מאמרי אשלג על חודש ניסן

מאמר | חודש ניסן | חודש הגאולה

זמן קריאה 12 דק'

ענייני חודש ניסן | בנושא הגאולה

 

אמר רבנו בעל הסולם: ניסן מלשון ניסים שלנו. אנו מקדשים את החודש שבו נעשו ניסים לישראל, ואנו מצפים ומייחלים שהקב”ה יעשה ניסים לנו כפי שעשה לאבותינו. השאלה היא לאיזה ניסים אנו מצפים? לאיזה ניסים אנו צריכים לצפות? התפיסה הפשטנית הכללית היא שאנו צריכים לכל מיני ניסים חיצוניים. כלומר, אנחנו צריכים ניסים בכדי להשליט יותר ויותר את תורת ישראל בעם ישראל, ולדאוג גם לארץ ישראל. אך החינוך שבו חונכנו הוא – שאין אנו צריכים לעסוק בתיקונים כלליים, אלא אנו צריכים לעסוק בתיקונים פרטיים. כל אחד וכל אחת מאתנו צריך לדאוג לתקן את עצמו. ואם כל אחד יתקן את עצמו באופן היותר טוב, היותר מלא, בזה ודאי עשה את חובתו בעולמו.  אומר האר”י הקדוש: נשמתו של האדם הראשון לאחר החטא נחלקה לשישים ריבוא חלקים. שואל רבנו בעל הסולם: שאם נשמתו של האדם הראשון נחלקה ודאי שיש תועלת בדבר, מהי התועלת? תשובה: משל למלך שהיה לו אוצר גדול, ורצה להעביר את האוצר ממקום למקום, והאוצר כבד בכסף ובתכשיטים. ציווה המלך לאחד מן הממונים שלו להתחיל להעמיס את האוצר על גבי משאיות, ולעשות את כל ההכנות הדרושות להעבירו לאותו מקום, לאותה ארץ שלשם צריך להגיע האוצר. אבל אחרי שהמלך ציווה את אותו הממונה, התחיל ליבו של המלך מפקפק בו; הוא התחיל לחשוב, האם בעצם אותו אחד שציוויתי אותו להעביר את האוצר האם הוא נאמן במאה אחוז? האם הוא יכול להתגבר על עצמו ולא ליטול כלום מן האוצר הגדול הזה? הרי מדובר פה על הרבה מאוד כסף וזהב, האם הוא יכול להתגבר על יצרו ולא ליטול כלום? התחיל המלך לחשוב, והגיע למסקנה שבעצם הוא לא בוטח באותו הממונה. התחיל לחשוב האם יש מישהו בממלכתו שבו הוא כן בוטח, ועבר אחד לאחד, כל השרים והממונים והגבאים, וראה שלמרות שכולם אנשים נאמנים וטובים, אבל כאן מדובר באוצר כל כך גדול, שאי אפשר לבטוח באף אחד. אם כן איך מעבירים את האוצר ממקום למקום? חשב המלך ומצא עצה – הוא פרט את האוצר הזה לפרוטות קטנות מאוד, לשקלים. וציווה על כל אנשי מדינתו להתייצב בשער המלך. כל אחד קיבל שקל אחד, והיה צריך להעביר את אותו השקל שהוא קיבל, למדינה האחרת, למקום היעד, שלשם רצה המלך להעביר את האוצר. וכך עשה המלך חשבון שעל שקל אחד, ודאי כל אחד יוכל להתגבר ולא לגנוב, וכל אחד יוכל לקיים את מצוות המלך על האופן והצד הטובים ביותר. וכך באמת האוצר הגדול הזה עבר, בצורה המשונה הזאת. פשוט לא הייתה ברירה אחרת.

 

נמשל: הבורא יתברך ברא את הבריאה כולה מתוך מגמה אחת ויחידה – רצונו היה להטיב לנבראיו. הבורא יתברך שאף ורצה עניין אחד – לברוא נבראים, ולתת להם את הדבר הטוב ביותר שאפשר לתת להם במציאות, והוא החיבור עם הבורא. כפי שאומרים הקדמונים – שרצה להודיע דבר אלוקותו לזולתו. כלומר חפץ המלך לגלות לנבראים שיש מציאות של בורא בעולם, של מלך מלכי המלכים, של ישות אלוקית מושלמת ונעלה, ומתוך הדיבוק והחיבור בישות האלוקית, נעשים גם הנבראים עליונים ואלוקיים, אשר דבוקים במלך מלכי המלכים. זהו הטוב הגדול שרצה הבורא יתברך להנחיל לנבראים. אבל, תנאי אחד יש באוצר הנפלא הזה: שאת האור הגדול הזה לא יקבלו הנבראים לתועלת עצמם. אם הם יקבלו את האור הגדול הזה מצד תועלת עצמם, מצד האהבה העצמית שלהם, אז יהיה בזה פגם גדול. מפני שאצל הבורא אין עניין של אהבה עצמית, אלא כל עניינו של הבורא שהוא רוצה להשפיע ולהטיב לנבראים, ואין בו אהבה עצמית ואינטרס עצמי. לכן הגם שמצד אחד ברא את כל הנבראים כדי לתת לנו את הטוב והעונג הללו, אך מצד שני יש תנאי חשוב מאוד ולא פשוט – שלא נקבל את האור הגדול הזה מצד תועלת עצמנו, אלא מצד אהבת הבורא. מצד שאנו רוצים להשפיע נחת רוח לבורא, ואנו מתגעגעים למלא את מצוותיו ולגרום לו שמחה ונחת רוח. ואז כאשר אנו מקבלים את האור הגדול נמצאנו מרוויחים פי שניים: א. שמתקיים רצונו של הבורא להטיב לנבראיו, ואנו מקבלים את הטוב והעונג היותר שלמים והיותר אמיתיים על הצד הטוב ביותר. ב.  שאין אנו נעשים נפרדים ממנו יתברך על ידי קבלת האור האלוקי הזה, אלא שאנו מחוברים איתו, מפני שאין אנו מקבלים זאת לתועלת עצמנו, אנו מקבלים זאת מצד אהבת ה’. וברא הקב”ה את הנשמה הגדולה של האדם הראשון, שאמרו חכמינו ז”ל שהייתה נשמתו כל כך גדולה, כמובן לא גדולה פיזית, אלא גדולה רוחנית, שהאור שבה היה כל כך גדול, עד שאמרו ז”ל: שהיה עקבו מכהה גלגל של חמה. וכמובן שחכמינו ז”ל לא דיברו באופן פיזי, אלא  הם התכוונו לעקב של נשמתו של האדם הראשון. כלומר הבחינה הנמוכה ביותר של נשמת אדם הראשון הייתה כל כך מאירה דוגמת אור השמש, וגם כאן אין הכוונה לשמש גשמית אלא הכוונה לשמש הרוחנית.

 

מכל מקום לאחר שחטא אדם הראשון, וחטאו היה בדבר אחד; שהאור הגדול הזה שהשפיע לו המלך ה’ יתברך, אור התגלות האלוקות, הוא קיבל אותו אמנם בתחילה לא מצד תועלת עצמו אלא מצד שזה היה רצון המלך, אבל המלך ציווה אותו ציווי אחד – “מכל עץ הגן אכל תאכל”, ורק מעץ הדעת אסר לו המלך לאכול, מדוע? בגן ילדים סיפרו לנו שעץ הדעת היה עץ תפוחים והקב”ה לא רצה שיאכל מהעץ  הזה, אבל בסופו של דבר, חוה, אשתו של אדם הראשון, ואדם הראשון עצמו נכשלו בעץ התפוחים הזה, ואכלו ממנו ולכן גורשו מגן עדן. כשגדלנו יותר החליפו לנו את התפוחים בענבים, ובכל מיני פירות שונים ומשונים. אבל, כשגדלנו עוד יותר והתחלנו לחשוב, אז לא הבנו את הדבר מתחילה ועד סוף. כי איך יכול להיות שהאדם הראשון שנשמתו הייתה  כל כך גדולה, עד שהיה עקב הנשמה מכהה את גלגל החמה, אדם כל כך גדול שהקב”ה דיבר אותו פנים אל פנים, הקב”ה ציווה אותו, איך נכשל בשטויות כאלה כמו תפוחי עץ?! זה מתאים לילד קטן, אומרים לו – אל תאכל מהתפוחים, הוא לוקח מהתפוחים. אבל אדם הראשון שהמלך דיבר איתו פנים אל פנים, ואמר לו לא לאכול, נכשל בגלל תאווה גשמית של תפוחי עץ? לא מתקבל על הדעת. ואז מצאנו את מה שמסביר רבנו בעל הסולם על הדבר: מהו בעצם  עץ הדעת? הנביאים אומרים שלעתיד לבוא “מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”. כלומר לעתיד לבוא כאשר כל בני  העולם יתוקנו ויזככו את עצמם ויבאו למצב של “ואהבת לרעך כמוך”, “ואהבת את ה’ אלוקיך”. אז יהיה גילוי הקב”ה אצל כל בני העולם. כל אחד ואחד מאתנו ירגיש את מציאות המלך, לא נצטרך להתאמץ כל כך לקבל את עול מלכותו, אלא כולנו נרגיש את מציאות המלך. כולנו נדע  אותו. “ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים, ולא ילמדו עוד איש את רעהו דעת את ה’, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ונהרו כל הגויים בית ה'”, כל האנושות כולה.

 

עץ הדעת הוא הדעת האלוקית אשר תתפשט בכל העולם כולו לעתיד לבוא. זו המהות של עץ הדעת, וציווה בורא העולם את אדם הראשון שלא להשתמש בכלי הזה, אשר ממשיך את האור העצום של הגאולה השלמה, של גמר התיקון לעתיד לבוא. אין מדובר על תפוחי עץ ולא על ענבים ולא על חיטה (ודברי חז”ל הם סודות התורה שנאמרו בשפת קוד). מדובר על האור היותר גדול שיש במציאות, שהוא אור התגלות האלוקות העתידי, בחינת אורו של משיח. והבורא ציווה את האדם הראשון שלא להמשיך את האור הזה, שלא להמשיך את הגילוי הגדול הזה. הסיבה הייתה – מטעם שלא יוכל האדם הראשון להתגבר ולקבל את האור הזה מצד ציווי ה’, מפני שהתענוג באור הזה הוא כל כך גדול, ויקבל אותו ודאי מצד האהבה העצמית שלו, מצד תועלת עצמו. אבל אדם הראשון מסיבת הנחש, סבר שכן יוכל להמשיך את האור הגדול הזה, ולהביא את גמר התיקון באופן מהיר, ולהביא את הבריאה כולה להתגלות האלוקית העתידית, בלי צורך בשום הקדמות מיותרות. אבל טעות הייתה בידו ונכשל. אומר האר”י הקדוש שכאשר נכשל האדם הראשון, והביא את האור הגדול הזה של נשמתו לכלים של אהבה עצמית, אז נחלקה נשמתו לשישים ריבוא חלקים – מפני שהמאציל ראה שהאור הגדול שרוצה להשפיע לנבראים לא יוכל אדם אחד לקבל אותו. לא יוכל איש אחד להעביר את האוצר הזה ממקום למקום, אלא צריכים למצוא עצה אחרת. צריכים לחלק את האוצר הגדול הזה לשקלים בודדים, ולתת לכל אדם שקל נשמתי אחד, כאשר על שקל אחד בודאי יוכל להתגבר, ולא ימעל בו, ויעביר אותו למקום יעדו. כך חילק הקב”ה את נשמת האדם הראשון לשישים ריבוא חלקים, מפני שראה שאין שום דרך אחרת להעביר את האוצר הגדול הזה, ולכן הוא נתן פרוטה אחת, פסיק אחד, מנשמתו של אדם הראשון לכל אחד ואחד מישראל.

 

א”כ, הנשמה של כל אחד ואחד מאתנו היא ממש גרגיר חול בערך כללות נשמת האדם הראשון. וזה בכדי שכל אחד ואחד יוכל לתקן את נשמתו על ידי הצד היותר טוב, מפני שלא נתנו לו כלי יותר מידי גדול, לא נתנו לו רצונות ומאווים ותאוות יותר מידי גדולים, ולא מצפים ממנו להמשיך אור יותר מידי גדול אלא הכל בזעיר אנפין. אור קטן וכלי קטן, שימשיך את האור הזה, ועל זה יכול האדם  להתגבר. נמצאנו למדים, שאין אנו צריכים לדאוג לתיקונים כלליים, אלא כל אחד ואחת מאתנו צריכים להעביר את האוצר הפרטי היקר הזה שנתנו לנו למקום יעדו. הווי אומר שכל אחד מאתנו צריך לתקן את נשמתו שלו. ואם כל  אחד מאתנו ידאג לתקן את נשמתו שלו, וכולנו ביחד נעשה את המוטל עלינו, אז בסופו של דבר תתרקם מסכת מושלמת. כולנו ביחד בתור כלל, נוכל להביא את התיקון הכללי, על ידי כך שכל אחד יתקן את עצמו באופן פרטי.  אם כן, צריכים אנו לדאוג בחיינו הפרטיים לדבר אחד: שכל אחד ואחד יביא את נשמתו לדבקות במקורה ותיקונה. יש אנשים רבים המטלטלים בארץ כולה, בעולם כולו, וסוברים שצריכים להביא את העולם לתיקונו. אך אנחנו חונכנו אחרת, שאם כל אחד ואחת יתקן את עצמו על הצד היותר טוב, בכך ביצע את מלאכתו בעולם. בזמן שכל אחד מכלל ישראל יעשה את מלאכתו שלו, אז בודאי שכלל ישראל כולו ייתקן במובן הכללי. מהי הסיבה שיש כשלון רב בעניין הזה של התיקון העצמי, מהי הסיבה שרבים מאתנו סוברים שהם צריכים לדאוג לכלל? הסיבה היא מפני שלא ברור בדיוק מהו התיקון הנדרש מאתנו. והיות וזה לא ברור, לכן יש אנשים רבים שנדמה בעיניהם שהם כבר ביצעו פחות או יותר את התיקון שנדרש מהם,  ואז לא נשאר להם לעשות בעולם הזה אלא לתקן אחרים. וסיבת הדבר – מכיוון שרובנו סבורים שהתיקון אשר מוטל עלינו הוא תיקון מעשי בלבד, כלומר, ללמוד תורה ולקיים את המצוות באופן מעשי, כיוון שאדם משתדל בקיום המצוות באופן מעשי, כיוון שהוא קובע עיתים לתורה ולומד הלכות, משתדל לקיימן על הצד היותר טוב, אז  בזה למעשה הוא קיים את חובתו בעולמו, ומה שנשאר לו עכשיו זה לדאוג לאחרים. אבל צריכים אנו להקדים ולומר שכל עניין קיום התורה והמצוות מן הצד המעשי הוא בסך הכל המדרגה הראשונה של היהדות. אך ישנן עוד מדרגות רבות ביהדות, ויש עוד עניינים רבים ביהדות שאותם צריך האדם לקנות.

 

בראש ובראשונה האדם צריך לשנות את מבנה הנפש שלו. בראש ובראשונה האדם צריך להפוך את עורו מיצור הדואג אך ורק לטובת עצמו ליצור הדואג לאחרים. מילת המפתח כאן היא לא הדאגה אלא מילת המפתח כאן היא האהבה. כלומר אנחנו צריכים להפוך לאנשים שטבעם הוא אהבת הזולת. ממילא כאשר האדם אוהב את זולתו,  הוא איננו דואג לטובת עצמו, אלא דואג לטובת זולתו. וזה מה שהקב”ה רוצה מאתנו. ולצורך זה נתנו לנו את כל לימוד התורה, ואת כל קיום המצוות, בכדי לעשות את המהפכה הגדולה הזאת בנפשנו. והאמת היא שאנו רחוקים מאוד מן הדבר, אנו צריכים להתאמצות רבה, אנו צריכים לעצות ותחבולות רבות כדי להתקדם קצת במישור הנפשי הזה. וזהו למעשה הנס אשר נדרש מאתנו. לכן נקרא החודש הבא עלינו לטובה חודש ניסן, מלשון ניסים שנעשו לנו, כי אנו מצפים לניסים מצד הקב”ה כפי שעשה לאבותינו. אבל הניסים החשובים ביותר, הניסים שנדרשים לנו בדור הזה, הם לא ניסים  חיצוניים גשמיים, הניסים שאנו צריכים הם ניסים רוחניים. כל אחד ואחת מאתנו צריך נס באופן פרטי מצד פנימיות נפשו. כי אנחנו צריכים להגיע למצב שנאהב איש את חברו, ואשה את חברתה, ולעשות מהפכה כזאת, צריך נס. זה ממש למעלה מן הטבע. כי כשאנו מתבוננים על עצמינו, ואנו מתבוננים על זולתנו, ועל כל מי שמחוץ לנו, אנו רואים בעצם שהעולם כולו רץ ריצה מטורפת, כל אחד ואחד דואג לתועלת עצמו וכל אחד חושב על עצמו. יש כאן בעיה כפולה: א. הבעיה שציינתי. ב. חוסר האמונה בבורא  עולם. את האמונה אי אפשר לקנות במכולת, והאמונה אינה מין מלל, שעובר מאדם אחד לחברו, או מסר שעובר מאדם אחד לחברו כך בצורה פשוטה כל כך. אלא האמונה היא אור אלוקי, ואת האור הזה צריכים לקבל מן הבורא, ואת האור הזה הבורא לא מחלק סתם כך, אלא רק למי שהוא רואה שהוא מאוד מאוד רוצה את האור הזה.

 

נמצא שאנו צריכים נס כפול בחודש ניסן: נס אחד לקבל את האמונה במציאות ה’. ואל תחשבו שיש לנו את האמונה הזו. יש לנו דבר חיצוני, יש לנו כיפה וכובע, ויש לנו זקן ופאות, יש לנו ציצית ותפילין. יש לנו כל מיני דברים חיצוניים. אבל אנו צריכים אמונה בבורא, דבקות במלכו של עולם, מלאת שמחת אין קץ, מלאת אהבה ובטחון, ללא מורא משום דבר בעולם, וללא עניין בשום דבר בעולם מלבד הבורא. ואין רבים שיוכלו לעמוד בהגדרות האלה. אנו צריכים לקבל מהבורא את האמונה. ואנו צריכים לקבל מהבורא את הכח של אהבת הזולת. שני הדברים הללו הם שני עניינים היותר חשובים במציאות, שאותם אנו צריכים לקנות, ולנס הזה אנו מייחלים. אם כל אחד ואחד ואחד מישראל יקבל את המתנות הנפלאות הללו, אז לא נדע יותר לא צער ולא כאב ולא ייסורים, אלא נבוא אל המנוחה והנחלה, נבוא לנחלת אבותינו. זהו נס שאליו אנו מצפים. כאשר אנו מקדשים את חודש ניסן, אנו צריכים לחשוב על הניסים הללו. לא על שום דבר חיצוני, כי כל הבעיות החיצוניות הן כולן סימפטום לדבר אחד: לזה  שאין אנו הולכים בדרך ה’,  אין אנו הולכים בדרך אהבת הזולת, ולכן אנחנו מלאי דאגות, מלאי פחד איש מחברו, ואנחנו בכלל כורעים תחת הנטל של המעמסה של חיי היום יום, מפני שכל אחד מאתנו דואג רק לעצמו. אבל אם כל אחד היה דואג לאחרים, אז כל אחד ואחד היה רגוע לגמרי, כי הוא יודע שיש אתו הרבה אנשים הרוצים אך ורק לעזור לו. וכך נאמר בפרשת החודש: “ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה”. חודש ניסן הוא החודש הראשון, מפני שהוא מסמל את הדבר הראשון שלו אנו נצרכים – שהוא המהפכה הגדולה בנפשו של אדם. מביא כאן רש”י במקום מדרש ידוע: מדוע כתוב החודש הזה? מהי המילה הזה? אומר רש”י: הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש,  כי התקשה משה על  מולד הלבנה, באיזה שיעור תיראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו: כזה ראה וקדש.

 

ואני התקשיתי מאוד במה שמשה נתקשה. וכי משה רבינו לא יכול היה לתפוס מה שהיום ילדים מבינים ע”י שרטוטים, את שיעור הלבנה שתהיה ראויה לקדש? תשובה: הקב”ה אמר למשה שצריכים לקדש את הלבנה דווקא כאשר היא בתכלית מיעוטה. הלבנה מרמזת על עבדות ה’. דישראל מונים ללבנה את תאריכיהם. מה שאין כן אומות העולם מונות לחמה את תאריכיהן. מה ההבדל בין החמה ללבנה? החמה היא גוף מאיר, גוף שכולו אש. הלבנה היא לא גוף שמאיר, היא גוף שאין לו אור מצד עצמו. אלא כל האור של הלבנה מאיר מחמת השמש. ולכן ישראל מונים ללבנה ולא לחמה, כי העיקרון הישראלי המקורי הוא – שהאדם לא צריך ללכת בחייו היומיים  ובעבודת ה’ שלו על בסיס  של אהבה עצמית, של אור וגילוי ונעימות. כאשר האדם מבסס את עבודתו על אור, על הרגשה, על זה שהוא מרגיש טוב, על זה שהוא מרגיש טעם, על זה שהוא מבין, זה נקרא אומות העולם, ואומות העולם באמת מונות לחמה. החמה מסמלת את האור הגדול את ההרגשה, את ההבנה. אבל ישראל מונים ללבנה, כלומר,  העיקרון הישראלי נקבע לא על פי הרגשה, ולא על פי טעם, ולא על פי הבנה, אלא על פי אמונה. ואמונה משמעותה שהאדם לא הולך על בסיס של הרצון לקבל הנאה ותענוג שלו, לא הולך על בסיס אהבה עצמית שלו, אלא מוכן ללכת בחייו היומיומיים, לשרת את הקב”ה גם כשהוא לא מבין מה שהוא עושה, גם כשהוא לא מבין לאן הוא הולך, ומהי המגמה, גם כאשר הדברים נוגדים את הגיונו, את האינטרס שלו, גם אז ודווקא אז, פועל העיקרון הישראלי המקורי של עבודת ה’. לכן ישראל מונים ללבנה, כלומר אין להם אור עצמי, אלא כל האור שלהם הוא אור של השתקפות. הם לא מבססים את עבודתם על אור, אלא העבודה היא עבודת האמת. הרבה בעלי תשובה פנו אלי במשך השנים ואמרו לי שיש להם בעיה מאוד גדולה. בהתחלה כשחזרו בתשובה הם הרגישו אור גדול, החיים שלהן היו מלאים אור, הם הרגישו את עצמם ברקיע השביעי, והם הבינו טוב מאוד למה צריך לעזוב את החיים החילונים ולעבור לחיי תורה ומצוות. אבל אחרי תקופה מסוימת האור הזה נעלם, והם נשארו באפילה ובחשיכה. הרבה בעלי תשובה שאלו אותי: למה זה קרה כך? ולמה בעצם אנחנו בחושך? האם אולי ירדנו, האם התדרדרנו? אנחנו רוצים עוד פעם את האור הגדול שהרגשנו בתחילת דרכנו, ואני עניתי להם: לא התדרדרתם אלא להיפך, התקדמתם! כי עד מתי האמא צריכה להחזיק בידיו של הילד ולעזור לו ללכת? אם הוא תחזיק את הידיים שלו כל החיים, הרי הילד הזה הוא ילד מפגר. היא מחזיקה את ידיו רק בהתחלה, נותנת לו תמיכה. אבל  אחר כך הוא צריך כבר  ללכת ללבד.

 

ומשמעות הדברים היא ממש הדברים הללו שאנו מסבירים בפרשת החודש. בתחילה כאשר השי”ת רוצה להבזיק לאדם את האור הנפלא שיש ביהדות הוא נותן לו לראות: בבקשה, תראה, מה ההבדל בין חיים בדביקות ה’ לחיים נטולי קשר עם הבורא, ותעשה את החשבון שלך ותכריע, אבל אתה צריך לדעת שלא תמיד הקב”ה יחזיק בידך, לא תמיד הוא ייתן לך טעם והרגשה ואור. כי בזמן שנותנים לאדם אור וטעם והרגשה, הכל מבוסס למעשה על האינטרס העצמי שלו, והבורא רוצה שאדם יצא מהאינטרס העצמי שלו, שעבודתו תהיה מבוססת על עבודת הזולת ועל עבודת ה’, ולא על אהבה עצמית, ולכן לוקח מהאדם את האור הזה, והוא אומר לו: עכשיו אתה צריך לעבוד לא על בסיס של אהבה עצמית! לכן ישראל מונים ללבנה ולא לחמה. אבל בזה נתקשה משה רבנו, כמובן שהוא לא נתקשה בעניין הגשמי, הוא נתקשה בעניין הרוחני. כי הקב”ה אמר לו: אני רוצה שעם ישראל יקדשו את עבודת ה’ שלהם מתוך בסיס של לבנה, ולא לבנה באמצע החודש כאשר היא בתכלית מילואה. אלא דווקא כאשר הלבנה היא בתכלית קטנותה, כאשר בקושי אפשר להבחין באיזה חריץ קטן, את זה אני רוצה שעם ישראל יקדשו. כלומר אני רוצה שהבסיס של עבודת ה’, יהיה על בסיס של אמונה מוחלטת. נתקשה משה בעניין מולד הלבנה באיזה שיעור היא תיראה. כלומר, הוא כביכול אמר להקב”ה: אני צריך לבוא עכשיו לעם ישראל להציע בפניהם את המצע של עבודת ה’. מהו הגרעין המרכזי, מהו העיקרון המרכזי של עבודת השם? כאשר הלבנה מסמלת את עבודת ה’? ואתה הקב”ה  אומר לי שקידוש הלבנה צריך להיות כאשר הלבנה בתכלית מיעוטה.

 

דווקא כאשר האדם נמצא במצב שאין לו הרגשה, ואין לו הבנה, והוא מקבל על עצמו אז את עבדות ה’, לא מטעם שזה נוגע לשום אינטרס אישי, אלא אך ורק מטעם כבוד המלך, מטעם רצון המלך – זוהי העבודה הרצויה מאת ה’. זוהי העבודה הגדולה, כאשר כל כולה מתבססת על אמונה ברוממות ה’, ואין לעבודה בסיס ותמיכה בשום נקודה של אהבה עצמית. אמר משה רבנו להקב”ה, זה כל כך קשה, הרי אתה בראת את האדם כאשר הטבע שלו טבע של אהבה עצמית, ואתה דורש ממנו עכשיו עבודה שהיא הפוכה במאה שמונים מעלות מהטבע שלו עצמו? איך יוכלו עם ישראל לקבל על עצמן עבודה כל כך קשה?! הראה לו הקב”ה את הלבנה ברקיע ואמר לו: כזה ראה וקדש. זוהי המטרה של העבודה הגדולה של תורה ומצוות, המטרה היא שהאדם הפרטי יבוא למצב זה. ולכן אנחנו מברכים את חודש ניסן, וניסן הוא מלשון ניסים; איזה ניסים אנחנו בעצם אנחנו צריכים? אנחנו לא צריכים ניסים חיצוניים, כי הבעיות שלנו בעיות פנימיות. הבעיות שלנו הן בעיות הקשורות לנפש ולרוח שלנו, ואינן בעיות חיצוניות. כל הבעיות החיצוניות נובעות מזה שאנחנו מבולבלים ומטולטלים מבחינה פנימית, מבחינה נפשית, ואין אנו חיים בצורה הנפשית הנכונה שאותה רוצה מאתנו הבורא. את זה אנחנו צריכים לתקן. שתי נקודות כפי שאמרתי: לחיות חיים של אמונה בבורא, ואמונה נבחנת דווקא במצבים הלא כל כך נעימים, דווקא במצבים הפחות מאירים, היותר אפורים, המצבים הכואבים – אז נבחנת האמונה שלנו. נקודה שנייה- היא בעניין של אהבת הזולת ואהבת ה’.  ובקשר לשתי הנקודות האלה אנו צריכים נס. אליבא דאמת זהו החטא של נדב ואביהוא המובא בפרשת שמיני.

 

כתוב כך: “ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם וימותו לפני ה'”. נדב ואביהוא היו אנשים גדולים מאוד. מה עניין שהקריבו לפני הקב”ה אש זרה? תשובה: גם כאשר האדם הוא מושלם בתורה ובמצוות, גם כאשר האדם קובע עיתים לתורה ולומד גמרא והלכה וגומר מסכתות, ומקיים מצוות על הצד היותר טוב, אבל אם האדם עושה את הכל אך ורק מפני שהוא רוצה להיות שלם במצוות המעשיות הללו, ואיננו מבין שהוא צריך לבוא לשינוי בטבעו ובנפשו, לבוא למצב של אהבת הזולת, אהבת ה’ ואמונה בה’. הוא סבור שהמעשים בלבד מספיקים – זה נקרא אש זרה. כלומר כל האש המקננת בתוכו, האש המבעירה אותו לקיים את התורה והמצוות בבחי’ “כי נר מצווה ותורה אור”, האש הזאת היא אש זרה. אם האדם עושה את הכל מצד תועלת עצמו, והוא לא מבין שהתורה והמצוות הם למעשה אמצעי בכדי להביא אותו לשינוי גדול בנפשו ובטבעו, הריהו זר בקדושה. החטא של נדב ואביהוא היה שהם קרבו לפני ה’ והקריבו אש זרה –  אש חילונית. המושג זר מתרגם אונקלוס – חילוני. כי מבחינה מסוימת גם כאשר אדם מקיים תורה ומצוות, ואין לו לא לב, ולא הרגשה, ולא מגמה לחבר את עצמו עם בורא עולם, הרי מבחינה פנימית הוא נחשב כחילוני וזר. וזה היה חטאם של נדב ואביהו, כפי שאומר הפסוק לא יהיה בך אל זר. אמר הרבי מקוצק שהאדם צריך להשגיח ולהיזהר שהקב”ה לא יהיה זר אצלו. כי יכולים אנו לבוא למצב פרדוקסאלי, שאנו מבחינה חיצונית נחשבים לדתיים ולחרדים, לומדים תורה ומקיימים מצוות, אבל מבחינה פנימית הקב”ה זר לנו, מפני שלא השכלנו לפתח קשר וחיבור עימו. זה מצב מוזר, כאשר האדם הוא מבחינה חיצונית מושלם, אבל מבחינה פנימית הוא עדיין  צריך תיקון גדול. כך אפשר להסביר בפשטות את חטא נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה לפני ה’, ולכן יצאה אש מאת ה’ והמיתה אותם. מפני שהקב”ה אומר “אין לי חפץ בעולותיכם ובזבחיכם“, אני לא רוצה את כל התורה והמצוות שלכם באם אתם מקיימים אותם מן השפה ולחוץ, באם אין אתם מנסים לשנות את הטבע שלכם על ידם (תש”ס).

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.