מאמרי קבלה וחסידות על חג הפורים ומגילת אסתר

מאמר | פורים | משנכנס אדר מרבין בשמחה | 4

זמן קריאה 5 דק'

משנכנס אדר מרבין בשמחה | 4

חז”ל אמרו: משנכנס אדר מרבין בשמחה, ברחוב חושבים: למה מרבים בשמחה? עוד מעט אוכלים אזני המן, מגילת אסתר, תחפושות… אבל הפירוש הוא הפוך ממה שחושבים ברחוב, שמעתי ממורי ורבי הברכת שלום זצ”ל, שהיה מפרש אדר מלשון אדרת שער. פירוש: המחשבות הזרות שנמצאות אצל האדם נקראות שערות, מלשון סערה, כי כשהאדם מתמלא במחשבות זרות, אז הוא סוער. אם הוא אדם שרוצה לבוא לקרבת ה’, זה מקומם אותו, זה מכאיב לו, זה מייסר אותו, וזה מפחיד אותו. מה מפחיד את האדם? כאשר הוא רואה עד כמה גדול הכוח של האהבה העצמית שלו, עד כמה הגשמיות שמסביבו מושכת אותו, מושכת את תשומת ליבו. וזה נקרא מחשבות זרות. מחשבות זרות הן מחשבות על כל מה שהוא לא הקב”ה. כי המחשבה הלגיטימית היחידה היא המחשבה על הבורא, ש”מלוא כל הארץ כבודו”, סובב כל עלמין, ומלא כל עלמין. אם היינו מרגישים את מציאות ה’, בודאי שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לנתק לרגע  את מחשבתו, או את ליבו מה’. אלא היות שאנו לא מרגישים אותו, ואנו גם לא מבינים את השגחתו, ויש לנו סתירות רבות, לכן הגשמיות שנמצאת מסביבנו מושכת את ליבנו זה בכה וזה בכה. זה צריך להכאיב לאדם, וזה צריך להפחיד אותו. כי כל אחד צריך להסתכל על עצמו, ולעשות חשבון בן כמה הוא. כבר כמה שנים הוא מבזבז על כדור הארץ הזה. כמה שנים נשארו לו, אף אחד לא יודע. אבל כמה שנים כבר עברו, זה כל אחד יודע. ולראות אם באמת הגיע להגדרה המינימלית של יהודי. מה זה יהודי? מורי ורבי הברכת שלום זצ”ל היה אומר – למה נקרא מרדכי היהודי? כי דרכו הייתה דרך האמונה למעלה מהדעת, למעלה מהרגש, למעלה מהטעם. זו הייתה דרכו של מרדכי היהודי. לכן כתוב במגילה: “מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה”, הוא לא ביטל את עצמו לפני הדעות של המן, הדעות של קבלה עצמית, אלא הלך בדרכו. “ומרדכי יושב בשער המלך”, הוא האמין שדרכו מובילה לשער המלך.

 


בגשמיות לכל שערה יש גומה בתוך הגולגולת של האדם. ואמרו חז”ל: אין שתי שערות יונקות מנקב אחד. פירושו של דבר אמר הברכת שלום – שהשערות האלו, כל אחת ואחת מחוררת את ראשו של האדם. כל מחשבה זרה עושה בו בקע, שנקרא בקע לגולגולת. עושה בקיעה בתוך הגולגולת, בתוך הראש של האדם. המחשבות הזרות האלו מורגשות רק אצל עובדי ה’. אדם שמתאמץ לדון את חבריו לכף זכות, שמתאמץ לראות טוב אצל האנשים שמסביבו, הקרובים לו והרחוקים לו. מתפלא פתאום לראות – עד כמה הוא מלא במחשבות של שנאה ומשטמה כלפי אלו שנמצאים סביבו. וזה מפחיד מאוד. מדוע הוא כך? מפני שהאנשים הרציניים שרוצים לבוא לדביקות ה’, הקב”ה לאט לאט מגלה להם כמה רע יש בתוכם. אבל הלאט לאט מספיק מכאיב, ומספיק מפחיד. אם הקב”ה היה מגלה לאדם איזה הרס ואיזו שנאה ואיזה נזק יכולים לצמוח מהרצון לקבל שלו, אז אני לא חושב שהיה רוצה לחיות אפילו לא דקה אחת. לכן מגלים מהשמים לאט לאט. וכשהשערות האלו מתחברות עוד אחת ועוד אחת, עד שנעשות מסכת שלימה של כאב וייסורים, זה נקרא אדרת שיער. ועל זה נאמר: “משנכנס אדר מרבים בשמחה”. ז”א כשנשלמת אדרת השער זה כואב מאוד, אבל דווקא צריכים להרבות בשמחה, מדוע? מפני שהקב”ה הרי מחכה להשפיע את המאור שבתורה לתקן את האדם, ולתקן את האדם, יכול האור, רק בזמן שיש דרישה אמיתית מצד האדם, והדרישה האמיתית נרקמת רק כשנשלמת אדרת השער הזאת. לכן כאשר נשלמת אדרת השער, אז האדם יודע שקרובה ישועתו לבוא, כי כבר יש לו את הכלי. יש לו גם במוח וגם בהרגשה את זה שהוא מרוחק מאוד מה’ , ושהוא לא ראוי לבוא במחיצת ה’. והרבה פעמים הוא חושב: פשוט, זה ביזיון גדול, זה שהוא אומר: ברוך אתה ה’, כך הוא מרגיש – זה ביזיון למלך, שאדם שפל כמוהו אומר: ברוך אתה ה’. זה לא נראה מתאים, אבל ההלכה אומרת שצריך להגיד. וכשנשלמת אדרת השער מרבים בשמחה, דאז הוא זמן להרבות בשמחה. השמחה תלך ותתרבה באופן טבעי, כי האדם לא בורח מהמערכה, לא באמצע אדרת השער, ולא בסופה, אז “קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות”, דהיינו הוא יכול להיות סמוך ובטוח שהקב”ה מקרב אותו גם באמצע תהליך אדרת השער, שהוא מרגיש את הפסול שבו, את המחשבות הזרות שבו, כי הוא צריך לדעת שזה תהליך שהקב”ה מכניס אותו לתוכו, בכדי שיראה את הפסול שבו. אבל תמיד הקב”ה מאיר לאדם ומקרב אותו, גם באמצע התהליך של אדרת השער. אבל וודאי בסוף התהליך כשנשלם באמת החיסרון, אז האדם צריך הכין את עצמו לזכות לאור של אמונה בקביעות.

 


אדר גם בא מהמילה אדיר, כמ”ש: “אדיר במרום ה”, “אדיר הוא, יבנה ביתו בקרוב”.  נמצא, “כשנכנס אדר, מרבים בשמחה”, ז”א שנכנס למודעות של האדם, ש”אדיר הוא, יבנה ביתו בקרוב”, זה צריך למלא אותו בשמחה. ושני הדברים האלו קשורים, דעניין התגלות ה’ יכולה להיות, רק אצל אדם שיש לו צורך בכך. היות והקב”ה שלם, ואיננו מתגלה אם אין צורך אמיתי בכך. זה דומה, כמו שאדם רוצה להיכנס לבית ספר, אם בית הספר הוא חלש, אין כל כך הרבה דרישות מהתלמידים, אז מבחני הכניסה לא כל כך חזקים. ככל שבית הספר יותר חזק, יותר מעולה, אז יש יותר דרישות מהתלמיד. אם אדם רוצה להיכנס לבית ספר מעולה שבמעולים, ששם מקבלים אך ורק את המצוינים ביותר, שם מדקדקים כחוט השער על כל אחד. נמשל: אם אדם רוצה להיכנס לחיצוניותה של התורה, חיצוניותה של הדת, אין מבחני כניסה כל כך גדולים, כל אחד יכול להיכנס. אבל ככל שאדם רוצה להיכנס יותר פנימה, וככל שההגדרות שלו על היהדות נהפכות יותר אמתיות, ויותר פנימיות, קרי שהוא רוצה אך ורק את הקב”ה בעצמו, ולא שום דבר אחר, אז הוא צריך להיות יותר אמיתי, והרצונות צריכים להיות יותר מושלמים, בכדי שיקבלו אותו להיכל המלך. לכן הקב”ה לא מתגלה לכל אחד שקצת מרגיש איזו הרגשה של ריקנות או עצבות. זה עוד לא מקנה את גילוי ה’, אלא צריך שיבוא למצב חמור ביותר, שמצד אחד הכיסופים שלו לה’ הם גדולים ביותר, ומצד שני הוא רואה את עצמו פחות ביותר מצד שפלותו. כשיש את שתי ההפכים האלו, שרואה את עצמו כל כך שפל, כל כך רחוק בעניין של אהבת חברים, בעניין של אמונה ויראה ואהבה, כל כך אין לו שייכות לזה, ומכל מקום הוא משתוקק לה’ ומתגעגע אחריו, אז יש לו כלי אמיתי לדבר הנכון ויזכה בזה.

 


הרבי הברכת שלום זצ”ל כותב במאמרים: כשאדם בא להגיד תודה לה’, זה תלוי בגודל השפלות שמרגיש בעצמו. ככל שהאדם מרגיש עצמו יותר בשפלות, ממילא הוא עומד, מתפלא ומשתומם, על זה שהקב”ה נותן לו דברים כל כך טובים. ממילא התודה יוצאת מקרב ליבו. אם יש לאדם ישות מסוימת, אז הוא סבור שמגיע לו זה וזה, וכל מיני דברים, אז הוא לא מתרגש אם הקב”ה נותן לו משהו, אין לו את העניין של הבעת תודה. גודל התודה היא פועל יוצא מהרגשת השפלות של האדם. ככל שהאדם מרגיש את עצמו יותר גרוע, ועם כל זה הוא רואה שהקב”ה קרוב אליו, ונתן לו התקרבות לקדושה, אם מבחינת מעשה, אם מבחינת דיבור, אם מבחינת מחשבה, אם מבחינת הרגשה, אז צריך להודות על כל פסיק. מדוע צריך להודות? כי זוהי האמת. כי האדם צריך להרגיש את האמת הזאת, שלא מגיע לו כלום, ואף על פי כן ה’ חונן אותו, ונותן לו הכל. עוד כותב: כשרואים מהשמים שהאדם נותן תודה על כל דבר, אז רואים שהוא מחשיב את זה, אם הוא מחשיב את זה, אפשר לתת לו עוד. אם הוא לא אומר תודה, אם הוא לא מחשיב, אז אין למי לתת. אתה לא יכול לתת יהלומים לאדם, או לילד, שלא מבין מה זה יהלומים. כשאדם אומר תודה, הוא מתבונן: מי אני ומה זכותי? למה נתנו לי דברים יקרים כאלו? אז הוא מתפעל מזה. אם הוא מתפעל מזה, אפשר לתת לו עוד. יש לו כלי, ואם יש לו כלי, אפשר לתת לו עוד.

 


אותו דבר בין אדם לחברו. אם יש לו ישות, הוא מסתכל על חסרונות חברו. אם אין לו ישות, הוא מרגיש את עצמו בשפלות, הוא מרגיש את עצמו גרוע, ונותן תודה לה’, שזיכה אותו להיות עם אנשים כל כך מעולים, אנשים כל כך חשובים, שהוא לא מבין איך הם מתחברים אליו בכלל. אז כל יום נותן תודה לה’ – איך הוא חיבר אותו עם אנשים כל כך חשובים. נמצא, הכל זה פועל יוצא מכמה שאדם רואה את האמת על עצמו. אם כל העולם ידונו לכף זכות אחד את השני, וכל מחשבה פסולה שתעבור בראש על השני, תכף ומיד יטאטאו אותה מהראש, כמו שמטאטאים את המחשבה המתועבת ביותר, אז גם אם זה יעשה מצד אינטרס, מ”מ כל העולם ייראה אחרת. ואז בוודאי אנחנו נבוא על ידי זה להידבק בה’.

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לשיעורי קבלה בווידאו על חודש אדר וחג הפורים

למאמרי המקובלים בעל הסולם והרב"ש מענייני פורים

למאמרים בתורת אשלג מרבני המרכז בנושא החג ופורים

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו