מאמר על פרשת השבוע

מאמר | פרשת אמור | א

זמן קריאה 12 דק'

פרשת השבוע | פרשת אמור | אייר תשע“ד

“ויאמר ה’ אל משה: אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אלהם: לנפש לא יטמא בעמיו” (ויקרא כא א).

 

אסור לכהנים להיטמא למת, חוץ מאל הקרובים אליהם. האמת היא שהפרשה הזאת מדברת ממש על ענין אחד בלבד, כאשר התורה מגישה לנו את אותו הענין בכמה וכמה לבושים שונים. דהנה אח”כ ממשיכה התורה ואומרת שאסור לכהנים להתאבל על מתים ג”כ, “ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת” (שם ה). אח”כ התורה אומרת שהכהנים צריכים להתחתן רק עם אשה שזה לה הנישואים הראשונים, שאין בה שום פגם של יוחסין או כל פגם שהוא. דכך אומרת לנו התורה: “אשה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה לא יקחו, כי קדוש הוא לאלוקיו” (שם ז). נמצא ענין אחד שאותו ניתן להכליל תחת כותרת אחת: הכהן צריך להתרחק משלילי. הוא צריך להתרחק ממתים, אסור לו להיטמא למת. הוא צריך להתרחק מכל מנהגי האבל שהיו נהוגים אז. וכשהוא הולך להתחתן, הוא צריך לקחת אשה בלי שום פגם משום כוון. ואומרת התורה סיבה: “כי את לחם אלוקיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך” (שם ח). ולגבי הכהן הגדול, אומרת לנו התורה שאסור לו להיטמא אף לקרובים אליו ביותר. ואח”כ אומרת התורה שכאשר הכהנים ניגשים להקריב את הקורבנות אסור שיהיה בהם מום. “דבר אל אהרן לאמר: איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו” (שם יז). שוב אנו רואים את אותה הנקודה, כהן שיש בו מום, שיש בו קשר לשלילה, הוא לא יכול להיכנס ולהקריב קורבנות, “כי כל איש אשר יהיה בו מום לא יקרב”. והתורה מונה כאן כל מיני סוגי מומים, “איש עור או פסח..” וכו’ וכו’. “אך אל הפרכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש, כי מום בו” (שם כג). ושוב ושוב אנו רואים את אותו הענין, הכהנים צריכים להתרחק מכל ענין של שלילה.

 

ואח”כ פרשה רביעית, התורה מזהירה את הכהנים שבמצב של טומאה לא יגשו אל הקודש, “איש אשר יקרב מכל זרעיכם אל הקודשים וגו’.. וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'” (כב ג). והתורה מונה כאן סוגי טומאות, צרוע או זב או כהן שנגע בשרץ וכו’ וכו’, אסור לכהן להתקרב לקודש הקדשים בזמן שהוא טמא. לסיכום אנחנו רואים שהרעיון המרכזי בפרשה הזאת הוא – שהכהן צריך להתרחק מכל ענין שלילי, ובזמן שיש לו קשר עם שלילי, הוא לא יכול להתקרב אל הקודש, הוא לא יכול לשרת, הוא לא יכול להקריב את הקורבנות. כי הקודש, ושלילי ופגום, הם שני ענינים שסותרים זה לזה לחלוטין. מבחינה פנימית, כל אדם יכול וצריך להיות כהן. כי הכהן הוא מרכבה לספירת החסד. בגשמיות הרי לכהנים לא היה חלק ונחלה בארץ, שלא כמו כל השבטים שקיבלו חלק ונחלה בא”י, הכהנים לא קיבלו כלום, כי ה’ הוא נחלתם. א”כ בגשמיות התורה מציינת שלכהנים לא היה שום קנין עצמי. הכהנים לא יכלו להתהדר בשטח אדמה כלשהו, או לבנות בנינים בשטחים מסוימים, אלא שהכהנים היו מוקדשים לעבודת ה’, ולכן הכהן הוא מרכבה לספירת החסד. כל אדם מבחי’ פנימית צריך ללכת בשלושה נתיבים, הנתיב של הכהן הוא הנתיב הראשון, ולכאורה כל ההתחלות קשות, כי הוא הנתיב שבו יש את מיטב המאמץ של הדור הזה, ללכת במידת החסד. ואח”כ צריך ללכת במידתו של הלוי, מידת הגבורה, ואח”כ לבוא לקו האמצעי שבין שתי המידות הללו, אברהם ויצחק, כהן ולוי, ויעקב באמצע שהוא בחי’ ישראל. א”כ האדם או כל אחד מאיתנו, צריך לבוא למצב שהוא משרת את הבורא ית’. ועל כל אחד מאיתנו צריך להיאמר כי “ה’ הוא נחלתו” (דברים י ט), כי אנו אמורים להגיע למצב שאין לנו קנינים עצמיים בעולם הזה, לא בנינים ולא אדמות, לא כספים ולא קריירה, אלא אך ורק דבר אחד – “ה’ הוא נחלתו”.

 

וכאן אנחנו צריכים להבין ענין אחד –  “איש אשר בו מום לא יקרב”, א”כ מהו ההבדל בין כהן ללוי ובין אברהם ליצחק? התשובה היא שיש שתי דרכים בעבודת ה’, דרך ימין ודרך שמאל. הדרך הימנית היא דרך של חיוב, כאשר האדם מתבונן בעיקר בגדלות ה’, בענין השגחתו של הבורא בעולם, השגחה פרטית על כל הענינים במציאות. וההסתכלות של האדם צריכה להיות תחת כותרת אחת – רצונו של הבורא להטיב לנבראיו, “הטוב והמטיב לרעים ולטובים”, ז”א כאשר האדם מתבונן בפועלו, הוא צריך להיות בשמחה. הפסוק אומר “עבדו את ה’ בשמחה” (תהלים ק ב), ועוד פסוק אומר “עוז וחדוה במקומו” (דברי הימים א טז כז), א”א שהאדם יהיה במקומו של הבורא ויהיה בעצבות, זו סתירה. אין ארור מתדבק בברוך (מד”ר בראשית פמ”ט א’), אם האדם מרגיש את עצמו ארור, אם האדם מסתכל על עצמו, ונראה לו שאין לו כלום, בין בגשמיות בין ברוחניות, ואני מכיר הרבה אנשים שהם סבורים כך, שאין להם שום דבר, שמסתכלים על התורה ועל המצוות שלהם, ורואים שאין להם רכוש רב, לא בתורה ולא במצוות, ולכן הם לא מרוצים מעצמם, הם לא מרוצים גם ממה שקורה סביבם, הם לא מרוצים בכל המישורים, ואם כל אחד מאיתנו מתבונן על עצמו, אז הוא יראה שבעצם זוהי מחלה שכולנו לוקים בה, אנחנו לא מרוצים. אנחנו לא מרוצים מעצמנו, ממצבנו שלנו, היינו רוצים להשיג הרבה יותר ממה שיש לנו, אם בגשמיות אם ברוחניות, כל אחד לפי המשבצת שלו. אנחנו לא מרוצים ממה שקורה סביבנו, אני מכיר הרבה אנשים שבכלל לא מרוצים ממה שקורה אצלם בבית, הבעל לא מרוצה מאשתו כי הוא קיווה להרבה יותר ממנה, בסוף הוא יצא מאוכזב לגמרי, היא לא נותנת לו את מה שהוא קיווה. והיא מאוכזבת ממנו, כי היא קיוותה להרבה מאוד ממנו, אבל היא לא מקבלת כלום, אפילו לא חמשים אחוז ממה שהיא קיוותה. והאדם מאוכזב הרבה פעמים מהילדים שלו, הוא מצפה מהם להתנהגות כזאת וכזאת, והם מאכזבים אותו, והוא מאוכזב גם במקום העבודה, יש לו טענות לכולם, הוא חושב שמגיעה לו משכורת כזאת וכזאת, והוא לא מקבל את מה שהוא חושב, והוא מאוכזב כמובן מהמצב הכללי. המצב הכללי נראה בעיניו נורא ואיום, אם מבחי’ כלכלית מבחי’ בטחונית, אף אחד לא מרוצה. לסיכום אם נבדוק את עצמנו נראה שאנחנו חיים במין חוסר סיפוק מתמיד, כמו הנחש, כל מה שהוא אוכל טועם בו טעם עפר, כך גם אנחנו, בכל מה שאנחנו מסתכלים, אנחנו רואים שלילי.

 

מו”ר זצ”ל היה אומר שכל אחד ואחד מאיתנו, עם כל הביקורת שיש לנו, כאילו אומר לבורא עולם: רבש”ע בוא אלי, אני אעביר אותך קורס איך להנהיג את העולם, אני אלמד אותך, תעבור אצלי קורס מזורז, ואז תדע איך מנהיגים את העולם, אתה לא יודע איך להנהיג את העולם… בוא ברגע שאנחנו מלאים ביקורת, זה בעצם מה שאנחנו אומרים. אם היינו מאמינים שהבורא מנהיג את העולם בצורה המושלמת, הטובה והנפלאה ביותר, אז לא היינו כל כך הרבה מקטרגים ומקטרים, לא היינו בעצבות ולא בדיכאון, לא היינו מלאי ביקורת, אלא היינו מלאי ביטחון ושמחה וחיים. אבל בוא בזמן שאנחנו כל הזמן לא מרוצים בכל המישורים שצויינו, אז אנחנו בעצם אומרים לבורא: בוא תלמד אצלי, קודם כל במישור המדיני הבטחוני, הייתי מלמד אותך מה לעשות, עם ישראל היו צריכים להיכנס ל”שטחים” ולהפציץ ולגמור את כל המחבלים למיניהם, והרי אתה כל יכול, אם אתה כל יכול למה אתה לא עושה כלום? וכך בכל המישורים. אדם אומר לבורא: רבש”ע, אם היית שומע בקולי אז הייתי אומר לך דברים אחדים: הייתי רוצה אשה אחרת שתבין אותי יותר, ולא האשה הזאת, וכך האשה חושבת על בעלה גם, הייתי רוצה בעל אחר, והיא מתפללת לה’ שישלח לה בעל אחר. כך אנחנו רוצים מדי יום ביומו ללמד את הבורא איך להנהיג אותנו בכל המישורים. כמובן שהדברים הם אויליים, אבל כך אנחנו, זו המציאות שלנו, מציאות טפשית ביותר. והסיבה היא אחת, אנחנו לא מאמינים. אנחנו אמנם הולכים עם כיפות, עם כובעים, עם פאות, עם זקנים, עם קפוטות, עם מה כל שתרצו, אבל אנחנו לא מאמינים באמת שהבורא מנהיג את העולם. אם היינו מאמינים שמלך מלכי המלכים מנהיג את העולם בהשגחה פרטית, שעלה לא נופל מן העץ במקרה, והכל בא מתוך הא”ס ב”ה שהוא רצונו להיטיב לנבראיו, היינו הרבה יותר רגועים.

 

ויש לשים לב: אצל הבורא ית’ אין שתי רצונות, הבורא הוא לא כמו אדם, שבשעה שמונה רוצה שוקולד, ובשמונה וחמישה הוא רוצה כבר משהו אחר. בבוקר הוא רוצה גשמיות, אחה”צ הוא רוצה רוחניות. אלא, הבורא הוא ישות מוחלטת, אין בה שינויים, אין בה גחמות, אין בה תהפוכות ולא חילופים ולא תמורות, רק רצונו להיטיב לנבראיו, כמו שאמרו חז”ל “אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם”, בלי שום שינוי. אם היינו מאמינים שרצונו להיטיב לנבראיו הוא שמנהיג את כל הבריאה הזאת, היינו בשמחה תמידית, א”כ כפי שאמרתי, כולנו לוקים בדבר אחד – בחוסר אמונה. זאת מחלתנו וזה שמה. כמובן שיש מדרגות שונות באמונה. בד”כ מה שמכנים ברחוב אמונה זהו ענין חיצוני, כלומר, אדם שלא קיים תו”מ, א”כ כאשר הוא מתחיל לקים תו”מ מכנים את זה בשם אמונה, כי הוא הפך להיות ליהודי מאמין. אבל אנחנו לא מדברים במישור המעשי, אנחנו מדברים במישור הפנימי הנפשי. כי כל הדברים האלו שהוזכרו הם ענינים נפשיים. האם האדם מקבל את המציאות כמציאות שמוכתבת מלמעלה, מתוך רצונו של הבורא להטיב לנבראיו, או שהוא מתייחס למציאות כאל מציאות מקרית שמתגלגלת מאליה? “כל פינות שאתה פונה יהיו לימין”, כך אמרו חז”ל, וימין היא מידת הכהן. בכללות ימין הוא מלשון אמונה. באברהם אבינו אנחנו מוצאים שכתוב “והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה” (בראשית טו ו) אומר תרגום אונקלוס במקום על המילה והאמין: והימין, כלומר הלך בדרך הימין, כי הימין מורה על שלמות, ואילו השמאל מורה על חסרון, כפי שחז”ל אומרים מנין לתפילין שבשמאל? (מנין ידעו חז”ל לקבוע שמניחים תפילין ביד שמאל), כמ”ש בתורה “והיה לאות על ידכה” (שמות יג טז) יד כהה, שתשש כוחה כנקבה. התורה לא כתבה ידך, אלא ידכה, כאילו שהתורה כתבה כאן שתי מילים, יד כהה, יד שתשש כוחה כנקבה, יד חלשה. נמצא שהשמאל מסמל חולשה וחוסר שלימות.

 

לכן, אנחנו צריכים להבין שיש שתי נתיבים בעבודת ה’, הנתיב האחד הוא העיקרי מבחינתנו, הנתיב הימני, הנתיב של הכהנים, בחי’ ימין, בחי’ חסד, אדם שלא רוצה לעצמו שום דבר, אלא רוצה רק להשפיע לבורא נחת רוח, לשרת את הבורא, לא מסתכל על האינטרסים שלו, אלא מסתכל על האינטרסים האלוקיים. כשאדם הולך בדרך ימין, אז הוא מסתכל על הכל בהסתכלות של אמונת השגחה פרטית. אדם מסתכל על עצמו, ורואה שלא מספיק ללמוד תורה כפי שרוצה, או שרואה שתפילתו לא עלתה כראוי, והיו לו הרבה מחשבות זרות בזמן התפילה, הוא רואה שהמצוות אצלו ג”כ לא בדיוק מתבצעות במאה אחוז, באה השבת ובמקום שיהיה מרוכז בעניני השבת, תופסים את מוחו כל מיני שטויות, ואז הוא נהיה לא מרוצה. א”כ מה יעשה בכדי להיות כן מרוצה? הוא צריך להאמין שכל מה שבא, הוא מאת ה’, והקב”ה החליט שזוהי המידה הנכונה בשבילו. והקב”ה החליט שכך הוא רוצה, שאדם יעבוד אותו בצורה שפלה כזו. על האדם לקבל זאת בשמחה. מאידך גיסא ככל שהאדם מתבונן יותר בגדלות הבורא, ובשפלות עצמו, אז הוא יכול להיות יותר שמח מן הדברים שאליהם הוא כן זוכה. וכשהאדם לא שפל בעיני עצמו, והוא חושב שמגיע לו הרבה, אז הוא אף פעם לא יהיה מרוצה. אבל אדם שמתבונן בשפלותו ורואה שבעצם ערכו קטן מאוד, צריך להחזיק סיסמא, והסיסמא היא שגם זה לא מגיע לו, גם מה שנתנו לנו לא מגיע לנו. ז”א, האדם יכול להיות שמח כאשר הוא מתבונן בשתי הקצוות האלו, כשהוא מתבונן בשפלותו, והוא אומר שגם מה שקיבלתי לא מגיע לי, אני לא מבין איך הקב”ה נתן לי כל כך הרבה, אז הוא כבר יכול להיות שמח, כי הוא מחשיב מאוד את מה שנתנו לו. והדבר השני – הוא צריך להתבונן בגדלות ה’, גדלות מלך מלכי המלכים. ואף בהלכות העולם הזה בגשמיות, אנחנו רואים שכך הם פני הדברים, ככל שהדבר יותר חשוב, מספיק ממנו קצת בכדי להיות בשמחה.

 

מו”ר זצ”ל היה אומר במילתא דבדיחותא, אדם שרוצה לתת מתנה לזוג שמתחתנים, מחליט להביא בתור מתנה, חצץ. אם יביא להם קופסא מלאה חצץ יחשבו שהוא עושה צחוק מהם. אבל אם יביא כמה קונטיינרים מלאים חצץ, זה כבר שווה כמה אלפי שקלים. אבל אם הוא יחליט למשל להביא להם ברזל, אז הוא כבר לא יצטרך כמה קונטיינרים, אלא מספיקה משאית מלאה ברזל, שהיא כבר שווה כמה אלפי שקלים. ואם הוא יחליט להביא להם נחושת, לא צריך משאית מלאה נחושת, אלא אם הוא יביא להם ארגז גדול מלא נחושת, זה נחשב מתנה יפה מאוד. ואם הוא רוצה להביא להם כסף, מספיקה קופסא קטנה עם כסף. ואם ירצה ליתן להם יהלומים, מספיק לו כבר להביא להם קופסונת קטנטנה עם כמה יהלומים דקיקים וקטנים שבקושי רואים אותם, שהם בוודאי שווים כמה אלפים רבים של שקלים. הנמשל הוא – ככל שהדבר חשוב יותר ושווה יותר, לא צריך ממנו הרבה. הרבה אנחנו לוקחים מהדברים הבלתי חשובים, ומהדברים החשובים באמת, יש קצת, ואנחנו לוקחים קצת, וכבר יש שמחה. כך צריך להיות גם ברוחניות, שאדם מתבונן על עצמו ואומר, אוי ואבוי, אין לי לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים, זה מפני שהוא בעל גאוה והוא חושב שמגיע לו הרבה, אבל אם הוא היה מתבונן בשפלות עצמו, ואומר למה מגיע לי? הרי יש מיליארדים של אנשים בעולם שבכלל לא חושבים על הבורא, ובכלל לא יודעים שיש בורא בעולם, ולא זכו אף פעם להניח תפילין, ולא לומר שמע ישראל, והייתי בקלות יכול להיוולד בבית כזה, אבל הקב”ה גרם שאני איוולד בבית אחר, או שהוא גרם שאני אחזור בתשובה, ועכשיו אני יודע שיש מציאות ה’, ואני אומר שמע ישראל, ואני מניח תפילין, ואני לומד מקצת מן היום, וזה דבר גדול, אני לא יודע למה זה מגיע לי, מה ההבדל ביני לבין הפיליפיני ההוא?! ואז האדם מחשיב את מה שיש לו. כמו”כ כשהוא מתבונן בגדלות הבורא, ורואה את גדלותו שאין לה שיעור, גם זה גורם לו להחשיב את כל מה שנותנים לו כרכוש גדול, ואז הוא יכול להיות בשמחה ממה שיש לו. וזה אמת, זה אמת שהבורא הוא גדול מאוד, וזה אמת שהאדם הוא קטן מאוד, ולא מגיע לאדם כלום. ואז הוא יכול להיות שמח.

 

כך גם שאדם מתבונן מחוץ לו, למשל בתא המשפחתי. הוא מתבונן עליה והיא מתבוננת בו, אם האדם יאמין שהבורא ית’ הוא ששלח לו את בת הזוג, אז הוא יאמין שזאת בת הזוג הטובה ביותר עבורו, זה בדיוק מה שמגיע לי. והגם שהוא רואה חסרונות בצד השני, אז מה יש? גם בך יש חסרונות, בכל אחד יש חסרונות. וכי יש אדם בלי חסרונות? אם האדם מתבונן ע”פ האמונה בהשגחה הפרטית של השי”ת, הוא צריך להאמין שבת זוגתו היא בת הזוג המושלמת בשבילו. אם אנשים היו חושבים כך, לא היו יותר גירושים בעולם. ובאמת פעם לא היו גירושים, בזמנים עברו האדם היה מגרש את אשתו רק אם הוא מצא בה ערוות דבר, רק על ענין חמור כזה היו מתגרשים. אבל היום בגלל שלא מסתדרים כבר מתגרשים. פירוש: הוא מאוכזב, כי הוא ציפה לקבל כך וכך, והיא לא נותנת לו את מה שציפה לקבל. וכן היא ציפתה, והיא לא מקבלת. זה אומר שאין לנו אמונה, אנחנו לא מאמינים שהבורא ית’ עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם, ושהכל מושגח מתוך רצונו להטיב לנבראיו. לכן אנחנו מוצאים הרבה פגמים בבריאה, הרבה חסרונות, ואנחנו רוצים ללמד את הבורא איך להנהיג את הבריאה הזאת, אבל אם היינו מאמינים בזה, ואם היינו שפלים בעיני עצמנו, אז היינו מקבלים בשמחה רבה את מה שנתנו לנו. וכך בכל המישורים כולם, וזוהי מידתו של הכהן. לכן התורה נותנת לנו כאן מסר אחד חשוב: הכהן, אדם שרוצה להיות כהן לאלוקיו, להיות מקושר עם הבורא, אסור לו להיות שייך לשום דבר שלילי, “אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם: לנפש לא יטמא בעמיו”. אסור לו להיות במגע עם מת, כלומר אסור לאדם להתבונן על עצמו, או על מה שסביבו באופן שלילי. דהנה אנחנו יודעים שחז”ל אומרים “רשעים בחייהם נקראים מתים”, אסור לאדם ליצור מציאות של מת כזה, בהשקפה שלו בהתבוננות שלו, לא על עצמו ולא על אחרים. זה הפירוש “לנפש לא יטמא בעמיו”, כלומר אסור לו ליצור בתוך עצמו השקפה של רשע, לא על עצמו ולא על אחרים, לא על המשפחה ולא על החברים ולא במקום העבודה ולא באופן כללי. כי כשאדם מסתכל בעינים שליליות, הוא יוצר בהסתכלות הזאת רשע, ואז הוא בדיכאון ובעצבות, ואז לא יכול להתקשר עם הבורא “כי אין ארור מתדבק בברוך”.

 

“דבר אל אהרן לאמר: איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו” זהו הענין הכללי כאן בפרשת אמור. אדם שיש בו מום לא יכול להתקרב להקב”ה, “אין ארור מתדבק בברוך”. הרי למעשה חסר לנו אור גדול בחיים, אור האמונה. וכאמור לא ניתן לרכוש אותו בלחיצת כפתור, גם אין שום חנות שמוכרת את המצרך הזה שנקרא אמונה, אלא האמונה היא מתנת הבורא. אנחנו בעצם צריכים לעשות מהפכה גמורה בכל ההתבוננות שלנו במציאות. מהפכה מחשבתית, מהפכה נפשית, ובסופו של דבר זה צריך להביא למהפכה רגשית. אנחנו צריכים להתבונן אחרת לגמרי על עצמנו, על כל מה שקורה איתנו, ועל זולתנו בכל המישורים. ומתחילה אנו צריכים לעשות זאת בכפיה. כלומר בשביל זה נתן לנו הקב”ה את תורתו, מתוך התורה אנו יכולים לקבל הארה מסוימת של אמונה. גם אם אנו דבוקים באנשים שיש להם את אור האמונה, אנו יכולים לקבל הארה מסוימת, אבל אם לא נעבוד על עצמנו, ולא נפנים את הדברים הללו בתוכנו, ולא נהפוך אותם לעצם מעצמנו ובשר מבשרנו הארה זו תעלם, היא לא תישאר. כפי שבגשמיות אדם לא יכול לחיות מחובר לאינפוזיה לעולם ועד, כי האדם צריך להיות ניזון ע”י תפקוד של המערכת שלו. ואם המערכת שלו פועלת אך ורק ע”י גורמים חיצוניים, זה יכול להחזיק מעמד זמן מסוים, אבל לא לתמיד. כל התופעות הללו שאנו רואים ברפואה, למשל שמנשימים אדם, וכי אפשר להנשים אדם לעולם ועד? כשמנשימים אדם נותנים לו חמצן או המרצה לפעולת הלב, בכדי שהמערכת שלו תתאושש, ותתחיל לתפקד בעצמה. וכך גם החיבור שלנו עם תורת ה’ ועם נביאי ה’. אנו צריכים לקבל הארה מן התורה, אבל אנו צריכים להפנים אותה בתוך עצמנו, ולגרום למערכת שלנו לעבוד עם ההארה הזאת, בצורה שתיהפך להיות חלק מן המערכת עצמה, ולא דבר מכני חיצוני שנלווה למערכת. זה מה שאנו צריכים לעשות, ברירה אחרת אין לנו. להתחבר לתורה, לסופרים ולספרים, מתוכם לקבל מוטיבים של אמונה, רעיונות של אמונה והארה של אמונה. אנו צריכים לעבוד עם זה, ולשנות את ההסתכלות שלנו לחלוטין, על עצמנו, ועל כל מה שסובב אותנו.

 

לכן מצווה הקב”ה את משה: “דבר אל אהרן לאמר: איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום, לא יקרב להקריב לחם אלוקיו”, אדם שיש בו מומים לא יכול להתקרב לה’, כי “אין ארור מתדבק בברוך”. ומבחי’ פנימית בכל אחד ואחד מאיתנו צריך להיות בחינה של כהן, בחינת עובד ה’ הרוצה להתקרב לה’, ולכן הכהן לא מתחתן עם אשה שיש בה פגם, ולכן אסור לו להיטמא למת, אסור לו להתחבר עם שום רעיון של מיתה, של שלילה, של רשע, שום רעיון של פגימה וכו’ וכו’. מצד שני, אם אדם חי כך, באטמוספרה כזאת של שמחה, ושל בטחון ושהכל טוב, וגם מה שנתנו לו לא מגיע לו, והוא הולך ומודה לה’ על כל דבר, א”כ איפה יש מקום לתפילה אצל האדם? אם הכל בסדר אז אין על מה להתפלל, ואם נתנו לך מתנות יותר ממה שמגיע לך, מה שייך שאדם יתפלל? הרי גם מה שנתנו לו לא מגיע לו, ואיך יכול להתפלל על דברים אחרים, מה שעדיין לא נתנו לו? התשובה היא – משום הסיבה הזאת בעבודת ה’ יש גם את קו שמאל. כי יש שתי קוים בעבודת ה’, הקו של אהרן, שהוא הכהן, ימין, אבל יש את הקו של הלוי, שהוא קו שמאל. קו שמאל משמעותו ביקורת, שאז אין האדם מתבונן על השגחה ה’ הפרטית, אלא מתבונן על הקו וההנהגה של שכר ועונש התלויה באדם. ההבדל בין קו ימין לקו שמאל הוא בעצם במשנה – “אם אין אני לי מי לי” (אבות א יג), זהו קו שמאל, האדם צריך לומר, אם אני לא אעשה, אף אחד לא יעשה.

 

אם עשיתי טוב, מגיע לי שכר, אם לא עשיתי טוב, מגיע לי עונש. הכל תלוי בעבודתי ובבחירתי. מצד שני כתוב “אני לכשלעצמי מה אני?”, וזהו קו ימין. כשהאדם מתבונן שבעצם הכל מנוהל ע”י הבורא, ושום דבר לא על ידו. ואלו הם שני כתובים המכחישים זה את זה, קו ימין וקו שמאל. ואנו מצויים ללכת בשניהם, בעיקר בקו ימין, כי הקו הימין הוא הקו המטיב, ועל ידו האדם חי בשמחה ודבק באלוקיו, באשר “עוז וחדוה במקומו”. אבל בכדי שהאדם יוכל להתקדם הוא צריך לעשות גם ביקורת נוקבת על עצמו, לראות מה בסדר ומה לא בסדר. אמנם הביקורת שהוא צריך לעשות, זאת לא ביקורת שבאה מתוך ההסתכלות הלא אמונית שלו, הביקורת שלו צריכה להיות יזומה, בכדי להגיע לתפילה, בכדי להגיע להתקדמות, בכדי ליצור אצלו כלי וצורך להתקדמות. לכן האדם צריך להתבונן במה שלא בסדר אצלו, ובחברה בכללה, מי שמשתתף בצרות הציבור רואה גם בנחמת הציבור. א”כ זהו הקו ההופכי. וצריכים ללכת בשני הקווים האלו, אבל לא בבת אחת, אלא עיקר יומו של האדם הוא קו ימין, כמאמחז”ל: “כל פינות שאתה פונה, לא יהיו אלא לימין” (יומא נח ב). אבל מקצת מן היום של האדם צריך להיות בביקורת והסתכלות על מה שלא בסדר, לצורך התפילה לה’. וזה הוא שדוד המלך אומר, “אעירה שחר” (תהלים נז ט), ופירש מו”ר זצ”ל: שחר מלשון שחור, שאדם מתבונן בתוך עצמו ורואה את הכל שחור, שאין לו יראת ה’ ולא אהבת ה’, אין לו אהבת הזולת, אין לו “ואהבת לרעך כמוך” ולא “ואהבת את ה’ אלוקיך”, זה נקרא שחור, ואמר דוד המלך, אעירה שחר, אני מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותי, ופירש מו”ר: אני, באופן יזום מעורר את הביקורת, מתוך מגמה להגיע לתפילה, אבל לא השחר מעורר אותי. כלומר לא שהביקורת באה אלי מצד הסתכלות של חוסר אמונה, מתוך העולם הכפרני הרחב

.

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.