פורים | משנכנס אדר מרבים בשמחה

זמן קריאה 6 דק'

משנכנס אדר מרבים בשמחה  
ענין “מרבים” רמוז בפרשת  שקלים : “כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם” כדי שלא יהיה בהם נגף תפקוד אותם . “זה יתנו מחצית השקל בשקל הקודש  – העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”.
הסביר הרבי זצ”ל: “כי תישא את ראש” – בבחינת שנהיה לראש ולא לזנב. זנב נבחן – כשאדם נמשך אחרי הכלל ואין לו דעה עצמית. כל התשוקות והכיסופים שיש לו בעבודת ה’ בנויים לפי מה שהכלל מחליט. וזה נקרא בחינת דומם דקדושה. כמו שאנו רואים בדומם הגשמי שאין לו תנועה בפני עצמו, אלא שהכדורים הגדולים  כדור הארץ והשמש והירח נעים באופן כללי, אך בפרטים אין תנועה – כך כאשר מדברים אודות עבודת ה’ : דומם נקרא שאדם אין לו חשבון, שאין לו ביקורת עצמית לראות מה שיעור עבודת חברים שיש לו, מה שיעור האמונה שיש לו , עד כמה אני אחוז ודבוק בה’ ית’. אין לו כל חשבונות. עיקר החשבונות שלו- זה לפי מה שהכלל מכתיב לו, זאת אומרת אם הוא מקיים תורה ומצוות מבחינה מעשית – מבחינתו “דיינו”,  לא צריך יותר מזה. ולדעתו של זה – כל  ענין של להשפיע נחת רוח לה’, דבקות ה’ – שייך ליחידי סגולה. דעה כזו נקראת זנב.
ראש – זה כשלאדם יש מחשבה עצמאית, וזה נקרא “צומח דקדושה” , יש לו ביקורת – אינו נמשך אחרי כולם, לא מעניין לו מכולם, ויש לו ביקורת עצמית, והוא מנהל את עניני עבודת ה’ שלו באופן פרטי, כמו הצומח בגשמיות שיש לו תנועה בפני עצמו. זה נקרא “כי תישא את ראש” – זאת אומרת בזמן שאדם רוצה להתרומם ולעלות ולהיות בבחינת “ראש” ולהגיע בסופו של דבר ל”פקודיהם” – כפי שלמדנו שהתרי”ג מצוות מתחלקות לשתי רמות: 1) תרי”ג עיטין – תרי”גּ עצות. דבזמן שאדם עדיין לא נכנס בהיכל המלך, אזי הוא צריך עצות איך להיכנס להיכל המלך, מהיכן לקבל אמונה, מהיכן לקבל אהבת חברים. כל מצווה ומצווה היא עצה מיוחדת לאדם בתחום אחר ובענין אחר, לפיה  יוכל ללכת נגד הטבע שלו ולהתקרב לבורא. 2) ואחרי שאדם מתקן את עצמו ומזכך את עצמו – אזי כבר יש לו טבע שני של אהבת הזולת ואהבת ה’ – אזי התרי”גּ מצוות הופכים לתרי”ג פקודין – שבכל מצווה ומצווה מופקד אור התגלות אלוקות אחר, ואז הוא זוכה להיכנס בהיכל המלך ולראות כיצד בכל מצווה ומצווה יש ענין התגלות ה’ אחר לגמרי. כשאדם עושה קידושין זה אור התגלות אחד, כשאדם שומר שבת זה התגלות אחרת, וכשאדם מניח תפילין זה התגלות אחרת, וגם כל הפרטים שיש בכל מצווה ומצווה בפני עצמה – כל פרט נמשך משורש רוחני אחר, אז האדם באמת מגיע למטרת הבריאה שנקראת “להיטיב לנבראיו” שהוא התגלות אלוקות.
זה פירוש הפסוק “כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם” – שיגיעו לבחינת תרי”גּ פקודין.”זה יתנו” – כדי שלא יהיה בהם נגף : אדם הולך בדרך עבודת ה’ – והרצון לקבל שבו אינו מסכים, והרצון לקבל שבו מנסה לנגוף אותו, לעשות לו תקלות וכשלונות. וכל הגדול מחברו – יצרו גדול ממנו, אם כך מלחמתו יותר קשה  וקשייו יותר גדולים. וכדי שלא יהיה בהם נגף – “יתנו מחצית השקל בשקל הקודש”. בענין “מחצית השקל” יש לבאר שני פירושים : הפירוש הפשוט – כפי שאמרו חז”ל : “תפילה עושה מחצה” . אין אור בלי כלי. האור והכלי אלה שני חצאים . הקב”ה נותן המילוי מצידו, מצד הרצון להיטיב לנבראיו, והאדם צריך לתת מצידו את המחצית השניה, שנקרא כלי, שהוא חסרון וכיסופים והשתוקקות לזה שהקב”ה יתן לו טבע שני של אהבת ה’. אתם צריכים לתת מחצית – חסרון. תתנו חסרון – אז ממילא הקב”ה יתן לכם מילוי. אם תתנו החסרון מצידכם בבחינת “תפילה עושה מחצה” אז כבר נגף לא יהיה. כי יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק, כלומר מלמעלה הקב”ה מתאווה ומשתוקק להשפיע באמת את האור דהתגלות ה’ למטה , זה מטרת הבריאה, אך אין כלים לתחתונים, ולמי ישפיע?  ובו ברגע שהתחתון נותן כלי מושלם, חסרון מושלם – אזי ישועת ה’ כהרף עין, והכלי הזה מיד מתמלא. ובכדי שלא יהיה נגף האדם צריך להשתדל לעבוד, וע”י העבודה מתרקם באדם חסרון ואז זה נקרא מחצית, וממילא בתוך מחצית זו הקב”ה נותן את השפע שלו.
אבל אפשר גם להסביר תוספת הסבר לזה: איך בעצם האדם מגיע ל”תפילה עושה מחצה” . איך יכול הוא להגיע לתפילה כזו מעומקא דליבא,שיגיד שאם הקב”ה לא יתן לו, או לא יקרב אותו – אז “טוב לי מותי מחיי”. האדם צריך ללכת בשני קווים : קו ימין וקו שמאל.
קו ימין נקרא שהאדם כמו לא נמצא, אדם לא מסתכל על החסרונות שלו, אלא כל הזמן מתרכז במציאות ה’, בגדלות ה’, ברוממות ה’ – זה נקרא קו ימין : שלימות. כשאדם מרוכז בבורא שהוא שלם – ממילא הוא ממשיך לעצמו שלימות. ושלימות זו מביאה שמחה. כלומר קו ימין מביא שמחה לאדם. ככל שהאדם משתלם יותר בגדלות ה’ ורואה יותר את שפלות עצמו, ממילא הוא מבין שלא מגיע לו שום דבר. הוא צריך לעשות חשבון שיכול היה להיוולד כאדם רחוק לגמרי מתורה ומצוות. מה הוא יותר טוב מאדם אחר שנולד באיזשהו מקום ואין לו שום שייכות  לתורה ומצוות? הקב”ה נתן לו את הזכות הזו להיוולד בסביבה של תורה ומצוות, ולא סתם, אלא נתן לו את הזכות לחשוב מחשבות בדבר ההתקרבות והדבקות לה’. מה עוד יכול האדם לבקש בחיים שלו? הדרך הזו של קו ימין נותנת לאדם שמחה גדולה.
קו שמאל נקרא חסרון – שאדם עושה ביקורת על עצמו, וצריך לעשות ביקורת יום יום שיראה עד כמה התקדם לעומת יום האתמול, האם אפשר לומר שהוא מתנהג כלפי הבורא כמו שצריך להתנהג כלפי הבורא, ולכבד את הבורא? אם אני אביך  – איה מוראי? איפה הפחד? אתה הולך ברחוב אתה מפחד ממישהו? אם אדון אני – איה כבודי? ואם אין מורא ולא כבוד זה סימן שאין פה לא אבא ולא אדון. כמו שאנו אומרים “היום הרת עולם – אם כבנים אם כעבדים”. אם אב אני – איה מוראי? אם אדון אני – איה כבודי? זו הביקורת שאדם עושה. כשאדם עושה ביקורת הוא רואה שהמצב שחור, תכלית השפלות. כשאדם מסתכל ענין אהבת חברים – הוא רואה שעובר כל היום ובכלל לא חושב על החבר. אז קו השמאל עושה אצלו תפילה, עושה אצלו חסרון. ולמעשה אחד מרבה ומפרה את השני: ככל שאדם ישתלם יותר בקו ימין אז כואב לו בקו שמאל,למה הוא אינו מתקדם – ראה מה אתה מפסיד, אתה צריך להידבק במלך כל כך גדול, ובמה אתה דבוק – בתאוות גשמיות? אזי ככל שקו ימין יותר גדול – קו שמאל, החסרון, יהיה יותר גדול. ככל שהחסרון יותר גדול – אז גם הקו ימין יהיה יותר גדול. כי אם אדם רואה את גודל שפלותו יותר ויותר – ממילא הוא אומר שלא מגיע לו, ויכול לשמוח יותר מאחיזה בקדושה. ואחד מגדיל את השני. נמצא מחצית השקל  פרושה: מלשון: תפילה עושה מחצה – האדם מגיע לזה ע”י שני הדברים הללו: כשאדם הולך בקו ימין ובקו שמאל אז נבנה אצלו לאט לאט החסרון להתקרבות לה’.
עשיר – השמח בחלקו. שמח בחלקו הוא זה שמסתכל על גדלות ה’  בבחי’ קו ימין , דהיינו: “העשיר לא ירבה” מדי, היינו שלא יסתכל רק על מה שטוב ומה ששלם, כי אז לא יוכל להתקדם בעבודתו, כי ללא ביקורת אין התקדמות. ומצד שני “הדל לא ימעיט” – הדל מצד קו שמאל שמסתכל חסרונות של עצמו – רואה שהוא בדלות ועניות ואין לו שום דבר – שהדל לא יעשה יותר מדי ביקורת , לא ימעט יותר מדי בחשיבות של עצמו, אלא זה צריך להיות חצי-חצי. לכן זה מוגדר מחצית השקל. כי העבודה מתחלקת לשני חצאים: העשיר לא ירבה יותר מחצי, והדל לא ימעיט ממחצית.לא ימעיט בחשיבות עצמו יותר מחצי. וע”י  זה יכולים להגיע למחצית מצד “תפילה עושה מחצה”  ולזכות לישועת ה’. אם לא ילך האדם בדרך של ימין ושמאל, אם העשיר כן ירבה והדל כן ימעיט ויעשה יותר מדי ביקורת – אז יהיה נגף. הוא יתדרדר – הוא לא יוכל לעלות. רק אם ישמור שיהיה מחצית השקל – לא ימעיט ולא ירבה אז יוכל להגיע לשלימות.
נמצא, “ירבה” – נקרא שהאדם עוסק בריבוי בהגדלה, זה קו ימין אשר מגדיל את חשיבות הקדושה, מרבה את חשיבות הרוחניות. לעומת “ימעיט” – ממעט – מסתכל מה לא בסדר.”משנכנס אדר – מרבים בשמחה” – מה זה מרבים? – קו ימין. משנכנס אדר – אז זהו הזמן ללכת  בצד ימין יותר מהרגילות, שזה מביא לאדם שמחה.
***
 
“מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'” –
הרבי פירש: המים שמדובר פה הם “מים הזדונים” . דוגמת מי המבול אצל נח, שהמים האלה באו להציף את כל העולם. אם הקב”ה לא היה עוזר – לא היינו ניצלים מזה. ברוך ה’ “שלא נתננו טרף לשיניהם”. שואל זוהר הק’: למים יש שינים?  המים האלה הם המים הזדונים. שהם מציפים את האדם עם קושיות.
מים זה נוטריקון: מה  –  מה העבודה הזו לכם? (שאלת הרשע בהגדה של פסח). כשאדם עוסק בהשפעה שואלו הרשע: מה תרויח מהעבודה הזו? הרי כבר עבדת בכך הרבה פעמים ומה קבלת תמורת עבודה זו- שום דבר?
ומהסוף להתחלה אם כותבים במקום “ים” – “מי” אזי מקבלים: מי  – מי ה’ אשר אשמע בקולו? כלומר כשהאדם רוצה ללכת בעבודה של דביקות, בבחינת “מה הוא רחום אף אתה רחום”, אזי הגוף בא ושואל: “מי הוי”ה אשר אשמע בקולו”? הויה זה מידת הרחמים – ואיפה מידה זו בעולם?  – איני רואה. אני רואה בעולם להיפך את מידת הדין.
קושיות אלה נקראות “מים” – הן מציפות את האדם, כמו מי המבול שמציפים את הכל.
הרבי זצ”ל היה אומר: האנשים שהולכים נגד הגוף שלהם בבחינת אמונה ובבחינת השפעה לזולת – הם רואים בכל פעם יותר כיצד הגוף שלהם לא רוצה לקבל את הדרך הזאת , וככל שהם מתאמצים יותר הם רואים שהגוף מתחזק יותר בבחינת  “ואני הקשיתי את ליבו” . עד כדי כך שאדם שנתן יגיעה למעלה מהכח האנושי, ורואה שהגוף נשאר בשלו,  קשה לו להאמין שבכלל אפשר להכניע את הגוף הזה. אדם מרגיש שאין כח בעולם שיכול להכניע את הגוף הזה כי עשה כל מה שביכולתו.  “מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'”, זאת אומרת שהקב”ה יכול לתת את התשובה לגוף , אבל זה ניתן במרום – כשאדם מאמין למעלה מהדעת , זה נקרא רוממות, למעלה מהשכל שלו. אם האדם יכול ללכת מבחינת מרום – הוא יכול להשיג שהקב”ה יכול להפוך את הטבע של האדם. כמו שנתן טבע ראשון כך יכול לתת טבע שני. אפשר לפרש שענין “אדר” הוא מלשון אדיר במרום ה’. משנכנס אדר – משנכנסת באדם האמונה הזו שהקב”ה אדיר הוא ויבנה ביתו בקרוב, יבנה בית בו ה’ ידור, בית להשראת השכינה בלב האדם, וכשזה נכנס, אז מרבים בשמחה. כל זמן שאדם אינו משיג את הבטחון הזה –  הוא אינו יודע. כשהוא משיג את הבטחון הזה אזי יש שמחה גדולה.
(מתוך סעודת ר”ח אדר תשנ”ח) 

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו