הרב יצחק הלר

מאמרי הרב”ש – מאמר ח’ חלק ג: ”איך להשפיע לאחר להגיע לעבודת התורה לשמה”?

מאמר ח’, תשמ”ה שאלות כלליות

 
שאלה: אם מקיימים תורה ומצות בעל מנת לקבל פרס,
האם גם זה מזככת את הלב, כיון שאמרו חז”ל “בראתי יצה”ר, בראתי תורה תבלין”.
היינו, שמזככת את הלב, האם זה דווקא שמכוון שלא על מנת לקבל פרס,
או אילו שעשה בעמ”נ לקבל פרס, גם כן מזככת את הלב.
תשובה: בהקדמה לספר הזהר (אות מ”ד) כתוב שם וזה לשונו “כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות,
ואפילו בלי שום כוונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי לשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה,
מתחילה הנקודה שבלבו להתגדל ולהראות פעולתה. כי מצות אינן צריכות כוונה,
ואפילו המעשים בלי כוונה מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו, אלא בשיעור דרגה הא’ שבו,
המכונה דומם. ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל,
בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי”ג אברים של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה”.
 
הרי אנו רואים, שגם עשיית תורה ומצות, אפילו שלא לשמה, מטהרת את הלב.
האם הדרך לקיים תורה ומצות שלא על מנת לקבל פרס, היא ליחידי סגולה בלבד,
או שנתנו אפשרות לכלל כולו, שילכו על דרך זה,
היינו לקיים הכל בעל מנת שלא לקבל פרס, שע”י זה יזכו לדביקות ה’.
 
תשובה: הגם שהרצון לקבל אך לעצמו יצא והיה במחשבת הבריאה,
אבל על ידי זה שנתן תיקון, שהנשמות יתקנו אותו בעמ”נ להשפיע,
היינו על דרך קיום התורה ומצות, שזה יהפוך לנו את הרצון לקבל בעמ”נ להשפיע.
וזה ניתן לכל הכלל כולו, בלי יוצא מהכלל. כי לכולם ניתנה הסגולה הזאת,
ולאו דוקא ליחידי סגולה. אלא היות שזהו ענין בחירה, לכן יש מתקדמים יותר,
ויש שמתקדמים לאט, אבל כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י”ג, י”ד),
“אבל בסופו של דבר כולם יבואו לשלימות הסופי, כמו שכתוב, כי לא ידח ממנו נידח”.
 
אבל יחד עם זה, כשמתחילים ללמד לקיים תורה ומצות, מתחילים בשלא לשמה.
מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל, אז הוא לא מבין שום דבר,
אם זה לא יביא לו תועלת עצמו, והוא אף פעם לא ירצה להתחיל בקיום תורה ומצות.
 
וזהו כמו שאמר הרמב”ם (הלכות תשובה, פרק עשירי) “ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה,
ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים,
וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן,
ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו ויעבדוהו מאהבה”.
הרי אנו רואים מדברי הרמב”ם, שכולם צריכים לבוא לשמה, אלא ההבחן הוא בזמן. שאלה: אם אדם רואה ומרגיש,
שהוא הולך על דרך, ההולך לבוא לשמה, אם הוא צריך להשתדל גם להשפיע על השני, שגם השני יעלה על המסילה הנכונה, או לא.
 
תשובה: זהו ענין כללי. כמו איש דתי המסתכל על אדם חילוני, אם יודע בעצמו, שהוא יכול להחזירו למוטב,
אז מוטל עליו החוב להחזירו למוטב מטעם מצות “הוכח תוכיח את עמיתך”.
כמו כן כאן אפשר לומר גם כן, שכדאי הוא להגיד לחבירו על ענין שיש ללכת על דרך יותר נכונה,
אם כוונתו הוא רק מטעם מצוה כנ”ל. אבל יש הרבה פעמים, מה שאדם מטיף מוסר להשני,
הוא רק מטעם שליטה ולא מטעם מצות “הוכח תוכיח את עמיתך”. והמתבאר לעיל, היינו שכל אחד רוצה,
שהשני ילך על דרך האמת, הוליד לנו מחלוקת בין הדתיים לחילוניים, וכמו כן בין ליטאים לחסידים,
וכמו כן בין חסידים לחסידים. שכל אחד חושב שהצדק עמו, וכל אחד רוצה לשכנע את השני שילך בדרך הישר.

מאמרי הרב"ש - מאמר ח' חלק ג: ''איך להשפיע לאחר להגיע לעבודת התורה לשמה"? כל הזכויות שמורות לעמותת ‘סולם יהודה’ 2018-2019 | ת.ד 23941 ירושלים 9123901 | טלפון: 054-2051249