קונטרס אחרון על כמה פרקים, עיין בלק”א ח”א פ”מ: להבין איך הקורא בסיפורי מעשיות שבתורה הוא מקושר בח”ע ע”פ מ”ש בכוונות דט”ז ע”ב כמו שהאדם עוסק למטה כך דיוקן האדם העליון למעלה כו’ וכן י”ל בהרהור באותיות הכתובות. אבל הדבור י”ל דבוקע וסליק לאצי’ ממש או לבריאה בדו”ר שכליים או ליצי’ בדו”ר טבעיים ובמקרא סליק מעוה”ז לי”ס דעשי’ משום דבקע אוירין וכו’. משא”כ בהרהור אלא הדיוקן שהוא שרש נשמתו וכו’. ומ”ש בזהר ח”ג דק”ה דהרהור לא עביד מידי כו’ והיינו אפי’ לטב ע”ש ובדל”א ע”ב י”ל דהיינו לאתערא לעילא שיומשך משם לתתא רק מחשבתו נשארה שם ומוסיפה שם אור גדול בתוספת וריבוי האור באצי’ ע”י מקרא ומצות מעשיות שבעשי’ שעיקר היחוד הוא למעלה רק הפירות בעוה”ז ע”י המשכת אור מעט מזעיר למטה ע”י הדבור ומעשה משא”כ בהרהור לא נמשך כלום ולכן לא יצא ידי חובתו מה שירדה נשמתו לעוה”ז רק להמשיך אורות עליונים למטה כמ”ש בע”ח שכ”ו להמשיך אור אבל להעלות ממטה למעלה הוא דוקא ע”י מחשבה טובה דבלא דו”ר לא פרחא לעילא וכמ”ש בשער הנבואה פ”ב והמחשבה טובה כו’ ומ”ש דבקע רקיעין וכו’ והיינו אפילו בלא דו”ר במכש”כ מדברים בטלים [ז”א דגם שם יש איזו תאוה. (בנ”א ליתא תיבות אלו)] דמדה טובה מרובה היינו רקיעין דוקא שהן ההיכלות והבתים ולא בגוף האדם העליון וכש”כ בנר”ן אפי’ באדם דעשיה שהן י”ס אורות וכלים וז”ש בתקונים דבלא דו”ר לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה’ דוקא:

עיין ע”ח שער הנקודות ש”ח פ”ו שאין החזרת פב”פ כ”א ע”י מצות מעשיות דוקא. וטעם הדבר כי ע”י מע”ט גורם זיווג העליון וכו’. ולהבין אמאי מעשיות דוקא יובן ממ”ש בשער מ”ן ומ”ד כי צריך תחלה להעלות מ”ן דנוק’ דז”א ומ”ן דנוק’ הן בחי’ עשיה כמש”ש פ”א. והנה המע”ט נק’ כסוח וקיצוץ הקוצים הנאחזים באחוריים שהן בחי’ עשיה כמ”ש בשער מ”ז פ”ה והיינו ע”י העלאת הטוב הגנוז בהם המלובש במצות מעשיות למקורו לקדושת האצי’ שכבר הובררה. ומ”ש שם שאדה”ר תיקן ג”כ ע”י תפלה היינו ע”י אותיות הדבור דעקימת שפתיו הוי מעשה כי הן מנפש החיונית שבגוף ודמו אשר שרשן מנוגה. והנה הבירורים דעשי’ עולין ליצי’ ע”י שם ב”ן ומיצי’ לבריאה ולאצי’ כמ”ש בשער מ”ן דרוש י”א סי’ ז’. ובזה יובן דהרהור לא עביד מידי כי בלי העלאת מ”ן מהמלכים שבנוגה א”א להמשיך טיפי’ מלמעלה לזווג זו”נ כי רוצה לינק מאמו ולא להשפיע למטה כמ”ש בשער מ”ן דרוש ב’ ועיין זהר פ’ פקודי דרמ”ד ע”ב דאית סדורא כו’ לאסתכלא כו’ והן כוונות התפלה ויחודים עליונים ליודעים ומשיגים לאסתכלא כו’ כי נר”ן שלהם עצמן הן מ”ן במס”נ על התורה ובנפילת אפים כנודע:

להבין מ”ש בשער היחודים פ”ב דע”י תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה ושם הביא מהזהר פ’ שלח דלית קלא דאתאביד כו’ בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע כו’ והנה מכוונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכוונת התורה ובלא כוונה נדחית למטה לגמרי כמ”ש בזהר פ’ פקודי דרמ”ה ע”ב גו רקיע תתאה כו’ דאקרין צלותין פסילאן כו’ וע”ש פ’ ויקהל דר”א ע”ב אי היא מלה כדקא יאות כו’. אך ההפרש בין תורה לתפלה שלא בכוונה מובן מאליו כי לימוד התורה הוא מבין ויודע מה שלומד דבלא”ה לא מיקרי לימוד כלל רק שלומד סתם בלא כוונה לשמה מאהבת ה’ שבלבו בבחי’ גילוי רק מאהבה המסותרת הטבעית אך אינו לומד שלא לשמה ממש להתגדל כו’ דהא לא סליק לעילא מן שמשא כמ”ש בפ’ ויחי דרכ”ג ע”ב והיינו משום שמחשבתו וכוונתו הן מתלבשות באותיות הדבור ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא וה”נ בתפלה שלא בכוונה שמחשב מ”ז (אלא מפני שכוונתו לשמים לכך יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות כשמתפלל בכוונה אפי’ תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה כמ”ש במק”מ פ’ פקודי) ומ”ש בפ’ פקודי גו רקיע תתאה ובפ’ ויקהל משמע דדוקא אי איהי מלה כדקא יאות סלקין עמה עד אוירא דרקיע דלעילא כו’. לק”מ דרקיע תתאה מאינון רקיעי’ דמדברי גו עלמא שבפ’ פקודי הן דמלכות דעשי’ ודפ’ ויקהל הן דז”א דעשי’ כמ”ש בע”ח שער השמות פ”ג גבי ז”א דעשייה ע”ש. והא דמשמע לכאורה בפ’ פקודי דגם תפלה פסולה עולה עד היכל הראשון שממנו נדחית למטה והוא בז”א דבריאה. לק”מ שהרי אפי’ כל העוונות ממש קלות וחמורות עולות לשם אפי’ עד היכל הד’ כמ”ש דרנ”ב ע”א אלא ודאי שאין מהות העליות שוות ואין ערוך ודמיון ביניהם אלא בשיתוף השם בלבד וד”ל. ובזה יובן ג”כ מש”ש דרמ”ז שבהיכל הב’ [אולי צ”ל אזדמן הממונה. ואולי צ”ל קיימין הלבושים] ממונה על הלבושים שמלבישים הנשמה ממעשה המצות אף שהן בג”ע התחתון דעשי’ כמש”ש דר”י. והנה תפלה פסולה עדיפא מתורה שלא לשמה ממש שהיא תחת השמש והתפלה היא גו רקיע כו’. אבל תורה סתם שאינה שלא לשמה רק מאהבה מסותרת טבעי’ לא גרעא מהבל פיהן של תינוקת של בית רבן דסליק לעילא מפני שהוא הבל שאין בו חטא וסליק לעילא אף אם הוא שלא לשמה ממש מיראת הרצועה שביד הסופר וע”ש דרנ”ה ע”ב שהמלאכים הם מעלים ההבל של תינוקת שב”ר עד האצי’:

להבין מ”ש בפע”ח דבזמן הזה עיקר הבירור ע”י התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. הענין הוא שע”י תו”מ מוסיפין אור באצי’ כו’. פי’ אור א”ס ב”ה בכלים דאצי’ ע”י ת”ת בפנימית דהיינו המשכות המוחין ובקיום המצות בחיצונית הכלים שהם בחי’ נה”י שבי”ס ז”א שבאצי’ רק שמתלבשים בבי”ע בתורה ומצות הגשמיים שבעוה”ז. אבל התפלה היא המשכת אור א”ס ב”ה לבי”ע דוקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. משא”כ בתו”מ שאין שינוי בקלף התפילין ע”י הנחתן בראש ובזרוע וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן השינוי הוא ע”י אדם ולא בידי שמים כבתפלה שהיא המשכת החיות מא”ס ב”ה שהוא לבדו כל יכול והלכך כדי להמשיך אור א”ס ב”ה למטה א”א בלי העלאת מ”ן מלמטה דוקא. משא”כ לת”ת שבאצי’ המיוחדת בלא”ה במאציל ב”ה והעלאת מ”ן במוחו ולבו של אדם היא בחי’ רשפי אש בלי גבול ונק’ מאדך כדי לעורר בחי’ א”ס והיינו ע”י גבורות דס”ג שהן הן הרפ”ח ניצוצין כו’ ולכן נק’ התפלה חיי שעה היא מלכות היורדת בבי”ע ותורה חיי עולם הוא ז”א כי רמ”ח פקודין הן מתחלקין בי’ כלים דע”ס דז”א כו’.

והנה במ”א כתב שרמ”ח מ”ע הן בה’ חסדים ושס”ה ל”ת בה”ג וכו’ ובמ”א כתב שהן תרי”ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו’ שהוא לבנונית וכו’. אך הענין שכל המצות לתקן רמ”ח אברי ז”א ע”י המשכת אור א”ס ב”ה במוחין הכלולין בה”ח וה”ג ומקור המוחין הוא לבנונית כו’ הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ”ח אברין דז”א ומתחלקת ההמשכה לתרי”ג המשכות פרטיות לפי בחי’ ערך המצות כגון בצדקה וגמ”ח נמשך אור א”ס ב”ה לחיצוני’ הכלי דחסד דז”א ובקיום הדינין בחיצונית גבורה וברחמים כו’.

ודרך ומעבר ההמשכה הוא ע”י פנימי’ הכלים ומוחותיהן שהן דו”ר שכליים או טבעיים שהן בחי’ מוחין דקטנות וגדלות ולזה ביקש משה רבינו ע”ה מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ שהן תכלית ההשתלשלות להמשיך אור א”ס ב”ה לברר הכלים דז”א דבי”ע שבהן הן הרפ”ח ניצוצין ע”י תו”מ מעשיות שבבי”ע דוקא. והנה לקיום מצוה שא”א לעשות ע”י אחרים מבטלין ת”ת ואפי’ מעשה מרכבה וכש”כ תפלה שהיא בחי’ מוחין ודו”ר שכליים והטעם כנ”ל. ועוד זאת שבאמת מאד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות וכן לימודם על מעלת המוחין שהן דו”ר שכליים כי הגם דכתיב ולדבקה בו ע”י מדותיו מ”מ איננו דבק אפי’ במדות העליונות אלא במציאותן ולא במהותן וכמ”ש ואנכי עפר ואפר וכש”כ באור א”ס ב”ה דלית מחשבה תפיסא בי’ באורו והתפשטות החיות ממנו ית’ כ”א במציאותו שהוא שמחיה את כולם ולא במהותו אפי’ לעליונים כמ”ש קדוש ק’ ק’ ה’ צבאות כו’ לבד עלולים הנאצלים משיגים כ”א בעילתו כפי הסדר שבע”ח בהתלבשות הפרצופים אבל לא בנבראים אפי’ בנשמות דאצי’ כמ”ש במשה רבינו ע”ה וראית את אחורי כו’.

משא”כ מעשה המצות מעשה אלקים המה הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצי’ לבי”ע ממהותן ועצמותן דחיצוניותן כמו עד”מ אתרוג ומיניו הלביש בהן הקב”ה ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דז”א והיינו מבחי’ חיצוניותן כנודע בכל מצות מעשיות משא”כ האדם אפי’ יש לו נשמה דאצי’ מאחר שמלובשת בגוף לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דז”א דאצי’ (כי האצי’ היא בחי’ חיה בכללות העולמות אבי”ע שהיא בחי’ מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) כ”א מציאותן ע”י דחילו ורחימו שכליים. ומ”ש וראית את אחורי הוא בדרך נבואה דוקא. (שהוא התפשטות הגשמיות כמ”ש בר”מ פ’ משפטים). והיינו הטעם לפי שא”א לנברא להשיג כלום במהות האלקות שהוא הבורא ובלי השגה אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית.

משא”כ האתרוג עד”מ חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוק’ דז”א דאצי’ שהוא בחי’ אלקות כמ”ש בע”ח שכל הפירות הן באצי’ כי למ”ד כלים דאצי’ ירדו לבי”ע (והן יו”ד מאמרות שבהן נברא העולם) ע”י התלבשות בנוק’ דעשי’ מהות במהות כי הכלים דאצי’ נעשו נשמה בעשי’ שהיא בחי’ אלקות ממש לפי שבאצי’ איהו וגרמוהי חד המאציל והנאצל וע”י התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוק’ דעשיה נתהוה האתרוג נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו ה”ז תופס ממש חיותו המלובש בו מנוק’ דאצי’ המיוחדת באור א”ס המאציל ב”ה. משא”כ בכוונתו אינו משיג ותופס אף היודע הסוד. אלא מציאותה ולא מהותה אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה בבחי’ דבור ומחשבה וכש”כ הלומד הסוד אבל דוקא סודות המצוה דלא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו’ אף שאינו משיג המהות.

משא”כ בסדר ההשתלשלות אף אם משיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש כמ”ש זאת התורה כו’ אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא ג”כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו’ רק שזו היא מצוה אחת מתרי”ג והאדם צריך לקיים כל תרי”ג לפי שהן השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצי’ לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי”ג וקיומן בפועל ממש במחדו”מ שהן בי”ע לברר בירורין אשר שם. ועוד זאת שבאמת הבירורין שבבי”ע מרפ”ח ע”י תורה ומצות במחשבה דבור ומעשה גבוהין בשרשן מנר”ן שבאדם כי הן מס”ג שבפנימית א”ק ונר”ן שכבר נתקנו ע”י מ”ה הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא. וז”ש לפני מלוך מלך כו’ וה”ט שהאדם חי במזונות דצ”ח ומבררן במ”ה שבו וחי בהם לפי שהם מס”ג. ועוד זאת כמ”ש ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי’ אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה ועוד זאת שהרי הדבור מדברי חכמה עילאה אינו מוליד והטפה שנמשכה מהכלי דח”ע יש בה כח המוליד ומהווה יש מאין וגם המשכת ח”ע כלולה בה והטעם מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דח”ע.

משא”כ בדבור ומחשבה ואפי’ בהשכלת השכל באיזו חכמה הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש. משא”כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין ולכן מולידה בדומה לה ממש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מנשיקין להנשמות היוצאין מהכלים אך הכלים דאצי’ נעשו נשמה לבי”ע והלכך דחילו ורחימו שכליים הן כמלאכים דנשיקין מהארת חיצונית דחב”ד בבי”ע והטעם משום דפנימית חב”ד ומהותו ועצמותו של אור פנימי אינו יכול להתגלות אלא ע”י הארת הכלים דוקא היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין וכמ”ש ופני לא יראו. ובר מן כל דין אפי’ בנשמה דאצי’ אף שהיא מכלים דאצי’ וכן בנפש רוח מכלים דיצי’ עשי’ הנה רחימו [אולי צ”ל דו”ר] שכליי’ שלהם מעוררים ג”כ בכלים דיצי’ עשי’ בחי’ העלאה ממטה למעלה באתערותא דלתתא וזהו בחי’ הסתלקות לבד ח”ו. אבל בחי’ המשכה מלמעלה למטה הוא ע”י מצות מעשיות דוקא להמשיך אור בכלים ובחיצונית הכלים דוקא שחיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה וז”ש בזהר פ’ פקודי הנ”ל דאית סדורא כו’ ושתיהן צורך גבוה העלאה והמשכה ע”י העלאת מ”ן מס”ג בבחי’ עובדא ומלולא וזהו תכלית ההשתלשלו’ להתגלות אור עליון למטה ולא לעלות התחתון למעלה שזה אינו אלא לפי שעה ואף גם זאת דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויוה”כ.

אבל לא עליות והסתלקות האורות ח”ו כמ”ש בפע”ח ונר”ן של האדם לגבי גופו בעוה”ז חשיבי כאורות לגבי כלים וכן דו”ר שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא ולכן התפלל משרע”ה תפלות כמנין ואתחנן על קיום מצות מעשיות דוקא וה”ה לדבור גשמי של הלכותיהן. אך להבין איך האתרוג שהוא מרפ”ח שלא נבררו עדיין וכן קלף התפילין ימשיך אור בכלים דזו”ן דאצי’ שכבר נבררו ונתקנו ע”י שם מ”ה להיות בחי’ אלקות. הנה המשל לזה היא הזריעה והנטיעה שהגרעין מעורר כח הצומח שבארץ שהוא דבר ה’ תדשא הארץ כו’ עץ פרי כו’ ע”י העלאת מ”ן לשרשו ככה מעוררי’ הקלף והאתרוג עד רום המעלות שהוא שם ס”ג שלפני השבירה שהוא מהות ועצמות אורות שבא”ק ולא הארה בעלמא כמו שם מ”ה שממצחו וכן בלימוד ועיון הלכותיהן מעורר בחי’ חב”ד שבע”ס דכלים דזו”ן ועד רום המעלות ג”כ בחי’ חב”ד שבס”ג דפנימית א”ק היוצא דרך העינים כו’ וכל הנ”ל הוא במ”ע אבל לא בלימוד פרטי הלכות איסורי ל”ת לכאורה ובפרט בדלא שכיחי כלל כמו פרטי הלכות פיגול וכה”ג.

אך עוד זאת השוה בכל כי כל דחילו ורחימו שכליים של המלאכים הן בחי’ נבראים מאין ליש והן בחי’ נפש רוח דבי”ע. אבל פרטי ההלכות הן המשכות ח”ע דהמאציל ב”ה המלובשת בגשמיות והלבשה זו אינה כהלבשת ח”ע בדו”ר שכליים דהתם הלבוש הוא מעלים ומסתיר לגמרי כהסתר והעלם הארץ החומריית לגבי ח”ע המלובשת בה כמ”ש כולם בחכמה עשית והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים דמל’ דאצי’ שבעשיה שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה וכן בבריאה היא מסותרת לגמרי ברוח נפש שהם בחי’ נבראים בהסתר והעלם הבורא מהנברא. משא”כ ההלכות הרי הארת החכמה מאירה בהן בגילוי ולבוש העשי’ הוא דרך מעבר לבד כמו ביום טוב שחסד דאצי’ המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עוה”ז הגשמי ע”י מעבר חסד דיצי’ ועשי’ הנק’ ג”כ התלבשות שאל”כ לא הי’ פועל בגשמיות עוה”ז ואף שגשמיות עוה”ז ודאי מסתיר לגמרי אפילו החסד דעשיה מ”מ ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש שהיא בחי’ רצון הנמשך מח”ע להקל או להחמיר רק שיורד ומאיר בבחי’ גילוי בגשמיות כמים היורדים ממקום גבוה כו’

והדבר הגשמי עצמו שבו מדברת ההלכה באמת הוא מסתיר לגמרי כמו המחליף פרה בחמור וכן בשר הפיגול או לא פיגול וכשר רק ההלכה בעצמה עם הטעם הנגלה היא מבחי’ מלכות דבריאה ויצי’ דבחי’ נשמה שהוא אלקות המחיה ומהוה נפש רוח דבי”ע שהן דחילו ורחימו של המלאכים והנשמות וחב”ד שלהם מאין ליש ולכן היא מרוה צמאונם קודם שירדה לעוה”ז כמים היורדים כו’ וגם אחר שירדה לעשי’ היא למעלה מעלה מבחי’ חב”ד דעשי’ אפי’ דבחי’ נשמה שהיא אלקות והטעם משום דחב”ד דעשי’ דבחי’ נשמה הוא מקור החיות דחב”ד דנפש רוח ותולדותיהן והתהוותן מאין ליש עם תולדותיהן עד סוף העשיה היא הארץ וכל צבאה. אבל חב”ד דהלכות בטעמיהן שבמל’ דבריאה ויצי’ ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצי’ שבהן תלוין כל טעמי המצות מ”ע בה’ חסדים ומל”ת בה”ג ומשו”ה נמי כשירדו להתלבש בנבראים הן במל’ דבריאה ויצי’ דבחי’ נשמה דוקא שהוא מכלים דאצי’ ולא בבחי’ נפש רוח.

ואף דחב”ד דבריאה יצירה דבחי’ נשמה שגבהה מאד מעלתן על בחי’ מלכות דבריאה יצירה דנשמה ואעפ”כ הן מקור לחב”ד דבריאה יצירה של בחי’ נפש רוח שהן המלאכים. לק”מ דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחב”ד דנשמה ליסוד ז”א וניתן לנוק’ ומשם יצאו בבחי’ לידה כי אף את”ל שנבראו מהארת הכלים דנוק’ דאצי’ הרי הם היורדים ונעשים נשמה.

אבל עצמות חב”ד דנשמה מתפשט בו”ק דזו”ן ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא ומ”ש בע”ח (ושער היחודים) שע”י הכוונה נעשה לבוש נשמה וע”י התורה לבוש רוח דרוח ע”י משנה דיצי’ ורוח דנשמה דבריאה ע”י הגמ’ י”ל דהיינו דוקא ע”י תורת האדם בעוה”ז העולה למעלה.

אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני הוא בנשמה ולכן הוא מברר הרוח וכן במשנה דיצי’ ואף את”ל שגם הניתן מסיני הוא ברוח דבריאה יצירה הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק’ בשם ה’ ממש השוכן בקרבו משא”כ כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו ואזי קורא קדוש ק’ ק’ ה’ כו’ כלומר ששם ה’ מובדל ממנו וכן הוא ממש בבחי’ התלבשות התלמוד בבחי’ רוח דבריאה והמשנה ברוח דיצי’ הם שלוחי ה’ דהיינו כלים דנוק’ דאצי’ החיצונים בתלמוד והאמצעי’ במשנה אשר המשנה והתלמוד שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מח”ס דא”א שבו מלובש אור א”ס ב”ה ונמצא שאור א”ס הוא שם ה’ שוכן ברוח דבי”ע במקרא ומשנה ותלמוד וכשהאדם לומד ממשיך אור א”ס ב”ה בעוה”ז להיות נכלל ובטל באורו ית’

כי זה כל האדם וזאת היתה עבודת רשב”י וכל התנאים ואמוראים בנגלה להמשיך אורו ית’ ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות דשלטא אילנא דטו”ר כמ”ש עת אשר שלט האדם באדם כו’ כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה ויהיה לו דירה בתחתונים כדי להעלותן למהוי אחד באחד. משא”כ עבודת המלאכים דו”ר שכליים אינה בבחי’ המשכה כלל וכלל רק הסתלקות כו’. ובזה יובן מה שנבראים מלאכים מאין ליש ע”י עסק התורה אפי’ שלא בכוונה שהוא בחי’ רוח בלבד שאינה אלקות כלל אלא לפי שאעפ”כ שם ה’ שוכן וכו’ וד”ל:

ולהבין פרטי ההלכות דלא שכיחי כלל ואפשר שלא היו מעולם במציאות מכש”כ שלא יהיו לע”ל כמו פרטי דיני פיגול וכה”ג. הנה מודעת זאת שכל איסור שבעולם יש לו שרש ומקור חיים בקליפות שאל”כ לא הי’ יכול להיות במציאות בעולם בלתי השפעה עליונה. ואפי’ המסלסל בשערו וכה”ג מקבל חיותו ברגע זו מהיכלות הקליפות כמ”ש בזהר. והלכך גם פרטי האיסורים שלא באו לידי מעשה מעולם בעוה”ז הגשמי מ”מ שרשי חיותם הן במציאות בפו”מ בהיכלות הקליפות. וגם הפרטים שיוכל להיות שלא היו ולא יהיו לעולם במציאות כגון טעות ושגגות שטעה וקרא לתשיעי עשירי כו’ וכה”ג דלא שייך במזיד להיות קליפה שורה ע”ז. ויוכל להיות דכה”ג אינו במציאות בהיכלות הקליפות [הגה”ה מאדמו”ר בעל צ”צ ז”ל נ”ע. נ”ל מ”ש ויוכל להיות אלמא דלא ברירא לי’ היינו משום שהשגגות באות מנוגה א”כ י”ל דיש להם שרש בהיכלות דנוגה]. מ”מ עכ”פ ישנו במציאות להבדיל בחכ”ע שנתפשטה בפרט זה למשרע”ה בסיני [כמאמר מה] שכל תלמיד ותיק עתיד לחדש כו’ וכל פרטי האבעיות דר’ ירמי’ וכרכתו כו’ פ”ד דחולין. כי התפשטות חכ”ע היא בבחי’ א”ס המלובש בה בפועל ממש. וכל פרט הלכה הוא שער נמשך מחכ”ע דיסד ברתא ומלובש בה וממנה נמשך ומתלבש בבי”ע. ונודע כי יניקת הקליפות מאחוריים די”ס דקדושה ובפרט מלבושים די”ס דבי”ע ובפרט דיצי’ עשיה המעורבים בקליפות כנודע שיניקתם מבחי’ הלבושים. וע”י עסק ההלכות בדבור ומחשבה מתפרטים ומתפרדים מהקדושה. כמ”ש בתיקונים ור”מ לאפרשא [כו’] והיינו כנודע ממה שאמרו על שלא ברכו בתורה תחלה כו’ שהוא ע”י המשכת אוא”ס בח”ע המלובשת בהן. ובחכמה אתברירו באוא”ס שבה. והמשכה זו נעשה ע”י דיוקן העליון של האדם העוסק ג”כ בהלכות אלו למעלה בשרשו בנוק’ דז”א דבי”ע. ובזה יובן חיוב כל נר”ן להשלים כל התרי”ג במחדו”מ שהן פרטי ההלכות וצריכות לבא בגלגול להשלים התורה בפרד”ס כדי לברר כל הבירורין הנוגעות להם מכל הרפ”ח שהיא קומת אדם שלמה. תרי”ג בחינות כלליות ופרטיות. אבל לע”ל כשיושלם הבירור יהי’ עסק התורה בבחי’ עשה טוב לבד. להעלות הנר”ן מעלה מעלה עד א”ס וגם בשס”ה ל”ת בשרשן למעלה שהן גבורות קדושות ולהמתיקן בחסדים ברמ”ח מ”ע ולכללן יחד. וע”כ התורה כולה נצחית בכללה ובפרטה. שגם פרטי ההלכות דשס”ה ל”ת הן הן ענפים מהכללות ויש לכולם שרש למעלה בה”ג דקדושה כמו השס”ה ל”ת עצמן שהן למעלה בחי’ הדם המחיה האברים דכלים דז”א:

דוד זמירות קרית להו כו’. הנה בזהר שבחא דאורייתא ורננה כו’ ולהבין מהו השבח להקב”ה כשזה אסור או מותר הנה הוא ע”ד מה גדלו מעשיך ה’ מאד עמקו מחשבותיך. כי הנה נודע שכל העולמות עליונים ותחתונים תלוים בדקדוק מצוה א’ ד”מ אם הקרבן כשר נעשה יחוד עליון ועולים כל העולמות לקבל חיותם ושפעם. ואם שינה שקיבל הדם בשמאלו ד”מ או שלא בכלי שרת כשר או שהיתה חציצה אזי נתבטלה עליות העולמות וחיותם ושפעם מחיי החיים א”ס ב”ה וכן בתפילין כשרות מתגלים מוחין עליונים דזו”נ שהם מקור החיים לכל העולמות ובדקדוק אחד נפסלין ומסתלקין המוחין וכה”ג בדקדוקי מצות ל”ת והלכך המתבונן מה גדלו מעשי ה’ שבריבוי העולמות וכל צבאם ואיך כולם בטלים במציאות לגבי דקדוק א’ מדקדוקי תורה שהוא עומק מחשבה עליונה וחכמתו ית’ אשר בדקדוק קל עולים כל העולמות ומקבלים חיותם ושפעם או להיפך ח”ו ומזה נתבונן גדולת עומק מחשבתו ית’ שהוא בבחי’ בלי גבול ותכלית ומעלתה לאין קץ ותכלית על מעלות חיות כל העולמות שכל חיותם שופע מדקדוק אחד ממנה שהוא נמשך ממקורו הוא עומק מחשבתו ית’ כמו שער האדם הנמשך ממוחו עד”מ וכנודע מהתיקונים והאד”ר. וזאת היתה שמחת דהע”ה שהיה מזמר ומרנן לשמח לבו בעסק התורה בעת צרתו אך מה שהיה משתבח בתהלת התורה במעלתה זו ואמר זמירות היו לי כו’ נענש ע”ז וא”ל הקב”ה זמירות קרית להו משום שבאמת מעלתה זו שכל העולמות בטלים לגבי דקדוק אחד ממנה היא מבחי’ אחוריים של עומק המחשבה כמ”ש במ”א בשם האריז”ל על מארז”ל נובלות חכמה שלמעלה תורה. אבל פנימית שבעומק שהוא פנימית התורה היא מיוחדת לגמרי באור א”ס ב”ה המלובש בה בתכלית היחוד ולגבי א”ס ב”ה כל העולמות כלא ממש ואין ואפס ממש כי אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו’ והלכך גם לפנימיות התורה אין לשבחה כלל בתהלת חיות כל העולמות מאחר דלא ממש חשיבי ובבחי’ פנימיותה אינה שמחת לבב אנוש ושעשועיו אלא כביכול שמחת לב ושעשוע המלך הקב”ה שמשתעשע בה כי אלקים הבין דרכה וידע מקומה ומעלתה בידיעת עצמו כביכול אבל נעלמה מעיני כל חי כמ”ש ופני לא יראו דהיינו בחי’ פנימיותה כמש”ש בשם האריז”ל. וזש”ה ואהי’ אצלו שעשועים אצלו דוקא. משחקת לפניו לפניו דוקא דהיינו בבחי’ פנימיותה וע”ז אמר ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן כו’ ועל בחי’ אחוריים אמר משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם כי התורה ניתנה בבחי’ פנים ואחור כדכתיב במגילה עפה דזכרי’ והיא כתובה פנים ואחור ולפי שתפס דוד בבחי’ אחוריים לכך נענש בשכחה הבאה מן בחי’ אחוריים ונעלם ממנו לפי שעה מ”ש עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו לחבר וליחד את הכתפיים שהן בחי’ אחוריים אל עבודת הקדש היא ח”ע בבחי’ פנים שמשם נמשכו הלוחות שבארון כמ”ש כתובים משני עבריהם כו’ וכמ”ש בירושלמי דשקלים שלא היתה בהן בחי’ פנים ואחור ע”ש:

וצדקה כנחל איתן (בעמוס ססי’ ה’). פי’ כמו שנחל איתן הוא המשכה הנמשכת מבחי’ איתן שהיא בחי’ נקודה בהיכלא ותרין ריעין וכו’ ואותיות איתן משמשות לעתיד פי’ אנא עתיד לאתגליא כמ”ש הנה ישכיל עבדי וגו’ והיינו שיתגלה אז אור א”ס ב”ה ויחודו ית’ תוך פנימיות נקודת הלב ע”י המשכת נחל איתן הוא הארת חכמה עילאה שיאיר בפנימיות הלב ליבטל ביחודו ית’ בתכלית מעומקא דלבא אחרי הסרת הערלה מתאוות הגשמיות וכו’. והנה עתה בגלות החל הזה יש ג”כ עצה יעוצה להאיר קצת אור ה’ מבחי’ איתן לתוך נקודה פנימיות הלב כעין לעתיד והיינו ע”י שמעורר על ניצוץ אלקות שבנפשו בחי’ רחמים רבים העליונים כי באמת כל זמן שאין האדם זוכה שיתגלה אור ה’ מבחי’ איתן בנקודת פנימית לבבו ליבטל ביחודו ית’ מעומקא דלבא עד כלות הנפש ממש אזי באמת יש רחמנות גדולה על הניצוץ שבנפשו כי הניצוץ נמשך מבחי’ חכמה עילאה ממש וכשאינו יכול להאיר מבחינתו לתוך פנימיות הלב ששם מקום גילוי הארה זו ה”ז בבחי’ גלות ממש וע”י רחמים רבים העליונים יוצא מהגלות והשביה ומאיר לתוך נקודה פנימיות הלב בחי’ אהבה רבה זו כנודע ממ”ש ליעקב אשר פדה את אברהם וכמ”ש בלק”א פמ”ה. ומודעת זאת כי אתערותא דלעילא באתעדל”ת דוקא תליא מלתא דהיינו ע”י התעוררות רחמים רבים בלב רחמנים וג”ח להשפיע למטה השפעה גשמיות זהב וכסף וכו’ ולכן פעולת הצדקה היא פעולת נחל איתן ממש. והנה מודעת זאת מ”ש כי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו האלקית להאירה באור החיים א”ס ב”ה:

הנה לא טובה השמועה שמעתי ותרגז בטני אשר עם ה’ מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנ”ש שבמקדש מעט הזה של אנ”ש כמארז”ל שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם ואחד מהם המאריך בתפלתו. ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר וא”א לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש”ץ הזה הלא טוב טוב לו שלא לשמוע קדושה וברכו. מלירד לחייהם של החפצים בחיים ואונס רחמנא פטריה. והש”ץ מוציאו ידי חובתו אף שלא שמע כאילו שמע שהוא כעונה ממש וכדאיתא בגמרא גבי עם שבשדות דאניסי ויוצאים ידי חובת תפלת שמו”ע עצמה בחזרת הש”ץ כאלו שמעו ממש וגם קדושה וברכו בכלל. והנה זאת חקרנוה כן הוא אף גם בדורות הראשונים של חכמי המשנה והגמרא שהיתה תורתם קבע ועיקר עבודתם ולא תפלתם. ומכש”כ עתה הפעם בעקבות משיחא שאין תורתינו קבע מצוק העתים. ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה כמ”ש הרח”ו ז”ל בע”ח ופע”ח. מכש”כ וק”ו שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת כל חד לפום שיעורא דיליה בסדור שבחו של מקום ב”ה בפסוקי דזמרה ושתי ברכות שלפני ק”ש יוצר ואהבה לעורר בהן האהבה המסותרת בלב כל ישראל לבא לבחי’ גילוי בהתגלות הלב בשעת ק”ש עצמה שזאת היא מצות האהבה שבפסוק ואהבת כו’ בכל לבבך כו’ הנמנית ראשונה בתרי”ג מצות כמ”ש הרמב”ם ז”ל שהיא מיסודי התורה ושרשה ומקור לכל רמ”ח מ”ע כי על אהבה המסתורת בלב כל ישראל בתולדתם וטבעם לא שייך ציווי כלל ודעת לנבון נקל כי כשהאהבה היא מסותרת היא עודינה בנפש האלקית לבדה וכשבאה לבחי’ גילוי לנפש החיונית אזי היא התגלות הלב בחלל שמאלי מקום משכן נפש החיונית וזהו ענין בירור ניצוצות המוזכר שם בע”ח ופע”ח גבי תפלה שלכן היא עיקר העבודה בעקבות משיחא לברר ניצוצות כו’ שהוא בחי’ אתהפכא או אתכפי’ של נפש החיונית לנפש האלקית כנודע כי הדם הוא הנפש כו’ והדם מתחדש בכל יום מאוכלין ומשקין וגם מתפעל ונתקן ממלבושים ודירה כו’. משא”כ בדורות הראשונים שהיו נשמות האלקית גדולי הערך היה הבירור נעשה כרגע בק”ש לבד וברכות שלפניה ופסד”ז בקצרה וכו’ וד”ל: