מאמר קבלה

מאמר | לכתך אחרי במדבר

זמן קריאה 5 דק'

המדבר – במשמעות הפשוטה שלו הוא – שהאדם מחפש להתחבר עם הבורא. דאין לאדם שום חשיבות להתחבר עם משהו בחיים, אלא עם הבורא. והאדם מטבעו מחפש לדעת עם מי יש לו שיח. אומרים לו שלבורא אין גוף, ולא ניתן לראות אותו, למרות שהוא מלא עולם.
יש שני כלים שנתן הקב”ה לאדם שבעזרתם ניתן להרגיש אותו:
·        דרך המוח- המחשבה. כי המחשבה של האדם היא כלי, ששם צריך לשכון ה’.
·         דרך הלב – ההרגשה.
“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, הכוונה לכלים העדינים ביותר שיש לאדם – המוח והלב. אדם לא צריך לחפש בשום מקום, הבורא אמור להיות מלובש בכלי הכרתו של האדם. רבינו בעל הסולם אומר: המחשבה של האדם, צריכה להיות היכל המלך. כל העבודה של האדם היא עם עצמו, למצוא את הבורא בתוך עצמו, בהכרתו ובהרגשתו, כמ”ש: “בפיך ובלבבך לעשותו”.
נמצא, מדבר משמעותו – שהאדם מחפש בתוך עצמו את הבורא, ואינו מוצא אותו בהרגשה ובמחשבה.
דהנה, מטבע האדם שרוצה להרגיש את הבורא בצורה החזקה ביותר, ברור שזה מה שנרצה, זה טבעי. ובאם אדם מחפש בתוך עצמו ולא מוצא – זהו מדבר.
המדבר הוא עניין נפשי. על זה אומר הקב”ה: “לכתך אחרי במדבר”. האדם צריך לומר: אני מאוד רוצה להיות דבוק  במחשבה בבורא עשרים וארבע שעות ביממה. אני מאוד רוצה להרגיש את הבורא. אבל אני מוכן לקבל את מה שהבורא נותן לי. אם הבורא רוצה שאעבוד אותו במצב של אי הרגשה, או במצב שבו אני נמשך לדברים נמוכים ושפלים, אעבוד אותו כך. כאן נבחנת האמונה והרצון של האדם. כי האדם צריך לעבוד בלי שום תנאי.
כמו כן  צריך להשתדל לעבוד את ה’ בשמחה. עניין זה איננו פשוט. לאנשים שאין להם שום שיח ושיג עם הבורא, אין כלים. דהיינו אין להם חסרונות, אין להם כיסופים, אין להם השתוקקות, אין להם געגועים להרגיש את מציאות ה’. הם יבשים לגמרי. ממילא מכיון שאין להם שום תביעות, אין להם גם שום אכזבות. אבל אנשים שהכיסופים וההשתוקקות ממלאים אותם מידי יום ביומו, וזה מה שיש להם בחיים, לאנשים האלה קשה מאוד כשהם לא מוצאים את הבורא. כי נמאס לאדם לעבוד ישות שאינו יודעה ואינו מרגישה. אדם רוצה לעבוד את המלך ולהרגיש זאת. כמה זמן ניתן לעבוד ולא להרגיש להכיר ולדעת? אבל כאן נבחנת עבודת ההשפעה של האדם. באם עובד להנאת עצמו, מוכרח להרגיש, ובאם עובד מצד אהבת ה’, והשי”ת רוצה שיהא שרוי בשפלות, מקבל גם זאת בשמחה.
וזהו ענין “דינים דשמאל”. דהנה, יש התגלות, אור חכמה בתכלית הגובה, שהוא ענין התגלות אלוקית בתוך הכרת האדם. אומרים לאדם: אתה צריך לותר על זה. זה קשה מאוד. כיצד ניתן לותר על כזה דבר? מי שאין לו עניין בזה, ממילא זה לא מעניין אותו, וממילא גם לא יזכה אותו השי”ת בכך, מלכתחילה. אבל אדם שאלו הכיסופים והגעגועים שלו, אזי כאשר ה’ מתגלה בהכרת האדם, הוא צריך לותר על זה? אומרים לו כן. אם הוא לא יותר על זה, אז הוא יהיה במעמד של מקבל. אדם צריך להיות משפיע ולא מקבל. המבחן הוא אם אדם מסוגל לותר על זה ולעבוד בבחינת אמונה. לאדם קשה מאוד לקבל את העניין הזה, וזה נקרא מדבר ו”דינים דשמאל”.
דהנה כתוב שכל הרשעים דבוקים בשמאל. פירוש: על איזה רשעים מדברים? הרי מדברים רק על אנשים שהם עובדי ה’!? מדברים על אנשים שהם בגדר “נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'”. אנשים שמשתוקקים ומתגעגעים להרגשת ה’. והנה כאשר השי”ת מופיע בהכרת האדם, אז ניתן לחשוב – זהו זה, בשביל זה עבדנו כל החיים. אז אומרים לו: לא! יש צורך לותר על זה… ורשע הוא מי שאינו מוכן לוותר על על ההרגשה. אבל באם אדם מוכן לוותר, אזי מתקיים בו, “מי זאת עולה מן המדבר”, היינו שמקבל עליה ע”י הליכה במדבר.
בכל אופן ענין הפסח הוא גלות וגאולה. מדבר הוא בחי’ גלות. ומי שלא נמצא בגלות לא יכול לזכות לגאולה. בעניין גלות יש מדרגות רבות: מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, אח”כ עבדים היינו לפרעה במצרים, דיש כל מיני סוגים של ריחוק שאדם מרגיש. אבל מה שברור: מי שלא נכנס למצריים לא יכול לצאת ממנה. זאת אומרת אין לנו לדבר על גאולת מצריים, אם אנו לא נמצאים בתוכה.
להיות בתוך מצרים הפירוש – שאדם צריך להרגיש שהוא האדם הכי גרוע בעולם. זו לא מליצה. אלא זו הדרישה מהאדם. עד שהאדם לא מגיע לאמת הזאת עדיין לא נבחן שהוא נמצא בגלות. לאמת הזאת אדם צריך להגיע, ולראות שהוא האיש הכי גרוע בעולם, ומגולגל עוד בחיים חיותו בכל הבהמות החיות והעופות.
כמו”כ האדם  צריך לנקוט בכל העצות כולן שרק אפשר. ואחר ככלות הכל אדם צריך לראות את האמת, שהוא לא מסוגל להזיז את האצבע הקטנה שלו למען זולתו, ואין הוא מוכן להתחשב כלל בקב”ה. אלא יש לו את הרצון לקבל שלו. וכל החינוך והאילוף שהוא מנסה לחנך את עצמו הכל דומה למשל כדלהלן: דהנה פעם היה ויכוח לר’ יונתן אייבשיץ עם כומר אחד – האם ניתן לאלף חיות. הכומר טען שניתן לאלף עד שלא יהא ניכר השורש החיתי של החיה, רבי יונתן טען שלא ניתן לאלף, מאחר שחיה נשארת חיה. הויכוח התבצע לפני המלך, והמלך ביקש שכל אחד יוכיח את דבריו, ונתן להם שבועיים. אחרי שבועיים הזמין  הכומר את המלך וכל פמליתו וכמו כן את הרב לביתו. הוא הכין להם סעודה גדולה. בסעודה, החתולים היו מלצרים. הוא אילף אותם להיות מלצרים. כולם התפלאו מאוד. הם ראו חתולים הולכים על שני רגליים עם סינרים ובגדי מלצרים. כולם השתכנעו שהכומר צדק לגמרי. אז הרבי הוציא קופסת טבק מהכיס, ופתח אותה. ואז יצא מהקופסא עכבר קטן, וכל החתולים זרקו את הכוסות והמגשים שהחזיקו בידיהם ורצו אחרי העכבר. הנמשל: אנו מנסים לחנך ולאלף את עצמינו להתחשבות ואהבת ה’. אבל המציאות היא – שאנו לא מצליחים בכוחות עצמינו להשיג שום דבר, כי ברגע של נסיון משמעותי אזי אנו עוזבים את כל ענין ההשפעה ואמונת ה’.
אדם צריך להגיע למצב שהוא מרגיש עצמו בתכלית השיפלות, שנמצא במצב של ביזיון שאין כמוהו לגנות. ואז הוא יכול להיות במצב של “ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה”, שהוא מצב של גלות מצרים, ואז אפשר לדבר אצלו על גאולה.
לזה צריך להגיע האדם בהרגשה ולא בדיבורים. יכולים להגיע לזה בהרגשה, רק אנשים שמנסים להיות עובדי ה’. עד כדי כך שראיתי  באחד ממאמרי הרבי זצ”ל שאלה: איך אדם יכול לברך בבוקר, “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שלא עשני גוי”. הרי הוא גוי!? מה ההבדל בין גוי ליהודי? רק באמונה, ולפי”ז אדם צריך להסיק: אני כן גוי. ואת הברכות בבוקר צריך להגיד הפוך, כגון: ברוך אתה ה’ שכן עשה אותי לגוי. ברוך אתה ה’ שעשית אותי עבד ליצרי. ברוך אתה ה’ שעשית אותי אשה…
ולכן שואל אדמו”ר זצ”ל במאמר: איך אנו אומרים את הברכות בבוקר? הוא באמת היה חי את את המצבים הללו, וע”כ בערה בו השאלה. התשובה שהוא עונה היא רק דרך אחת: “צדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא”. כלומר: אני מאמין שיש בכוחו לעשות אותי לא גוי ( אויס גוי). כמו כן אני מאמין שהוא יעשה אותי לא עבד, וכך הלאה. “צדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא”, מתוך הביטחון שהקב”ה לא ברא אותם לחינם, אלא יביא אותם לאן שהם צריכים לבוא.
נמצא, מצד אחד אדם צריך לפתח בתוך  עצמו את הצמאון וההשתוקקות לטעמי תורה וטעמי מצוות, בבחי’ ” נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'”. דהנה קודם כל צריך להיות עניין של רצון להדבק בה’, להרגיש את הבורא. וכפי שאמרנו, התגלות ה’ היא דרך המחשבה וההרגשה של האדם. ואדם מתוך רצונו צריך להשתדל לסדר לעצמו את הכלים האלה של המחשבה וההרגשה ביחס להשי”ת, ולהתרגל להשתמש בהם. עיקר העניין להפעיל את המחשבה, כי זה בידי האדם, ואח”כ זה יורד להרגשה, בעזה”ש. וכל זאת ניתן לעשות זאת בעזרת למידה מספרים וסופרים, ספרי אמת ואנשי אמת.
מצד שני אדם צריך ללמוד לוותר על ההרגשה, ולעבוד בשמחה בכל מצב, באם זה רצון ה’. ואז נבחן שהוא משפיע לה’.
בחיבור “וזאת ליהודה” כותב רבינו בעה”ס זי”ע, שאחר ככלות הכל ההבדל היחיד בין האדם לשאר המינים בעולם היא החפץ וההשתוקקות אחר הדבקות האלוקית. ואת החפץ וההשתוקקות הללו צריך להפעיל דרך המחשבה וההרגשה כנ”ל. אח”כ מלמדים לאדם שיש כאן תנאי של הליכה בדרך ההשפעה, באם הוא רוצה שהקב”ה ישכון בקביעות במחשבה ובהרגשה שלו. ולפי שיעור שאדם ישתלם בענין ההשפעה והאמונה אזי ה’ יתברך ישכון באמונה ובהשפעה שלו ביותר קביעות, במדרגה יותר גדולה. ומהי ההשפעה והאמונה לפי הנ”ל, דוקא ההסכמה לעבוד את השי”ת בקטנות, וללא הרגשה, וללא הבנה, בשמחה.

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו