מאמרי קבלה וחסידות על חג הפורים ומגילת אסתר

מאמר | ענייני פורים

זמן קריאה 26 דק'

ביאורים בענייני חג הפורים

 

כתוב “ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם”

בספרים של ברסלב כתוב – יש עניין שנתהפך הכל לטובה. פירוש: האדם צריך מתחילה ללכת ולהגיע למצב שהוא רואה יותר ויותר את שפלותו, ורואה איך האויבים שבתוכו הולכים ומתגברים ולא משאירים שום חלקה טובה של קדושה. בתחילה האדם צריך להתקדם לאמת ולראות עד כמה שהוא שפל, ועד כמה שהגוף שלו מתנגד להיות יהודי, ועד כמה שאין אצלו אפילו שערה אחת שרוצה להיות יהודית, זאת אומרת ללכת בדרך של השפעה ובדרך של אמונה – וזוהי חצי דרך. ואחרי שאדם מגיע למצב שהכלי שלו נשלם, דהיינו שרואה שללא ישועת ה’ הוא לא יכול לעשות שום דבר בקדושה, ואין שום כח ויכולת בידו להכריע משהו בקדושה, אז מגיע המצב של “ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם”. זאת אומרת אז, לאחר שהכלי מוכן, מתהפך הכל ומתגלה דווקא שלטון של קדושה. ואי אפשר בלאו הכי, זאת אומרת אי אפשר שיהיה שלטון של קדושה מטרם שהאדם מגיע למצב שהוא רואה שהטומאה שולטת בו, ואז הוא צועק ומתחנן לקב”ה שיעזור לו, אין דרך אחרת. זה נקרא “דברי הצומות וזעקתם”, שהאדם צריך לעמוד על עמדו, לא לזוז לשום כיוון אחר ולא לקבל נחמה משום עניין אחר, אלא לצעוק לקב”ה. ואז נעשית המהפכה  – “ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם”, כלומר אז שולט באמת שלטון הקדושה באדם. אם כן, מה שכתוב שיש עניין שנתהפך הכל לטובה הפירוש הוא שאי אפשר בלאו הכי, אי אפשר שיהיה טוב לבדו, אלא “כיתרון האור מתוך החושך”, בצורה אחרת אי אפשר. זהו העניין המרכזי שאנחנו צריכים ללמוד מהמגילה, האנשים שהולכים בדרך עבדות ה’ נצרכים למסקנה הזאת כפי שצריכים חמצן. מי שלא הולך בדרך עבדות ה’ מאי נפקא מינא לו? אין לו חושך, וממילא אינו זקוק לאור, רק מי שיש לו עניין של חושך הוא זקוק לאור. כמו שהרבי זצ”ל כותב במאמר שהתורה ניתנה לעם ישראל אשר קיבלו אותה מתוך החושך, אבל אומות העולם שלא קיבלו מתוך החושך לא היו יכולים לקבל את התורה. פירוש: אם אין לאדם עניין של חושך אין לו כלים לקבל את התורה. עלינו לדעת שאפילו במצבים השפלים, המגונים והמרים ביותר אדם צריך לעמוד על עמדו, לא לזוז, ולצעוק לקב”ה שיעזור לו, למרות שהגוף שלו אומר לו להפך. כאשר האדם נמצא במצב כזה שפל ומגונה, גופו אומר לו שכבר נגזרה הגזירה, ואין לאדם שום שייכות לקדושה ושום דבר לא יעזור לו. והאדם רק צריך להאמין שאין זה כך. עליו להאמין שמצב זה שבו הוא נמצא הוא מצב שמתגלגל מלמעלה ובא לתת לו כלי, וישועת ה’ מזומנת לו, אם הוא יצעק לקב”ה שיעזור. אבל על פי רוב הכח של נתהפך לטובה, הכח של לעלות מן המצב השפל והנמוך הוא  רק על ידי דביקות חברים. דביקות חברים היא כאשר אדם עושה את עצמו הפקר לגבי השני. כיצד יכול אדם לעשות את עצמו הפקר לשני? אם הוא הולך וחושב מדי יום ביומו בגדלות השני, במעלותיו של השני, אז הוא יכול לעשות את עצמו הפקר לגבי השני, ומכך נוצר חיבור, וחיבור זה נותן לאדם כח, כך שגם במצב השפל ביותר והמר ביותר, בכל אופן יש לו כחות להאמין שזה יתהפך לטובה, מכח החיבור שלו עם החברים. יש אנשים יחידי סגולה שיכולים ללכת לבד, אבל רובא דעלמא לא שייכים לזה.

 

מדוע לא נכנסו משה ודור המדבר לארץ ישראל?

הרבי זצ”ל אמר שמדריגת ארץ ישראל היתה קטנה מדי בשבילם. כתוב שנשמות משה ודור המדבר היו בבחינת ג”ר דחכמה וארץ ישראל נקראת ו”ק דחכמה. ארץ ישראל היא הקבלה של האור על דרך התיקון מלמטה למעלה שזה ו”ק דחכמה, ואילו משה ודור המדבר היו נשמות של ג”ר. וזה דבר תימא, כלומר ההפך מכל מה שהעולם חושבים. העולם חושבים שמשה ודור המדבר לא נכנסו לארץ ישראל כי לא היו ראויים, אך הוא כותב שאין זו הסיבה, אלא הם לא נכנסו לארץ ישראל מפני שהיו נשמות גדולות, נשמות של ג”ר, ואילו ארץ ישראל נקראת ו”ק. אבל יהושע לעומת זאת היה בבחינה של ו”ק, ולכן בזמן יהושע היה שייך עניין של מוקפות חומה ולא בזמן משה, כי דווקא במקום שיש ו”ק צריך שתהיה חומה, כי ענין חומה הוא שמירה שהאור אשר נמצא בכלי לא יושחת, דהיינו שלא ינתן לשליטת האהבה העצמית, והוא בחי’ אמונה. והרי ארץ ישראל היא גבוהה מכל הארצות, ולפי זה בית המקדש היה צריך להבנות בחוץ לארץ, מדריגה יותר גבוהה? בעיניהם של ההולכים בדרך עבדות ה’  עד גמר התיקון ובגמר התיקון יהיה יקר ללכת דווקא בדרך של השפעה, בדרך של הסתרה, וזה נקרא גבוה מכל הארצות.  הרבי זצ”ל כותב זאת בפרשת תולדות, בהקשר למחלוקת של עשיו ויעקב למי ינתנו הברכות, הדרך של מי תתברך. ולבסוף יצחק ברך את יעקב. והרבי זצ”ל כותב שהמשמעות היא – שאפילו בגמר התיקון תהיה שולטת דרך יעקב, דהיינו שגם בגמר התיקון ילכו למעלה מהדעת. זאת אומרת אף על פי שבגמר התיקון כבר אפשר לקבל הכל בעל מנת להשפיע, בכל אופן יהיה חביב בעיני עובדי ה’ ללכת בדרך של למעלה מהדעת שזו היא הדרך של השפעה טהורה, שבה יש רק אהבת ה’ בלי שום עניין של עצמו בכלל. העובדה שהברכות ניתנו ליעקב מלמדת  שדרכו של יעקב תשלוט עד גמר התיקון, וכן בגמר התיקון עצמו. לפי זה אפשר לומר שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות בחשיבות מצד זה, ולפי זה אפשר להסביר היות וארץ ישראל היא באמת בחינה של ו”ק דחכמה, כלומר שצריך שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו תמיד, לכן צריך שיהיה מוקף חומה, מה שאין כן לפני זה שלא שייך מוקף חומה. מי שלומד את עניני המגילה בחלק ט”ו רואה שכל המגילה כולה היא סודות התורה וצריך יותר לפרש את המגילה על בסיס מה שכתוב שם. זהו פלא כיצד יכולים להטמין סודות כאלו בסיפור כזה.

 

“וביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן בזתא חרבונא בגתא ואבגתא זתר וכרכס שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא. ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו”.

האר”י הקדוש אומר שזה היה בסוף שבעים שנה לפני שנגאלו מהגלות של שבעים שנה ועלו לבנות את בית המקדש השני. משמעותה של הגלות היא הסתרה וטשטוש בין קדושה לטומאה. אצלנו הטשטוש הוא בין גשמי לרוחני, לא ברור לאדם אם גשמי יותר טוב מרוחני או אולי רוחני יותר טוב מגשמי, ובטשטוש זה האדם צריך להכריע. אבל אז, בימי מרדכי ואסתר, כשהיו במדרגות גבוהות מאוד גם הטשטוש ועניין הגלות התבטא בענינים גבוהים. המלך הוא הקב”ה והשאלה היא באיזה כלי הוא משתמש, ובאיזה אופן. ושתי הוא כלי, ושתי מלשון שתיה. אצל הגויים שתיה מרובה מאכילה, זאת אומרת שהכלי שהיה מגולה היה הכלי של אומות העולם שענינו שתיה מרובה מאכילה, דהיינו שענינו להמשיך התגלות אלוקות בתוך כלים דקבלה וזה נקרא ושתי מלשון שתיה. בסוף שבעים שנה התחיל להעשות בירור. המלך אמר להביא את המלכה בכדי להראות לכל העמים את יופיה, כלומר לראות האם באמת יכולים לבוא לגמר התיקון, האם יכולים לבוא לידי התגלות אלוקות על ידי הכלי הזה או לא. כשכתוב עניין של יופי הוא עניין התגלות ה’ כפי שכתוב (ישעיהו ל”ג י”ז): “מלך ביופיו תחזינה עיניך”. ושתי סרבה  – “ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך”, ואפשר לבאר פה שני פירושים:

פירוש אחד הוא על פי דברי בעל הסולם שבכל מקום שכתוב “לא” או “אסור” הפירוש הוא אי אפשר, כלומר ושתי מאנה להראות יופיה כי לא יכלה להראות יופי. וזה לפי מה שהזהר הקדוש אומר (מאמר אותיות דרב המנונא סבא בהקדמת ספר הזהר) “אל אחר אסתריס ולא עביד פירי”, היינו שלהולכים בדרך הטומאה אין פירות. ובעיניננו – עכשיו נעשה בירור איך שלמעשה אין כאן פירות. המלך אמר להראות לכל העמים את יופיה, זאת אומרת לראות האם בכלי זה נתגלה יופיו של המלך. “ותמאן המלכה ושתי” – ושתי מאנה מפני שהיא לא רצתה  שיראו שאין שם בכלי של ושתי יופי, כי בכלים דקבלה לא מאיר התגלות אלוקות.

פירוש שני אפשר לדייק פה מה שכתוב שאמר לשבעה הסריסים המשרתים את פני המלך להביא את ושתי, ואחר כך כתוב “ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים“, זאת אומרת היות ודבר המלך היה מונח ביד הסריסים לכן היא מאנה. שבעת הסריסים נקרא ז”ת – ז’ תחתונות, כלומר המלך אמר לה שהוא רוצה שתהיה התגלות האור דווקא בבחינת ז”ת, כי שם מאירה רק הארה בלבד ולא עצם האור. ולדבר זה היא מאנה, זאת אומרת אם המלך היה רוצה להתגלות לא ביד שבעת הסריסים היא היתה רוצה. נמצא מדוייק מאוד בלשון הכתוב “ותמאן.. לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים”. אם היה בדבר המלך לבד ולא ביד הסריסים אז כן היתה מוכנה, אבל היא לא רצתה כיון שזה ביד הסריסים. וזה שמדובר על סריסים מראה גם כן אותו עניין שאין שמה זווג להמשיך את עצם האור, רק האור מאיר מלמטה למעלה, ולזה היא לא היתה מוכנה.

 

 

כתוב אחר כך: “ויאמר ממוכן: לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים” זאת אומרת כל הנשים יבזו בעליהן בעיניהן. למה הכוונה? אם נלך לפי הפירוש הראשון הכוונה היא שיתגלה שלא מאיר שום דבר בכלים דקבלה. ואם נלך לפי הפירוש השני אז זה יותר מובן ויותר מצלצל.  על פי הפירוש השני בכל פעם שירצו להמשיך את האור בדרך כזאת שמלמטה למעלה אז לא ירצו. ואם כן צריכים למצוא איזה שהוא תיקון אחר, סידור אחר. ע”כ את ושתי המלכה העבירו מתפקידה, כלומר הכלי הזה נפסל לשימוש, רואים שאי אפשר להשתמש איתו. ולאחר מכן העבירו כרוז –  “יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה”. פירש (בעל הסולם) בתלמוד עשר ספירות שעניין בתולה הוא שעדיין לא נשלמו כלים דקבלה. וליתר דיוק, לאחר שהתברר שהתברר שהכלי הזה של ושתי אינו נכון חיפשו למלך כלי אחר, כלי שאין מהותו כלים דקבלה. הכלי של אסתר הוא בחינת השכינה, והכלי של ושתי הוא בחינת “שפחה כי תירש גבירתה”. לסוף שבעים שנה נתברר כי אין מהכלי של ושתי פירות ואין ממנו תועלת. אבל הכלי של אסתר, אומר האר”י הקדוש, הוא בחינת שם אדנות שהוא השכינה הקדושה, והוא בדיוק ההפך מהבחינה של ושתי. ושתי היא אותיות שתיה ואילו אסתר היא בחינת הסתרה דכלים, הפוך לגמרי. הכלי של אסתר הוא כלי שעקרונותיו בחינת השפעה ובחינת אמונה, וזה נקרא הדסה. אסתר נקראת גם הדסה. אנחנו יודעים שלהדס יש ריח טוב, והעניין הוא  שעל ידי שהאדם הולך בדרך האמונה יש לו ריח טוב דהריח עולה מלמטה למעלה שעניינו אמונה ולא קבלה. זה כלי הפוך לגמרי מהכלי של ושתי.

 

מדוע אני מאריך בכל המאמר הזה? יש שני סוגי מאמרים: יש מאמר שהוא דרוש יפה, ואלו מאמרים שאני לא כל כך אוהב. אבל יש מאמר שהוא לא דרוש אלא הוא מדבר על דברים שנוגעים אלינו ועל זה צריכים לדבר. הנקודה העיקרית היא שאנחנו נבין שהכלי שיכול לשמש להתגלות אלוקות, הוא כלי של אמונה, על אף שהגוף שלנו מבזה את זה. העניין של עבודת האמונה מורגש אצלינו הרבה פעמים כמו חילוניות. אדם רוצה לחיות בעולם שבו הוא מרגיש את התגלות הבורא.  כשהוא מתפלל הוא רוצה להרגיש לפני מי הוא עומד, כשהוא הולך ברחוב הוא רוצה להרגיש ש”אין עוד מלבדו”, וכך צריך להיות לכאורה. אומרים לאדם – לא! אין הכוונה שלא צריך להגיע למצב שבו נרגיש כל הזמן את הבורא, אבל צריך לעבוד ולהיות מוכן לעבוד גם בתנאים האחרים. אדם צריך להיות מוכן לעבוד גם בתנאים השפלים והנמוכים ביותר, ואני קורא לזה כמו חילוניות. מהי חילוניות? מבחינה חיצונית לא שייך לדבר על כך אבל מבחינה פנימית כן שייך, מפני שהאדם יכול להרגיש בפנימיותו שהוא חילוני. מיהו חילוני? על הפסוק “וזר לא יקרב” אומר אונקלוס זר הוא חילוני, זאת אומרת חילוני הוא אדם שמרגיש שהוא והקב”ה הם זרים, הוא זר לקב”ה והקב”ה זר אליו. אדם זה הולך ברחוב, נמצא בעבודה, והוא אינו מרגיש שום דבר. רק פעמים ספורות ביום הוא נזכר שיש מציאות הקב”ה, אך מה לגבי כל שאר היום? גם כשאדם לומד, הוא יכול ללמוד וללמוד, אבל התכלית היא להתקשר עם הבורא, והאם הוא קשור לבורא? האדם צריך לקבל על עצמו את העבודה על דרך האמונה. אדם שאינו מרגיש ולא מתקבל אצלו שום רושם בתוך הכלים דקבלה שלו, לא של הלב ולא של המוח, הוא מרגיש זר. בכל אופן צריך להאמין, כמו שהרבי זצ”ל כותב במאמרים, שזו היא הדרך הרצויה לפני הבורא, מפני שאז כאשר האדם משעבד את עצמו לבורא אין בו שום נקודה שיכולה להענות לאהבה העצמית שלו, היות ואין בו הרגשה, אין בו הבנה, וצריכים להאמין שזו הדרך הרצויה לפני הבורא לעבוד באופן כזה ובשמחה.

 

כותב הרבי זצ”ל במאמרים – וכי הקב”ה לא היה יכול להתגלות לנבראים ולעשות כך שכל אחד ואחד ירגיש כל הזמן את מציאות הבורא? בוודאי שיכול, אבל אז היו כולם עובדים למען ההרגשה הנפלאה הזו, ואילו באופן של אמונה עובדים מטעם ציווי המלך. דרך זו נקראת מטה האלוקים, היות שהיא מורגשת ע”י הגוף שלנו כמטה בחשיבות. כלומר הגוף מבזה לגמרי את הדרך הזו, אין בה לכאורה שום דבר, היא אינה מראה שום רווחים, אין פה שום הרגשה והבנה, אבל זו הדרך שהקב”ה רוצה, “כשור לעול וכחמור למשא”, וזוהי בחינת אסתר. אסתר היא למעשה הכלי שנבחר להתגלות ה’, והוא הכלי שעל ידו נעשה מעשה הגאולה.

 

 

עוד בעניין… מספרים על הרבי מגור בעל “חידושי הרי”מ” זי”ע, שאמר לשמש שלו כך – תדע לך יבוא זמן שהמצב יהיה בדיוק כפי שאתה רואה היום:  יהיה רבי, יהיו חסידים, יהיה שמש, יהיו ספסלים, שולחנות, בית כנסת, הכל יהיה חוץ מדבר אחד לא יהיה – הקב”ה. זה מאמר מאוד חריף אבל הוא נכון. כל אחד צריך לשמור את עצמו מהעניין הזה, כי יש עניינים שלמים – בפורים אדם הולך ושומע מגילה ועושה סעודת חג ומתנות לאביונים ומישלוח מנות, השאלה הקטנה – היא אם יש את הנקודה הפנימית או לא. זו השאלה העיקרית שאנו צריכים לשאול את עצמנו. אנחנו אומרים בשבת בשחרית: “אין ערוך לך ואין זולתך, אפס בלתך ומי דומה לך. אין ערוך לך ה’ אלקינו בעולם הזה” – זאת אומרת בעולם הזה האדם לא צריך לחפש שום דבר חוץ מהבורא, “ואין זולתך מלכינו לחיי העולם הבא”, גם בעולם הבא אין שום דבר חוץ מהבורא. “אפס בלתך גואלנו לימות המשיח” – גם כל התקווה של ימות המשיח היא להתקשר עם הבורא, “ואין דומה לך מושיענו לתחית המתים”. זאת אומרת שם מה שכתוב זה יפה מאוד, בגלל שהתפילה מראה שאין לחפש שום דבר אחר. אדם רץ עם המשלוח מנות ועם התחפושת וצריך לזכור את הנקודה הזאת. בעל הסולם אומר ב”שמעתי” שאת הכל האדם יכול לזכור, ודווקא את זה הגוף לא רוצה לזכור. כמו שמספרים על הרבי מקוצק שהיה לו תלמיד אחד חריף מאוד שקראו לו ר’ הירש גרבוביץ’. פעם אחת קראו לו להעיד איזו עדות באיזה בית דין והוא ראה שלרב שם היתה קופסה מכסף המיועדת לטבק, והיה כתוב עליה “שיויתי ה’ לנגדי תמיד”, והרב שיחק עם הקופסה בידיו. היו שם כמה וכמה דינים, באו כמה בעלי דינים וטענו את טענותיהם, והרב אמר להם את הפסק בע”פ ולא היה צריך להסתכל בחושן משפט כי היה בקיא עצום. אחר כך, כשהגיע הדין שלו, אז הוא אמר לרב – לפני שהרב מתחיל לשאול פה את בעלי דינים אני רק רוצה לשאול את כבוד הרב שאלה אחת קטנה: כיצד יכול להיות שבכל הדינים שהיו פה הרב לא היה צריך להסתכל ב”חושן משפט” מפני שהרב בקיא ב”חושן משפט”,  אבל דבר אחד קטן – “שיויתי ה’ לנגדי תמיד” – את זה הרב לא יכול לזכור, וצריך שיהיה לו כתוב על הקופסה של הטבק? את כל ה”חושן משפט” הרב יכול לזכור ורק את זה לא? כמובן שזרקו אותו החוצה מבית הדין… אבל מזה רואים שהוא צדק, זאת אומרת את כל ה”חושן משפט” הוא יכול לדעת ישר והפוך, אבל “שיויתי ה’ לנגדי תמיד” את זה הוא לא זכר, והיה צריך שתהיה קופסה שתזכיר לו את זה, מפני שהגוף אינו רוצה לזכור את זה.

 

 

“כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק”

זה הוא אחד מהיסודות הגדולים שרואים כאן במגילה. מי שמתקרב לשער המלך, שרוצה להתקרב, לא יכול להיות בלבוש שק. אנו מוצאים שני סוגים של אנשים. יש סוג של אנשים שאינם עושים בקורת על עצמם, אין להם סדר מיוחד לעשות ביקורת על עצמם. ויש סוג שני של אנשים שהם בעלי ביקורת, אבל הם הולכים בצד השני של המתרס, מסתכלים בביקורת על עצמם ורואים שהתורה והמצוות שלהם לא לשם שמים, לא בטהרה ולא בקדושה. הם מסתכלים על העולם שסביבם ורואים שהעולם מזוהם, מלוכלך בעניינים של תאוות ואהבה עצמית,  בקנאה תאווה וכבוד. הם מסתכלים במשקפים שחורות על העולם – בעצבות. ומה היא האמת? האמת היא שהאדם צריך ללכת עם שני הכלים הללו ביחד. מצד אחד כתוב שתפילה כראוי היא מעומקא דליבא. ורבינו בעל הסולם פירש שעומקא דליבא הוא שיש לו חסרון מכף רגל ועד ראש, שהוא רואה את עצמו בשפלות, הוא רואה את עצמו מרוחק מאוד מהקב”ה ומלהיות יהודי, והוא שבור ו”לב שבור ונדכה אלוקים לא תבזה”, ע”כ “ישועת ה’ כהרף עין”. זאת אומרת בזמן שאדם מתפלל מעומקא דליבא הוא צריך לראות שהוא הגרוע ביותר בעולם, אחרת זה לא מעומקא דליבא, אחרת אין לו שברון הלב. מצד שני כתוב “אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה” זאת אומרת שעניין של השראת השכינה, שהוא התגלות אלוקות, הוא דווקא בצד ההפוך, רק מתוך שמחה. ופירש הרבי זצ”ל ששמחה היא כאשר האדם מרגיש שלם בתכלית השלמות ולא חסר לו שום דבר. והאמת היא שאדם צריך ללכת בשני הקצוות. ברוב היום שלו הוא צריך ללכת בבחינה הזאת של שלימות ושל שמחה “כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק”. זאת אומרת ברוב שעות היום האדם צריך להיות מקורב לשער המלך, ובלבוש שק  אי אפשר להתקרב, מפני שזה לא מתאים למלך “אין ארור מתדבק בברוך”. אם האדם נמצא בלבוש שק הפירוש הוא שהוא לא מרוצה מעצמו או מהנהגת הקב”ה את העולם ואם כך “אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד”. רוב זמן עבודת ה’ של האדם הוא צריך להיות בשלמות בשמחה של מצוה “כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק”, אבל יש איזה חלק מהיום שבו האדם צריך לעשות ביקורת על עצמו, מפני שאם לא יעשה ביקורת על עצמו לא יוכל אף פעם להתקדם, לא יוכל אף פעם לראות את מה שצריך תיקון. אז צריך זמן שבו אדם יעשה ביקורת על עצמו, שעל ידה יכול להגיע לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. ללכת בקצה אחד זה קל. יש אנשים שהולכים רק בקצה של שלמות שלא מסתכלים על שום חסרונות, וזה לא נכון, כי אם מסתכלים רק על שלימות לא יכולים להתקדם. ויש אנשים שהולכים רק בקצה של ביקורת ואז הם בעצבות ובדכאון, ו”אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק”. צריכים ללכת בשני הקצוות האלו גם יחד (בב’ זמנים כאמור) שאז יש גם תפילה וגם יכולה להיות עניית התפילה הנקראת השראת השכינה.

 

 

האר”י הקדוש אומר שעניין מגילת אסתר היה בסוף שבעים שנה של גלות בבל. ואז זעיר אנפין עלה למ”ן, זה נקרא בחינת דורמיטא, דהיינו שינה. כל העניין של עלית מ”ן במדרגות מדומה לשינה, כפי שבגשמיות האדם ישן ונשמתו עולה למעלה בסוד “בידך אפקיד רוחי”. זה נמשך ממדרגות עליונות שתמיד כשצריכים להמשיך אור חדש יש עליה למעלה, והמדרגה עצמה נשארת במקומה הקבוע בבחינת “קיסטא דחיותא” – חיות מינימלית. נמצא, היות והיה המצב בסוף שבעים שנה של גלות בבל, ע”כ זעיר אנפין הסתלק  ועלה למ”ן, בכדי להמשיך מדרגה חדשה אשר תהווה את גאולתם של ישראל. ולהמן היתה ידיעה והשגה בעולמות העליונים, וע”כ ידע שזעיר אנפין נסתלק ועלה למ”ן. (השגה בעולמות רוחניים יכולה להיות רק לאדם שהוא מזוכך ומטוהר מכל עניין של אהבה עצמית, ממילא נבין שהמן עצמו היה במדרגות גבוהות, ולא כ”כ נמוך וטיפש כפי שסיפרו לנו בגן). ועל זה כתוב: “ישנו עם אחד”, ודרשו חז”ל: “ישן הוא האלוק שלהם”. מה זאת אומרת ישן? אז כתוב שם שזעיר אנפין נסתלק ועלה למ”ן בסוד דורמיטא וסילק את השגחתו מישראל. ולכן חשב המן שכיון שזעיר אנפין סילק את השגחתו מישראל, עכשיו השעה המוכשרת להשמיד את ישראל. בזמן שהקב”ה, שנקרא בחינת זעיר אנפין, מאיר בלבבות ישראל, על כל פנים על צד אמונה, אז כוחות הטומאה לא יכולים להתגבר על האדם, מפני שהאדם  צוחק מהם, זה נראה בעיניו קטן מול גדלות ה’, ומה יש לו ללכת אחרי רצונות הגוף. אבל עכשיו זעיר אנפין נסתלק, זאת אומרת שהקב”ה סילק את השגחתו. מה זאת אומרת סילק את השגחתו, הרי האור העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת, מה זאת אומרת נסתלק? הכוונה שהם לא מרגישים אותו עכשיו, היות ויש עכשיו עניין של המשכת מדרגה חדשה, ויש כלל: לעולם לפני שנכנסת מדרגה חדשה צריך להיות מצב של אחוריים שנקרא הסתרה או גלות בכדי להכין את ביאת המדרגה החדשה. וזה היה עניין שסילק את השגחתו, זאת אומרת שהיתה כאן הסתלקות של הרגשת האלוקות מעם ישראל. ממילא המן הבין שעכשיו הוא הזמן המוכשר להשמיד את עם ישראל, כיון שאם אין להם עניין של רוממות וגדלות ה’ אז אין שום דבר שיכול להציל אותם, וההארה שמותאמת לנשמות ישראל היא באמת ההארה שנמשכת מזעיר אנפין, שהיא בחינת חסדים בהארת חכמה. בדרך כלל זעיר אנפין משפיע הארה זו למלכות שהיא כוללת את נשמות ישראל, ואז כל אחד ואחד מהם מקבל לפום דרגה דיליה. אבל אם עכשיו ההארה הזאת נסתלקה, אם כן כבר יכולים להיות חס ושלום כמו הפקר, כי כפי שאמרתי קודם אם יש מלחמה אז זה כבר טוב, כי יש כח של גדלות ה’ ויש כח של טומאה לעומתו, ואז האדם צריך להכריע, אבל אם כלל אין לאדם כח של רוממות וגדלות ה’, אז מה בכלל יכול להכריע פה?

 

ועל זה כתוב “ומרדכי ידע את כל אשר נעשה”, זאת אומרת עיקר העניין פה הוא לא עניין גשמי שאומרים שהמן רצה להשמיד את עם ישראל. עיקר העניין הוא רוחני, כלומר המן רצה לבטל את העקרונות ואת התיקונים שהולכים איתם בדרך הקדושה, ולהעמיד את הכל על דרך הטומאה, על העקרונות והכלים שהולכים בדרך הטומאה. “ומרדכי ידע את כל אשר נעשה”, ואם כן מוכרחים להמשיך איזושהי הארה, וע”כ כאן נמשך אור מצד נשמת מרדכי, שהוא אור של גילוי. אבל האור הזה האיר בדרך ניסית, וצריך ללמוד בדיוק מה היה הנס כאן, אבל מצד זה שהאור האיר הם נחלצו מהשליטה הזאת של המן. אם כן אנו רואים שוב שמוכרח שיהיה עניין של גדלות ורוממות ה’. אמרנו שהאור הרגיל שהיה נסתלק, האור שהאיר שהוא נשמת מרדכי נקרא בחינת יסוד דאבא שהוא אור גדול מאוד, אור שהוא בחינת גמר התיקון. אור זה האיר באופן ניסי לגמרי, ועל ידי זה נחלצו מהשליטה הזאת של המן. מדברים כאן ברשות היחיד ולא ברשות הרבים, וע”כ יל”ה אשר השליטה הזאת מתגלה בלבו של כל אחד ואחד. ורואים כאן שהאדם מוכרח להמשיך בכל כוחו את עניין גדלות ורוממות ה’, אחרת האדם לא יכול לעשות שום דבר. ואם לא מאירה ההארה הרגילה אז מאירה ההארה בדרך ניסית. הרבי זצ”ל שואל בהרבה מאמרים – כתוב “אלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו”, אם כן מדוע שאדם בכלל יתחיל אם ממילא המלחמה אבודה מראש? כל יום בתפילת ערבית אנו אומרים: “וגאלו מיד חזק ממנו”, זאת אומרת שאנו אומרים בפירוש שהכח של האהבה העצמית יותר חזק, מראש כבר אנחנו יודעים את זה, אז מדוע האדם צריך להתחיל בכלל? מצד שני כתוב “הבא להטהר מסייעין אותו”, כלומר האדם צריך לבוא ולהתחיל, ואם כן מדוע הקב”ה לא נתן לו כח לגמור את כל המלאכה? ואם אין ביכולתו של האדם לגמור מדוע עליו להתחיל כשהקב”ה יכול לעשות את הכל – “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון”? מסביר הרבי זצ”ל בהרבה מאמרים שאין זה כך.

 

אנו קוראים בפרשת השבוע על עניין מחצית השקל. מדוע צריך לתת דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם או שלושה שקלים? באר הרבי זצ”ל שהאדם צריך לתת חצי, כפי שכתוב “תפילה עושה מחצה” – אדם צריך לעשות את הכלי שנקרא תפילה והקב”ה משפיע בתוכו את האור. אם האדם לא יתן את הכלי להיכן ישפיעו את האור? נמצא אם כן שהאדם צריך להתחיל להתייגע נגד הגוף שלו, נגד האהבה העצמית שלו, ואז מתחיל להתרקם אצלו צורך לגדלות ורוממות ה’ – זו כל המגמה, כי רק על ידי גדלות ורוממות ה’ יכול האדם להחלץ, לגבור על הגוף שלו. זאת אומרת בדרך הזו יש גילוי אלוקותו יתברך לתחתונים, אין דרך אחרת. אם האדם חושב את עצמו שהוא “שיינע איד” – יהודי יפה, מוכתר במצוות, אז הוא כבר כלי מלא, ואי אפשר לתת או להוסיף לו שום דבר. אבל אם האדם מבין שהוא לא אדם, והוא לא יכול להקרא אפילו בשם יהודי מן הצד הפנימי, והוא רואה שחסרה לו האלף אפילו, ויש רק אפשרות אחת בכדי שיוכל להיות יהודי – שהקב”ה יאיר לו גדלות ורוממות שלו, אז הוא צועק לה’ והקב”ה מאיר לו. ועל ידי זה מתגלים ננרנח”י השייכים לנשמת האדם, לפי גודל התביעה שיש לאדם לגדלות ורוממות ה’. גודל התביעה נקבע לפי עבודתו של האדם. אדם עובד חודש אחד ולא מקבל משכורת מתחיל לצעוק, עובד שני חודשים ולא מקבל משכורת הוא צועק עוד יותר, שלושה חודשים הוא כבר מתחיל להפוך את העולם ולוקח עורכי דין.  אבל אם הוא לא עובד הוא יכול לישון בשקט, אין לו תביעה מאף אחד, אף אחד לא חייב לא שום דבר והכל בסדר. זאת אומרת האדם צריך לעשות את “הבא להטהר”, הוא צריך להתחיל, והתחלה זו עושה את הכלי, זה נקרא “תפילה עושה מחצה”, זה נקרא מחצית השקל. ואחר כך הקב”ה משפיע לאדם את החצי השני, את המילוי. וכך הולך סדר התגלות הנרנח”י בנשמת האדם. וזה מה שאנו רואים בעניין הזה של המגילה – כאשר אין אור, ההמן שבאדם שולט שליטה בלי מיצרים – “להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים”. פירוש: תכף כאשר באה לאדם מחשבה של יהודי היא נאבדת בתוך הים הגדול של התאוות, של האהבה העצמית, וכל הענינים הגשמיים.

 

“מנער עד זקן טף ונשים ביום אחד”

יש באדם כל מיני מחשבות: טף נקרא מחשבות של קטנות. יש חסרונות של קדושה שנקראות נשים, ויש מחשבות של גדלות, והכל הרי נקרא יהודי. ואת כל מה ששייך למחשבות של יהודי המן רצה להשמיד, בין גדלות בין קטנות ובין חסרונות של קדושה. טף נקרא עניין של “רם ה’ ושפל יראה”, כי רק מי שהוא שפל בעיני עצמו יכול לראות את גדלות ה’, ונסביר (לקמן) באריכות מדוע זה כך. “ושפל יראה” נקרא טף. אם יש לאדם טף, זאת אומרת אם יש לו קטנות, אז הוא יכול לקבל את המילוי. מספרים על הרי”מ מגור שכל גדולי הדור רצו שיבוא אצלם, ראו את גדלות הנשמה שלו שהיתה נשמה גדולה מאוד. כל אחד ניסה לסחוב לצד שלו, כי כשבאה נשמה כזו כל אחד רוצה שתהיה אצלו, זה יכול לתת לכל אחד השפעה גדולה. מספרים הוא היה בקוז’ניץ, שם הוא הרי נולד,  ושם הוא היה נחשב גדול שבגדולים. אך הוא רצה לברוח משם, ובספרים כתוב שרצה לברוח היות וכבדו אותו. הוא הרגיש שהוא לא מגיע לתכלית שלו אם מלטפים אותו ומנשקים אותו, הוא הרגיש ששום דבר לא יצא מזה. בספרים כתוב שאמר את המשפט הבא: “אני מחפש רבי שינקר את הגידים שלי, לא שילטף אותי”. ע”כ החליט לעזוב את קוז’ניץ ונהיתה שם מהפכה שלמה, כי למעשה הכל היה בנוי עליו. מי שדאג לו עוד לפני שנולד היה המגיד מקוז’ניץ, כי הוא עשה את הזווג של ההורים שלו, ויש סיפור שלם בעניין הזה. הרי”מ עזב את קוז’ניץ, ונהיתה מהפכה שלמה, והוא עדיין לא החליט לגמרי. אז הוא עצר לחניה באפטא. הרבי מאפטא נחשב אז גדול אדמו”רי הדור, הוא היה אז זקן האדמו”רים, והרי”מ עשה אצלו שבת, ולאחר שבת הוא בא ליטול ברכת פרידה, גם באפטא הוא לא רצה להשאר. שאל אותו הרבי מאפטא – לאן אתה נוסע? והוא ענה – אני נוסע לרבי שמחה בונם מפשיסחה. אם החסידים היו נקראים אז אצל המתנגדים “מוקצה מחמת מיאוס” אז רבי שמחה בונם מפשיסחה היה “מוקצה מחמת מיאוס” אצל החסידים, מפני שבפשיסחה הלכו בדרך של אמת בלי שום חיצוניות. אמר הרבי מאפטא – אני רוצה למסור אתך מכתב לרבי מפשיסחה. במכתב היה כתוב: “דע לך שאני לא רואה בשמים בכל שבעה הרקיעים מישהו יותר גבוה ממני בדור הזה, ואני לא מסכים שתקח את הנשמה הזאת אליך”. רבי שמחה בונם מפשיסחה כתב לרבי מאפטא מכתב תשובה: “אני לא רואה בדור הזה מישהו יותר שפל ממני, ואני כל כך שפל וכל כך נמוך עד שאת כל שבעת הרקיעים מוכרחים להנמיך אלי למטה”… ובמכתב ההוא הוא כתב את הפסוק הזה שהזכרתי “רם ה’ ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע”, זה חריף מאוד. סביב זה סובב הכל. אדם שמרגיש שהוא נמוך כל כך אז ההמן שבו בא ואומר לו – אתה נמוך, אז תכנס לעניינים הגשמיים, תעזוב את הרוחניות, זה לא בשבילך. והוא צריך להאמין, שזה שהוא מרגיש שהוא כל כך נמוך, זה דווקא בשביל להכניס אותו לענינים הרוחניים.

 

 

“רם ה’ ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע”

“כי רם ה’ ושפל יראה” הפירוש הפשוט הוא שלמרות שה’ רם מ”מ הוא רואה את השפלים. ההסבר האמיתי הוא כך: “רם ה'” זאת אומרת שהקב”ה הוא גדול. מי יכול לראות את זה? רק מי שהוא שפל. דהיינו מי שהוא שפל בעיני עצמו יכול לראות את רוממות ה’. ככל שאדם יותר שפל ורואה יותר את האמת על עצמו אז יכול לדעת את רוממות ה’. “וגבוה” – מי שהוא גבוה בעיני עצמו, מי שחושב שיש לו משהו אז “ממרחק ידע” הוא יודע את עניין גדלות ה’ רק ממרחק, באופן כללי בלבד, אבל אין לו נגיעה וחיבור ממשי עם גדלות ה’ (הרבי מקוצק זי”ע). מדוע דווקא שפל יודע את גדלות ה’, ומה נקרא בכלל שפל? שפל  הוא אדם הרואה שכל מה שהוא עושה לא עוזר לו, והוא לא יכול להמליך את הקב”ה על עצמו. הוא עשה כבר את כל מה שהוא יכול, והוא רואה שהגוף שלו בשום אופן לא מוכן לקבל את מלכות ה’. מתי ניתן לראות זאת? כאשר האדם מנסה לעשות דבר  כלשהו נגד הגוף, והוא רואה האם הקב”ה גובר או שהגוף גובר. וברוב המקרים האדם רואה שלא רק שהגוף גובר, אלא רוב הפעמים אדם בכלל לא זוכר את הקב”ה ולא מתרחש מאבק שווה בין הצד של הקב”ה לצד של הגוף. אם נגיד שהגוף גובר אז זה כבר מצב טוב מאוד, כי זה אומר שיש לו מלחמה שווה ושלכל הפחות הצד של הקב”ה שווה לצד של הגוף, אלא שהגוף גובר. אבל יש הרבה פעמים שאי אפשר אפילו להגיד את זה, אלא האדם בכלל לא זוכר את הקב”ה. אדם צריך להסתכל על עצמו ולראות את האמת: אני בן כך וכך שנים ואיני יודע מתי אסיים פה את הקדנציה הזאת, ואני רואה שעוד לא התחלתי שום דבר. אני לא מסוגל לעשות דבר פשוט שנקרא להמליך את הקב”ה על עצמי שזה האלף-בית של יהודי. לא מדברים פה כבר על מדרגות אומר הפסוק שדווקא השפל יכול לראות את גדלות ה’, כי השפל רוצה להמליך עליו את הקב”ה ובאמת מצטער על כך שאינו מצליח להמליכו עליו, ואז יש לו כלים וצורך לעניין גדלות ה’. פירושו של דבר, כפי שמביא הרבי זצ”ל בספר “שמעתי” שרבנו בעל הסולם אמר, שכל המצבים הקשים שמכניסים את האדם אליהם המגמה היא אחת – שימשיך גדלות ורוממות ה’. כי בזמן שיש לאדם הרגש של גדלות ורוממות ה’ אז ביכולתו לנצח את המלחמה. ואם אין לו את האמונה בגדלות ה’ אז הגוף עושה איתו מה שהוא רוצה. ואם הקב”ה מטפטף לו רק טיפה אחת של אמונה אז כבר יכול האדם לעלות מעלה מעלה, וצרכי הגוף נעשים בעיניו טפשיים. אם כן מה שנצרך זו הטיפה הזו של אמונה, לכן כתוב ששפל יראה. אבל גבוה, מי שהוא גבוה בעיני עצמו אין לו צורך בגדלות ה’, וממילא “ממרחק יידע”, הוא יודע רק מרחוק, לא יותר.

 

 

“עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”

המן נקרא זמן הירידות של האדם שמרגיש את עצמו ארור, מרגיש שהוא מקולל. מרדכי זה זמן העליות של האדם, שהוא מרגיש את עצמו ברוך. כשאדם רואה שהוא מלא בתאוות גשמיות, וכשהוא רואה שהוא לא מסוגל לקבל על עצמו עול מלכות ה’, לא עוזרת לו שום תחבולה והגוף שלו לא רוצה להיות עבד של הקב”ה, אז הוא רואה שהוא ארור. “ארור אתה מכל הבהמה והחיה אשר בשדה” -בהמות וחיות ממלאות את תפקידן, הן לא צריכות  להיות יותר מאשר בהמות וחיות. אבל בן אדם הרי צריך להיות אדם, ואם אינו יכול להיות אדם אז הוא ארור יותר מבהמות וחיות. זה נקרא “ארור המן”, הוא רואה שהוא משוקע בכלי קבלה, בגשמיות, והוא בבחינת ארור. כתוב “ארורה האדמה בעבורך”, מה זאת אומרת? אומר הזהר הקדוש שאדמה היא מלכות שמים, השכינה הקדושה, והיא ארורה בעבורך, היא מקוללת, מפני שהיא צריכה להשפיע אור של התגלות ה’ אבל “באתי ואין איש”, אני באתי ואני רוצה להשפיע אבל אין איש, כולם בגדר בהמות וחיות, לא אנשים, אין לי למי להשפיע – זה נקרא “ארור המן”. “ברוך מרדכי” אלו הזמנים של העליות. בזמן שהאדם רואה שיש לו הרגשת אלוקות, שיש לו חן דקדושה, ושבאמת הקב”ה השפיע לו אמונה, הוא רואה שכדאי למכור את כל העולם הזה בשביל להדבק בה’, זהו “ברוך מרדכי”. מרדכי, אומר האר”י הקדוש, נקרא מירא דכיא – מור דרור. מור הוא בושם, דכיא הוא טהור. כלומר בושם שעושה את האדם טהור, הריח של הבושם עולה מלמטה למעלה, כמו  האדם שרוצה להשפיע לבורא מלמטה למעלה, וזה עושה אותו בבחינת דרור שהוא חופשי מהרצונות שלו ומהתאוות שלו. “מור עובר על כפות המנעול” אומר האר”י הקדוש – המנעול הוא בחינת נעילה. מתי ננעלים האורות, מתי ננעלים צנורות השפע? כשהאדם משוקע באהבה העצמית. אבל הארת מרדכי היתה מור שעובר על כפות המנעול, זאת אומרת היא התגברה על כל המנעולים, על כל הנעילות למיניהן שבאות מתוך הכלים דקבלה של האדם, והאירה למקומות הנמוכים ביותר גם כן. אם כן מה פירוש ש“אדם חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”? הפירוש הוא גדול מאוד. צריך להמשיך לעצמו יינה של תורה הנקרא “לבסומי בפוריא”, ולהגיע למצב כמו שאומר הרבי זצ”ל ששמע מבעל “הסולם” שלעיתים אדם חושב שהוא בזמן עליה -“ברוך מרדכי”, אבל יתכן שזה זמן של ארור, כי יתכן שהקב”ה משפיע לו טעם ודעת פשוט מפני שאינו יכול להסתדר באופן אחר, ולא מפני שזהו באמת זמן של “ברוך מרדכי”. ולעיתים אדם חושב שהוא ארור, כלומר שהוא במצב של שפלות, אך אולי זה לא כל כך ארור כי דווקא מראים לאדם את האמת ואת השפלות שלו, ועל ידי זה אדם יכול להתקדם. נמצא שעל ידי יינה של תורה הוא מגיע למצב שמבין שבעצם איננו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי מה שאדם חושב שברוך אולי הוא ארור, ומה שהוא חושב שארור אולי הוא ברוך.

 

 

ביאורים נוספים על מגילת אסתר

מרדכי אמר לאסתר ללכת לאחשורוש ולבקש, והיא אמרה: מי שלא קיבל הזמנה לבוא אינו יכול לגשת למלך. אם המלך לא קורא אי אפשר לבוא, “ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום”. אסתר היא בחינת אמונה ומלכות שמים, ומרדכי ראה שאם לא ימשיכו את האור אז ישראל לא יוכלו להתגבר, ישראל זקוקים לאור דהתגלות ה’ בכדי להתגבר על בחינת המן. ע”כ הוא דרש מאסתר שתעשה משהו שמנוגד לכל הדרך של אסתר, כי הדרך של אסתר היא שאם המלך לא קורא אז היא לא באה בעצמה למלך, בבחי’ “ואני לא נקראתי לבוא אל המלך”, זאת אומרת שהדרך של אסתר היא בחינת אמונה. אם המלך לא קורא לאדם ומשפיע לו אור אז לאדם עצמו אסור לבקש ולדרוש זאת. אבל מרדכי אמר: “אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר”, זאת אומרת יש כאילו שתי ברירות: ברירה אחת היא להמשיך את האור הגדול על ידי ביאה – שהאדם בעצמו על ידי אתערותא דלתתא יזום לבוא אל המלך, השאלה היא – האם מבקש את האור הזה בכדי שיכנס בכלים של תועלת עצמו. והברירה השניה היא – “אם החרש תחרישי … רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר”, מה זאת אומרת  “ממקום אחר”? הפשט הוא שאם לא יכולים להמשיך את האור צריכים ללכת לגמרי בדרך של “כי חפץ חסד”, שבכלל אין שם שום אור של חכמה, של התגלות אלוקות, אלא רק ללכת בבחינת שמח בחלקו וזהו. אז עדיף היה שאסתר תלך ותמשיך את האור, מפני שעל ידי זה מתגלים אורות של התגלות אלוקות, וזו מטרת הבריאה, אבל אם אין ברירה אז נלך בדרך של “כי חפץ חסד הוא” וכך נינצל. אסתר קיבלה את דעתו של מרדכי ועמדה בחצר (שהיא בחינה חיצונית להיכל המלך), והמלך הושיט לה את שרביט הזהב וכו’ ומפה נתגלגל העניין של ההצלה. אסתר מבחינת מלכות שמים אף פעם אינה מקבלת מדרגה שלימה, רק חצי מדריגה, שזה בחינת ממטה למעלה. וע”כ כתוב “ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום”, רמז לכך שאסור לה להמשיך את אור הג”ר המכונה שלושים.

שאלה: מדברים מאור של פורים, מאור של גמר התיקון, ולמדנו שכל אור אין סוף יתגלה בגמר התיקון. ופה משמע לא ככה, פה משמע שעיקר הבסיס הוא חסדים!? תשובה: צל”ו שאור אין סוף יתגלה בבחי’ “ומלאה הארץ דעה את ה'”, והצדיקים יקבלו את זה עמ”נ להשפיע נחת רוח ליוצרם, ואחרי שיקבלו את זה אז יחזירו חזרה, מטעם שיגידו – אנחנו מעדיפים ללכת בדרך של אמונה מטעם אהבת ה’, דבה יש אהבה שאינה תלויה בשום גורם.

 

 

 

מה הוא ריקוד?

ריקוד הוא כשאדם מרים את הרגליים. רגליים נקראות מרגלים. כפי שאמר אדמו”ר זצ”ל ה”ברכת שלום”: השכל של האדם מרגל אחרי השגחת הקב”ה לראות אם טובה או אם רעה. ואדם צריך להרים את הרגלים מהרצפה, כלומר להגביה את המרגלים שלו, הכוונה שלא להשען עליהם, שלא לסמוך עליהם, ללכת למעלה מהדעת. זה היסוד של היהדות. זה נקרא לרקוד. את זה אני רואה הרבה במשך השנים, שיש אנשים בעלי דעת גדולה וכמו פלא – כאילו הרגליים שלהם מחוברות לרצפה עם מסמרים, הם לא יכולים להרים את הרגלים. ויש אנשים שהם בעלי דעת כבני אדם אבל משימים את עצמם כבהמה, זאת אומרת הם לא מחזיקים מהדעת ומהשכל שלהם, למרות שהם יכולים להיות פיקחים מאוד, הם לא טיפשים, הם פיקחים גדולים, אבל הם משימים את עצמם כבהמה, דהיינו שהם אומרים – אני עם כל החכמות שלי אני קטן לעומת החכמה של רבותי, ואני שומע למה שהם אומרים לי, ואני שם את השכל שלי בצד, זה נקרא ריקוד. אם רבותי אומרים לי שהשגחת ה’ יתברך היא בבחינת הטוב והמיטיב זה דבר שבגללו כדאי לרקוד. אם רבותי אומרים לי שצריכים להאמין שהשגחת ה’ יתברך היא מושלמת עד כדי שאין להוסיף עליה שום דבר – כדאי לרקוד. אם רבותי אומרים שהקב”ה כל כך גדול שכדאי לרקוד בשביל רגע אחד שחושבים עליו ביום, קל וחומר על יותר מזה, אז כדאי לרקוד. מספרים שפעם נסעו הרבי מקוצק ורבי יעקב אריה מראדזמין לשבות אצל רבם האדמו”ר רבי שמחה בונים מפשיסחה. ביום שישי הם נתקעו ולא יכלו להמשיך הלאה, והם נקלעו לכפר אחד שלא היה בו אפילו יהודי אחד. אז הם נכנסו לאיזה גוי ובקשו שיתן להם איזו פינה, שלכל הפחות יוכלו להיות שם בשבת. אמר אותו הגוי – פינה אני לא רוצה לתת לכם, אם אתם רוצים אז אתם יכולים להיות באורווה, וגם זה בתנאי שלא תפריעו לי עם התפילות שלכם ועם העניינים שלכם. מה אתה יכול לעשות אם הקב”ה תקע אותך ביום שישי אחר הצהריים באיזה כפר כזה? אוכל לא היה להם, היו להם רק שתי חלות. ע”כ ביום שישי בלילה הם התחלקו בחצי חלה, חצי חלה – זו היתה סעודת שבת, ואח”כ הם רקדו כל הלילה עד הבוקר… בבוקר הם התפללו בשקט, לא להפריע לגוי, ואכלו עוד חצי חלה, אח”כ הם רקדו עד אחר הצהריים… אדם צריך להיות בשמחה, הוא רוקד. אלו היו אנשים בעלי כוחות. ואנו צריכים ללמוד מזה. “רננו צדיקים בה'”, כשאדם מצדיק את הזולת, לא את עצמו. מצדיק את החבר, מצדיק את הבורא, אז הוא יכול לרקוד. צדיקים יכולים לרנן, מה זה לרנן? לשמוח ולרקוד, מפני שהם יכולים להצדיק את השגחת הבורא. אצלינו אם הרבי זצ”ל היה אומר לאחד שהוא צדיק זו היתה מילת גנאי, מה זה צדיק? כל מה שאתה עושה אתה מצדיק את עצמך. צדיק כזה אינו יודע לרנן. (פורים תשנ”ט).

 

 

הקרבת קרבן

ענין הקרבת קרבנות מורה על כך שהאדם צריך לזבוח את הנפש הבהמית שלו. רוב העולם סוברים שאם אדם מתאוה לתאוות גשמיות זה נובע מהנפש הבהמית, ואת הבהמה הזאת צריך לזבוח, ואם אדם זובח אותה על ידי זה הוא מתקרב לה’, לכן זה נקרא קרבן. אבל מה שאנשים לא כל כך יודעים הוא – שגם אם האדם רוצה בתורה ומצוות, עדיין זה נבחן לנפש בהמית, אם רצון זה הוא לתועלת עצמו. אין זה מספיק שהאדם מתנתק מתאוות גשמיות, גם כאשר האדם מגיע לתורה ולמצוות אך הוא מקיים אותם כדי שהקב”ה ישלם לו שכר בעולם הזה או בעולם הבא הוא עדיין בקטגוריה של בהמה. כפי שאומר הפסוק “רוח הבהמה היורדת למטה”, כלומר אם הוא מקיים את התורה והמצוות לתועלת עצמו, זה נבחן כיורדת למטה, אין זו העבודה הרצויה. ואת העניין הזה העולם לא יודעים. העולם חושבים שאם אדם מקיים תורה ומצוות אז הוא כבר בסדר גמור, אבל השאלה היא כיצד הוא מקיים את התורה והמצוות. הרמב”ם אומר שאדם שמקיים מצוות בכדי שהקב”ה ישלם לו בעולם הזה או בעולם הבא זו אינה העבודה הרצויה. אלא מהי  העבודה הרצויה? שיעבוד רק מטעם אהבת ה’ ולא בשביל שום שכר בעולם הזה או בעולם הבא. כשאדם מקיים תורה ומצוות מבחינת תועלת עצמו גם את זה צריך לזבוח ולשחוט, ועל ידי הזביחה הזאת אדם יכול להתקרב לה’. ע”כ האדם צריך לעשות ביקורת על עצמו ולראות אם מעשיו הם לתועלת עצמו או לתועלת ה’. מצד שני כתוב שבהמה שיש בה מום לא תקרב, וגם כהן שיש בו מום לא ישרת. ע”כ צריכים להיות שני קצוות בעבודת האדם – מצד אחד הוא צריך לעשות ביקורת על עצמו ואז הוא רואה את המומים שלו ויודע את מה הוא צריך לזבוח, את מה הוא צריך לעקור. מצד שני “אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה”. אלו ממש שני הפכים שצריכים לבוא בנושא אחד. עיקר הזמן האדם צריך להיות בשמחה, ואם הוא מרגיש כל הזמן שיש בו מומים לא יכולה להיות לו שמחה. לכן רוב הזמן אדם צריך להתבונן בגדלות הבורא ולהיות בשמחה על כך שזכה להתקרב אליו, אך חלק מסויים מהזמן הוא צריך לעשות ביקורת אם באמת העבודה שלו נעשית כפי שצריך. שני קצוות אלו הם כמו שתי רגלים – רגל אחת נקראת שמחה, רגל של שלמות, והרגל השניה היא רגל של ביקורת. האדם אינו יכול להתקדם עם רגל אחת אלא רק עם שתי רגלים, וצריך גם את הרגל של השמחה וגם את הרגל של הבקורת. רוב האנשים הולכים רק בקצה אחד – או שהם הולכים בדרך שאינם רוצים בכלל להסתכל בביקורת על עצמם, ומחזיקים את עצמם כצדיקים גמורים, וודאי שלא יכולים להתקדם כך, או שהם בעלי ביקורת גדולים והם מסתכלים במשקפים שחורות על כל העולם וגם אז אינם יכולים להתקדם. על האדם להחזיק את שני הדברים האלו יחד במינון הנכון, ואין הדבר פשוט כלל וכלל.

 

ענין אהל מועד

בפרשת “ויקרא” כתוב: “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר”, הדיבור של הקב”ה עם משה היה מתוך אוהל מועד. אוהל הוא מלשון מאהיל שהוא מעניין הסתרה. ידוע שמשה רבנו נקרא “רעיא מהימנא” שהיה רועה את בני ישראל במידת האמונה. אמונה משמעותה שאדם נמצא במצב של הסתרה, דהיינו שהוא רואה עין בעין שגופו מתנגד בתכלית ההתנגדות להתבטל לרצון ה’, כלומר הקב”ה רוצה דבר מסויים והגוף שלו רוצה דבר אחר, והוא אינו מסוגל ללכת לפי רצון ה’, הגוף שלו גובר עליו, וזה נקרא מצב של הסתרה. מה נסתר במצב זה? הבורא נסתר, כי אם היתה גדלות וחשיבות הבורא מגולה היה האדם גובר על הגוף לכאורה בנקל. גדלות ורוממות המלך זהו חומר הדלק שבעזרתו אפשר לגבור על הגוף. אך כאשר אדם רואה שהקב”ה רוצה כך ואילו הגוף רוצה אחרת,  והוא נכנע לגוף ואינו מסוגל בשום פנים ואופן להתכופף לבטל את עצמו לרצון ה’, אז הוא רואה עין בעין את ההסתרה – הקב”ה נסתר, הבורא נסתר. מה צריך האדם לעשות כשהוא מרגיש שהוא בהסתרה? עליו ללכת בכח, הגם שאין לו חומר דלק, אין לו את הכוחות לעשות את רצון ה’, הוא הולך בכפיה עם עצמו. כפיה משמעותה שאין לו טעם ואין לו ריח, בחינת “לכתך אחרי במדבר”. הוא הולך היות והוא מאמין שזהו רצון ה’. אדם שרואה שגופו מתנגד ולא נותן לו לעשות רצון ה’ צריך ללכת בכח, וזו יגיעה גדולה עד מאד. אדם שלא הולך בדרך הזאת של על מנת להשפיע נחת רוח לה’ לא יכול לשער ולתאר לעצמו את היגיעה הזו, אבל אדם שכן הולך בדרך הזאת מרגיש שהיגיעה הזאת, שהיא יגיעה עצומה למעלה מן הכח האנושי, היא דבר שלא צריך להיות ניכר אפילו כלפי חוץ. אין זה כמו יגיעה חיצונית שאנשים רואים אותה, כמו למשל אדם שבונה בניין רב קומות וכולם רואים את יגיעתו הרבה בבניית הבניין, אלא כאן זוהי יגיעה פנימית שאינה ניכרת כלפי חוץ. כאשר האדם רוצה לשרת את ה’ אף אחד לא רואה מבחוץ את ההתנגדות של הגוף שלו לדבר ואת הכפיה שהוא כופה את עצמו, זה עניין פנימי. ייתכן שדברים קטנים לכאורה, שאצל אנשים רבים הם דברים של מה בכך, יגרמו אצל אדם מסויים מלחמה פנימית שלימה אם גופו מתנגד להם. זה נקרא אוהל, עניין של הסתרה. אבל מהאוהל הזה נהיה מועד, מלשון התוועדות, חיבור. זאת אומרת אם האדם מקבל על עצמו ללכת ביגיעה שלמעלה מהכח האנושי, דהיינו ביגיעה שלמעלה מהדעת, למעלה מהרצונות של הגוף, יגיעה שמשמעותה להתבטל לרצון המלך, אז מהאוהל הזה נהיה מועד, נעשית התוועדות, נהיה חיבור. כל התגלות האלוקות אל משה רבנו היתה מתוך המדרגה הזאת של אוהל מועד. בכדי שאדם יצליח בעבודה הזאת הוא צריך רחמי שמים מרובים. אם היתה חברה גדולה שכולם כאחד הולכים בדרך הזאת של אהבת חברים ואהבת ה’ אז האדם היה יכול לקבל יותר כוחות, מפני שאדם נכלל מהכוחות של החברה. אבל היות והאנשים שהולכים בדרך האמת, בדרך של על מנת להשפיע נחת רוח לה’, הם מעטים, ע”כ זה קשה מאוד.

 

עניין השם “ניסן”

על פי הדברים האלו ניתן להסביר מדוע נקרא החודש הזה בשם ניסן. ניסן הוא לשון ניסים שלנו, ניסים שנעשו לנו. למעשה חודש ניסן הוא החודש המרכזי ביותר – עניין יציאת ישראל ממצרים מהווה גם את הבסיס הכללי של עם ישראל, וגם את הבסיס הפרטי של כל אדם. כל ענייני עבדות ה’ והיציאה מהשעבוד לכוחות האהבה העצמית שנקראים מצרים (מלשון צרות, צרות עין, צרות לב) אל המרחבים של אהבת ה’ ושל אהבת הזולת מבוססים על יציאת מצרים. לכן בהקשר למועדים ולשבתות ובמקומות רבים כתוב עניין זכירת יציאת מצרים, מפני שמיציאת מצרים מתחיל הכל. ונקרא החודש הזה חודש ניסן, מפני שהאדם שהולך בדרך הזאת של על מנת להשפיע מרגיש ברמ”ח איבריו שהוא זקוק לנס, להתערבות של כח ה’ יתברך, בכדי שיוכל באמת ללכת בדרך הזאת. “אלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו” – אם הקב”ה לא יעזור האדם לא יכול להתמודד עם הרע שבתוכו. כשאנשים מתייחסים לנס בעניין חיצוני הם מתווכחים – האם מקרה מסוים שארע הוא בגדר נס או שאינו נקרא נס. אבל כשאדם הולך בדרך הפנימית, כשהוא מרגיש שעליו לבוא למצב של “ואהבת לרעך כמוך”, כלומר לבטל את הרצונות שלו מפני הרצונות של החברים, ולראות או לפחות להאמין שהחברים חשובים הרבה יותר ממנו, וכן לגבי הבורא כשהוא מרגיש שעליו להאמין שהבורא יותר חשוב ושצריך לבטל רצונו מפני רצון הבורא, כשאדם זה רואה שאין לו כח לעשות את כל הדברים האלו, אז הוא מרגיש שהוא צריך נס. לנס יש שתי משמעויות – אחת היא התערבות של הבורא, למעלה מן הטבע, האדם צריך התערבות של הבורא כי הוא לא יכול לבד לפעול את הנדרש ממנו. והשניה היא התרוממות, כפי כתוב “ה’ נסי” – ה’ מרומם את האדם, וכן לשים על נס – לשים במקום גבוה. זו המשמעות של חודש ניסן, השלב הראשון שאדם מרגיש שהוא צריך נס, ש”אלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול”. אם אדם אינו מרגיש זאת הוא לא יכול להוושע באמת, כי אין אור בלי כלי, אין לו אפשרות להוושע אם אינו מרגיש שזקוק לנס. האדם צריך להרגיש שהוא משועבד לחלוטין לקליפת מצרים ואין לו אפשרות להשתחרר, כמו שאמרו חז”ל שהמצרים עשו כישוף שלא יוכל עבד לברוח ממצרים. מה משמעות הכישוף הזה? בכל מקום שכתוב כישוף אומר בעל הסולם שהוא עניין קו שמאל, קו שמאל נקרא כלים דקבלה. אם כן הכישוף היה שהמצרים החזיקו ומחזיקים עכשיו את הנפש הישראלית תחת השליטה של האהבה העצמית. השלב השני הוא נס מלשון התרוממות, דע”י עזרת ה’ האדם מתרומם לעבודה של שירות המלך מתוך אהבה וגעגועים אל המלך.  ולפי זה צריך להבין מדוע אמרו חז”ל: “אין בעל הנס מכיר בנסו”, לכאורה לפי מה שהרבי זצ”ל מפרש אין זה כך, אלא צריך שהאדם כן יכיר בנסו. מי יכול להכיר בנסו אם לא בעל הנס, הרי הוא מרגיש ברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו שהוא צריך נס!? אדם שהולך בדרך עבודת ה’ ורואה שאינו יכול לגבור על גופו ועל הרצון לקבל שלו ברור לו שהוא צריך עזרת ה’, ומדוע אמרו חז”ל שאין בעל הנס מכיר בנסו, מה הפירוש בזה? מצד הפשט הדברים ידועים: נעשים לאדם כל יום עניינים רבים שהוא לא יודע אודותם, אבל מצד עניין של עבדות ה’ קשה להבין זאת. אלא אפשר לפרש כך: עניין של הכרה נקרא בתוך הדעת. כשחז”ל אמרו “אין בעל הנס מכיר בנסו” הפירוש הוא – הגם שהקב”ה עוזר לאדם ונותן לו כוחות ללכת נגד הגוף שלו, מכל מקום גם לאחר עזרת ה’ האדם צריך להמשיך וללכת בדרך של אמונה למעלה מהדעת. נמצא, “אין בעל הנס מכיר בנסו” פירושו – שאין לו מכאן ואילך מנוחה של בתוך הדעת, ושהגוף שלו יסכים מכאן ואילך להכל, אלא גם לאחר שנעשה לו הנס הוא עדיין צריך להמשיך ללכת בדרך שהיא נגד השכל והגוף שלו.

(מלוה מלכה מוצ”ש כי תשא, מלוה מלכה מוצ”ש ויקהל פקודי תשנ”ט)

 

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לשיעורי קבלה בווידאו על חודש אדר וחג הפורים

למאמרי המקובלים בעל הסולם והרב"ש מענייני פורים

למאמרים בתורת אשלג מרבני המרכז בנושא החג ופורים

 

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו