היא – רק מן התורה, אדם שמחנך את עצמו ע”פ התורה, מחנך את עצמו לאמת. והאמת מביאה שמחה, ובדורינו זה, חייבים אנו לאחוז בעיקר בחכמת הקבלה ובפנימיות התורה. מפני שאנו זקוקים לכח מסייע חזק, בבחי’ “הבא ליטהר מסייעים אותו” (רש”י, יומא לט.) שואל הזוהר הקדוש במה מסייעים אותו? עונה הזוהר הקדוש – בנשמתא קדישא, שולחים לאדם זה נשמה קדושה. הנשמה היא אור אלוקי, שמאיר לאדם ומרומם אותו. ובד”כ את האור האלוקי הזה אפשר לשאוב רק דרך חכמת הקבלה ופנימיות התורה, ובפרט לאיש בן דורינו אין עצה אחרת, כפי שכתוב בזוהר הקדוש, כפי שמסרו לנו כל הקדמונים אנשי האלוקים, הגאון מוילנא, הרמח”ל, רבי חיים ויטאל ועוד רבים אחרים. כמובן שהאיש הישראלי צריך להשתלם גם בלימוד ההלכות בכדי שלא יחטא ח”ו בקיום המצוות המעשיות, כי אין הכוונה לדבוק בלימוד פנימיות התורה בלי חיצוניות התורה, וגם רבי חיים ויטאל גורס שלימוד חכמת הקבלה בלי חכמת הנגלה הרי זה כמו נשמה בלי גוף, וללמוד נגלה בלי פנימיות התורה זה כמו גוף בלי נשמה, לכן צריך את שני הדברים. כל אחד צריך להשתדל לפי מידת יכולתו, ולפי מידת זמנו ביום. המינימום הוא ללמוד מצד אחד את ההלכות, קיצור שולחן ערוך, משנה ברורה, בן איש חי, כל אחד לפי עדתו, וללמוד פנימיות התורה. ואם לאדם יש יותר זמן אפשר ליעץ לו יותר מה ללמוד. אבל המינימום זה לאחוז בשני הדברים הללו, שהם שני חצאים של מטבע אחד, ועל ידם יכול האדם להיבנות. דרך פנימיות התורה, לומד האדם על נשמתו, על טיב נשמתו. דרך פנימיות התורה, יכול האדם לצאת בריקוד מדי יום ביומו כשהוא מבין איזה נשמה גבוהה יש לו, בחי’ “חלק אלוק ממעל”, מה שלא ניתן לגוים ולאומות העולם, אלא רק לנו, לעם ישראל יש נשמה בעלת פוטנציאל גדול מאוד, דרך פנימיות התורה לומד האדם על פעולת תורתו ומצותיו על נשמתו, איזו פעולה גדולה אדם פועל בתוך נפשו אשר בעולמות העליונים, ואז קשה שלא להיות שמח. השמחה הביטחון האמונה הם דברים טבעים שנובעים מהעסק בדרך פנימיות התורה.

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.