י"ז בתמוז | שיעור קבלה | בעל הסולם | הרב אשלג | מאמר קבלה

י"ז בתמוז | בין המצרים

זמן קריאה 11 דק'

 

י"ז בתמוז ובין המצרים בעיני רוחו של המקובל | תש"פ

מי"ז תמוז מתחילים שלושת השבועות, ימי בין המיצרים, ימים המסתיימים עם צום ט' באב. בימים הללו ארעו צרות לאבותינו כידוע, ואליבא דאמת בי"ז בתמוז ארעו חמש צרות לישראל:א) נשתברו הלוחות כאשר ירד משה מן ההר. ב ) הובקעה העיר בזמן בית שני, ז"א: זו היתה תחילת כניסת הגויים לתוך ירושלים, ולמעשה זה היה תחילת החורבן שסיומו הוא בט' באב עם שריפת בית מקדשנו. ד) אפוסטומוס הרשע שרף את התורה. ה) הועמד צלם בהיכל. אלו הם חמש הצרות שארעו לאבותינו. צריכים אנו לדעת – שהתורה הקדושה, ופרשות השבוע שאנו לומדים מדי שבת, וכן חגי ישראל ותעניות וימי האבל – הם לא באים לציין מאורעות הסטוריים גרידא, ז"א: אנו לא עם שחי ע"פ זכרונות העבר ותו לא, אנו חיים בהווה, וכל הזמנים והמועדים הללו מציינים ציונים בהווה, היום. ז"א: אנו מסתכלים לפי אספקלריית העבר, על מאורעות ההווה, על המאורעות שיש בחיי כל אחד ואחד מאתנו, ועל המאורעות שקורים לעם ישראל בכללו. א"כ איך נתבונן על י"ז בתמוז מצד פנימיות התורה? ואיך נתבונן על שלושת השבועות הבאים עלינו בכללם, מצד ההסתכלות הפנימית של רבינו בעל "הסולם"?

 

ידוע הדבר שכל הענינים שאנו רואים מחוץ לנו למעשה מתרחשים בתוך פנימיותנו, בתוך נפשנו. למעשה, החלק החשוב והעקרי של הדברים מתרחש בתוך עצמנו, ואליו אנו צריכים לתת את לבנו, והוא התיקון הפנימי של כל אחד ואחד מאתנו. רבנו בעל "הסולם" כותב בסוף ההקדמה לספר הזוהר: כולם חושבים שהתיקונים שצריך לתקן ולשפר הם מחוץ להם, ז"א: ע"י שיעשו כל מיני שיפורים חיצוניים אז ישתפר המצב. אבל אומר רבינו, שכל מה שאנו רואים מחוץ לנו הוא למעשה שיקוף של מה שקורה בתוך נפשנו, ולכן מה שצריך תיקון הוא אנו בעצמנו, ולא מה שמחוץ לנו. וזה דומה לאדם שעבר מול מראה, ולפתע ראה בתוך המראה אדם שפניו שחורות ומלוכלכות. נטל סחבה וסבון והתחיל למרק את המראה, ניקה וניקה ועמל, ושוב הוא מסתכל במראה, אך אותו אדם שפניו שחורות ומלוכלכות שוב ניבט אליו מתוך המראה. אמרו לו: ידידנו, נקה את פניך שלך לא את המראה, ואז תראה את כל מה שחוץ לך נקי.

 

הנמשל הוא: שכל המציאות שאנו רואים סביבנו משקפת את מה שקורה בתוכנו, אם אנו רואים בעיות, כאבים וייסורים, הליכה שאינה בתלם, הכל למעשה נעוץ בנו, כל אחד ואחד מאתנו צריך להסתכל פנימה בתוך עצמו, ולחפש את הדרוש תיקון ולא לתקן את הזולת, א"כ באיזה אופן נתבונן על עניין הבקעת העיר ירושלים למשל? בי"ז בתמוז הובקעה העיר ירושלים, ואמרו חז"ל: כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. פירוש: כיוון שאנו ע"י מעשינו לא מצליחים להביא לבניין בית המקדש, כאילו שאנו עומדים ומחריבים אותו במו ידינו. ואיך ייתכן הדבר? הסביר רבינו בעל "הסולם": ירושלים היא נקודת הקדושה אשר נמצאת בנפש איש ישראל, בנפש כל אחד ואחת מאתנו יש שני כוחות: נקודה דקדושה ונקודה דטומאה. התכונה של הטומאה היא – שהאדם חפץ לקבל הנאה ותענוג כל ימיו לתועלת עצמו ולמילוי תאוותיו, שדואג אך ורק לתועלתו ואינו מסתכל על זולתו, וכל מה שחוץ לו למעשה נחשב לדבר ריק ובלתי מציאותי כלל. כי הזולת אליבא דאמת אינו נמצא לגבינו. רק מתי אנו מתחילים להתייחס לזולת? מתי שאנו יכולים לנצל אותו לתועלתנו הפרטית, ולמצוא איזו טובת הנאה שאנו יכולים לקבל ממנו. אבל הזולת בפני עצמו, בתור ערך, בתור אדם שיש לו חשיבות בפני עצמו – לא נמצא! זוהי נקודת הטומאה שנמצאת בנפשנו, הנקודה של האגואיזם, של האהבה העצמית. הנקודה שרוצה ללכת רק בדרך הידיעה ולא בדרך האמונה בה' למעלה מהדעת ולמעלה מההבנה, כי הנקודה דטומאה רוצה להבין כל דבר. דאם האדם צריך להשקיע ולהתייגע ולהתאמץ, קודם הוא רוצה להבין מהי התועלת שתצא לו מכל המאמץ והיגיעה. אבל דרך ישראל והיהדות הרי היא הפוכה: קודם נעשה ואח"כ נשמע! אבל חלק הטומאה שבנפשנו אומר – לא! קודם אני רוצה לשמוע, להבין, להשכיל, לדעת את התועלת שתהיה לי מכל פעולה ומכל מהלך, ורק אחרי זה אני אעשה.

 

ירושלים היא נקודת הקדושה שנמצאת בתוך נפשנו, ירושלים היא נוטריקון, הרכבה משתי מילים: ירא ושלם. שתי המילים הללו למעשה מורות על שתי קצוות בעבודת ה', אבל מטרם שנבאר את שתי הקצוות הללו של ירושלים, נבאר בכללות שעניין הקדושה הוא עניין: "ואהבת לרעך כמוך", עניין אהבת הזולת, אשר בפסגתו הוא ענין אהבת ה', כמ"ש "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". עוד בתוך נקודת הקדושה שבנו הוא עניין האמונה, קודם נעשה אח"כ נשמע, קודם נקיים מצוות ה', קודם נתמסר למען הזולת, למען הידידים והחברים, ולמען הבורא. קודם נעשה ואפילו שאין אנו מרגישים שום טעם, ולפעמים אנו לא מבינים מה יצא לנו, ומה התועלת. וע"ז אמר הקב"ה: "זכרתי לך חסד נעורייך". מתי נבחנים ישראל שעושים חסד עם הבורא? "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", זה נבחן לחסד כאשר אנו הולכים אחרי הבורא במדבר, בלי טעם, בלי הבנה, הרבה פעמים בלי הרגשה. אין אני אומר שאדם צריך להלחם בהבנה ובהרגשה, אם האדם מבין או מרגיש – זה בסדר וטוב, אבל שלא יעמיד את הדבר בתור תנאי לכל פעולותיו. האדם צריך להיות מוכן ומזומן ללכת אחרי הבורא גם במדבר בארץ לא זרועה. וזוהי נקודת הקדושה שבנפשנו אשר מכונה בשם ירושלים.

 

בכל מקום שכתוב בתורה ובדברי חז"ל ובתפילות העניין של חורבן ירושלים והתקווה לבניין ירושלים, מצד פנימיות התורה הכוונה – לנקודה הקדושה שנמצאת בתוך כל אחד ואחד מאתנו, אשר אנו רואים שהיא נמצאת בחורבנה, דאהבת עצמינו היא העיקרית ואהבת הזולת היא למטה בחשיבות, היא בעפר, והיא מכונה בזוה"ק בשם: "שכינתא בעפרא, שכינתא בגלותא". השכינה הקדושה נמצאת בעפר, כי השכינה הקדושה היא למעשה מהותה של ירושלים שהיא תכונת ההשפעה והאמונה, והיא נמצאת בעפר, מפני שאין אנו רוצים לכבד אותה, אין אנו מוקירים ומחשיבים אותה. א"כ בי"ז בתמוז הובקעה העיר, עיר מלשון התעוררות, ההתעוררות לקדושה שיש בנפש האדם שהיא בחי' ירושלים – היא הובקעה, נפרצה, נשברה. כאשר התכונה של קבלת עול מלכות שמים מתוך אמונה בגדלות הבורא האין סופית מתערערת ונשברת ונופלת, זה נקרא שהובקעה העיר.

 

ירושלים, נוטריקון של שתי מילים: ירא, שלם. שני הופכים בנושא אחד. אם האדם הוא ירא, מפחד, הוא אינו בשלמות, ואם הוא בשלמות, הוא מרגיש את עצמו שהגיע לפסגה, אזי הוא לא ירא ולא מפחד. אבל הסביר רבנו קדוש ישראל בעל "הסולם", שלמעשה כל דרך היהדות היא הליכה בשני הופכים. את הפלא הזה יכול לעשות רק היהודי העובד ה': להכיל בתוכו שני הופכים, שני קצוות. אבל שני הקצוות הללו הם לא בבת אחת, אלא בשני זמנים. וכך הסביר רבנו: רוב יומו של האדם הוא צריך להיות שלם, להיות בשמחה, וזוהי עבודה גדולה להיות בשמחה, כי להיות שמח מממתק טעים ודברים כגון אלו – זוהי לא חכמה, וגם לא נשאר מזה כלום, ואליבא דאמת זו גם לא שמחה. אבל להיות שמח שמחה אמיתית, שמחה אשר באה מתוך המגע וההתקרבות לבוראינו בורא עולם, השמחה הזאת צריכה להיות כל היום. איך אדם יכול להסתובב בעולמו של הקב"ה ולהיות שמח ומרוצה? אני בטוח שיש רבים שלא מבינים כלל איך ייתכן הדבר, כי באופן כללי נורמלי האדם מסתובב כל היום טרוד במחשבותיו ודאגותיו, והנה אנו אומרים שלמעשה לא כך צריך להיות, האדם לא צריך לדאוג, לא להסתכל על דברים שליליים, מכאיבים, רק להסתכל על דברים חיוביים, וגם להיות בשמחה כל היום כולו. איך אדם יכול להסתובב בעולמו של הקב"ה ולהיות שמח מהבוקר עד הערב כאילו שהוא מנותק מהמציאות?

 

זה אפשר רק ע"י כוח אחד גדול ונפלא – כוח האמונה. כל עבודתו של האדם, כל מצוותיו ולימוד התורה, כל התפילה והתהילים שאומר, הכל צריך להיות מרוכז סביב הנקודה הזאת: האדם צריך לבקש מאת ה' שיזכה אותו, שירחם עליו, ויתן לו את כוח האמונה בגדלותו וברוממותו הנצחית. כאשר האדם זוכה ולו גם למדרגה הקטנה ביותר של האמונה בגדלות ה', אז הוא כבר מסתובב בעולם אחר. כל מצווה שעושה הוא שמח בה. כי הנה הוא משרת את המלך הגדול הגיבור והנורא. כל דף שלומד בתורה, בגמרא ובפנימיות התורה, הוא שמח בו, דהנה הוא מקיים את מצוות מלך מלכי המלכים, הנה הוא עושה את רצונו. ולא משנה כרגע מהי איכות העשייה ומה הן מחשבותיו, אפילו תהיינה מחשבותיו מחשבות נמוכות, ואיכות עשייתו תהיה לא כ"כ גבוהה, אבל הוא מקיים את מצוות מלך היקום כולו. ובזמן שאדם מתרכז במחשבות כאלו, ובזמן שמבקש מה' ית' שיאיר לו את אור האמונה הזאת, הוא מהלך בעולמו של הקב"ה שמח. וכל פעולה וכל מקרה שקורים בחייו, הוא צריך להאמין שזה לא נעשה במקרה מאליו, אלא הכל בא מתוך רצונו האחד והיחיד והמיוחד: הרצון להטיב לנבראיו. הכל, כל המציאות כולה. אפילו מציאויות מרות וכואבות שנראות לנו כנוראיות, הכל בא מתוך רצונו של אבינו שבשמים – להטיב לנבראיו. ואם האדם דבוק במחשבות כאלו, הוא יכול להיות שמח, כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה". כך יכול להיות האדם בשלמות, והוא צריך להשתדל להיות בשלמות ובשמחה רוב יומו.

 

אבל אמר רבנו בעל "הסולם": מקצת מיומו צריך האדם להקדיש גם לביקורת עצמית, ואז האדם צריך להפסיק להתבונן בגדלות הבורא, אלא להתבונן לתוך עצמו פנימה עד כמה התקדם בעניין האמונה בה': האם הוא מתנהג באמת בכל היום כולו כמי שעומד בפני מלך גדול ונורא? איך ייתכן שמחשבותיו בזמן לימוד התורה או בזמן התפילה מוסתות לכל הענינים השונים שבחייו, הלא עומד הוא ומתפלל לפני מלך העולם?! סימן שאמונתו פגומה. האם אהבת הזולת אצלו היא כיאות? האם הוא מקדים צרכי חברו לצרכיו שלו? האדם צריך להתבונן, לנתח, לבקר. ואז האדם רואה שהאמת היא מרה: אין לו אהבת הזולת, הוא לא מתנהג כפי שצריך כלפי הזולת, הוא לא מתנהג כפי שצריך בינו לבין רבו, "ואהבת לרעך כמוך" שלו נדמה כמו בדיחה. האם אני אוהב את חברי כמו שאני אוהב את עצמי? הלא זה חוכא ואטלולא, את עצמי אני אוהב כל היום כולו, וכל מחשבותי עסוקות למלא תאוות עצמי, ואני דואג בדאגה כנה ועצומה לעצמי, אבל על החבר אני כלל לא חושב, אני לא מהרהר בו כלל במשך היום. לעיתים אני נזכר בו, אבל בערך אהבת עצמי זה כלום. ואז כאשר האדם מתבונן בתוך עצמו פנימה, ורואה את האמת עד כמה שהוא רחוק מאהבת ה', מאהבת הזולת, עד כמה שרחוק מאמונה, מהמושג יהודי באמת, אז ממלאת את לבו מרירות גדולה ופחד ויראה: מה יהא בסופו? לאן מובילות רגליו, לאן הוא צועד, הלא כל חיינו הם כמו חלום, ואדם לא יכול לדעת מתי יהא קיצו, ממש בכל שנייה ושנייה יכול להיות קיצנו, אף אחד לא יכול להבטיח לנו שיהיה לנו קץ בעוד כך וכך שנים, בשניה אחת אדם יכול לעבור לעולם האמת. א"כ עדיין לא הספקנו כלום לתקן את עצמנו ומה יהא בסופנו? זהו ענין היראה!

 

א"כ זוהי ירושלים – מצד אחד "ירא" – פחד הבא מתוך הביקורת שהאדם מבקר את עצמו. ומצד שני "שלם", שבכל היום כולו האדם צריך להשתדל להיות בשלמות ובשמחה מתוך התבוננות ואמונה בגדלות ורוממות השי"ת. זוהי העיר ירושלים אשר צריכה להבנות ע"י שתי הקצוות האלו – פנימה בתוך נפשנו. ועל זה כתוב: "פנות צבאיו קדושים" (תפלת יוצר אור), הפינות מורות על ב' הקצוות הללו, מצד אחד ירא ומצד אחד שלם. ואם אדם הולך עם ב' הקצוות הללו יחד, אזי נאמר: "פינות צבאיו – קדושים", הוא הולך בדרך הקדושה, בדרך הנכונה של בניין ירושלים. שמחה היא עניין חשוב, חשוב מאוד בחיי האדם, בחיי האומה הישראלית כולה. כפי שהסברנו ירושלים למעשה עשויה משני ענינים – ירא ושלם, האדם צריך ללכת בשני קצוות, ושני הקצוות הללו מהווים את ירושלים הפנימית שבנפשנו, – קצה היראה וקצה השלמות, ושלמות מורה על שמחה. אבל השמחה של האדם היהודי צריכה להיות מתוך ענינים של קדושה, מתוך חיבור עם הבורא ית'.

 

***

נתבונן מעט בהפטרה של תענית הצבור בישעיהו פרק נ"ה, וכך אומר הנביא: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקנו כי ירבה לסלוח". האדם צריך לדרוש את ה' דווקא במקום ובזמן שהוא נמצא, כמ"ש "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", האדם צריך לדרוש את ה' בזמן שהוא קרוב אליו. מתי האדם נבחן לקרוב אצל הבורא? מתי השי"ת נבחן שהוא נמצא יחד עם האדם? כאשר האדם הולך לפי הוראתם ודרישתם של חז"ל. חכמינו אמרו לכל אחד מאתנו: אם אתם רוצים לבוא לדביקות ה', להרגיש חיבור יום יומי עם המלך השי"ת, אזי יש רק דרך אחת: "מה הוא רחום אף אתה רחום", כפי שהקב"ה מרחם ואוהב את בריותיו באהבה טהורה, גם אנו צריכים לתקן את עצמנו ולהפוך את טבענו, מטבע של אהבה עצמית, של תענוגות, של תאוות, למלאות את בטננו ותועלתנו העצמית, לטבע ולצד הופכי של אהבת הזולת. ואז הקב"ה נמצא אתנו, ואז הוא קרוב אלינו. א"כ "דרשו את ה' בהמצאו", כך אומר הנביא: תדרשו את ה' עד שזה יגיע למצב שהוא נמצא אתכם. "קראוהו בהיותו קרוב", תקראו אל ה' עד שתגיעו לידי מצב שהוא יהיה קרוב אליכם.

 

"יעזוב רשע דרכו", מי הוא הרשע? אנו חושבים – הרשע זה רוצח או גנב, אך לא, הסביר רבנו בעל "הסולם": רשע הוא מי שמרשיע את קונו, מי שאומר שהבורא מתנהג שלא כיאות בבריאה, הוא מרשיע את הבורא, הוא עושה את הבורא ח"ו רשע. ואין הכוונה למה שאדם אומר בפיו, אלא להרגשה שיש לאדם. אם האדם מרגיש את עצמו ברע, בכאב, במרירות, אז ההרגשה הזאת שטבועה בגופו היא עצמה מרשיעה את הבורא. ע"כ אומר הנביא: "יעזוב רשע דרכו", מדוע אנו מרגישים את ההרגשות הכואבות הללו של היסורים? מפני שאנו הולכים בדרך של אהבה עצמית, של תועלת עצמנו, ולא בדרך של אהבת ה' ואמונה בו ית'. לכן אנו צריכים לעזוב את דרכנו: "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו", אנו צריכים לשוב אל ה', להדבק בו, להתחבר, להיות כהויה אחת. ואיך אפשר להדבק? בגשמיות לוקחים שני דברים ומדביקים אותם ומקרבים אותם באופן פיזי, אבל כאשר אנו מדברים לגבי הבורא, הרי לא מדברים לפי המימדים הפיזיים, אלא לפי מימדים רוחניים. א"כ מה פירוש לשוב אל ה', להדבק בו ית'? הכוונה להשוואת התכונות, בבחי' "מה הוא רחום אף אתה רחום". בזמן שהתכונות שלנו והתכונות של הבורא הן שוות, אז יש חיבור, יש מגע, יש גילוי אלוקות בתוך חיינו.

 

הנביא מזהיר אותנו שנדע מראש – "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה', כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם", את מחשבות הבורא ית' אין לדמות למחשבות אנוש. וכיוון שהבורא ית' רוצה שהאדם יגיע למצב של תיקון, למצב של אהבת הזולת, הרי האדם מוכרח להגיע לתיקון הזה. וכל הבחירה שלנו היא בין דרך תורה לדרך יסורים ח"ו, ע"כ כאשר באים יסורים לאדם הוא צריך להאמין שהם לטובתו. "כי כאשר ירד השלג והגשם מן השמים ושמה לא ישוב", אין מציאות שהגשם מתנתק מהשמים ואח"כ יחזור חזרה לשמים. "כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו". ז"א: דבר ה' מוכרח להצליח ולעשות את פעולותיו בבריאה, וכיוון שהקב"ה רוצה להטיב לנבראיו, ע"י גילוי אלוקותו בנבראים, הרי זה מוכרח להתקיים, ואנו מוכרחים לתקן את עצמנו כדי שנהיה ראויים לכך. וכל בחירתנו היא בין דרך תורה ליסורים. "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה וכל עצי השדה ימחאו כף". פירוש: האדם והחברה הישראלית כולה, עתידים לצאת מתחת שעבוד הגלויות בשמחה, מתחת לשעבוד האהבה העצמית. ההרים – שהם האבות הקדושים, והגבעות – כל שאר הצדיקים וקדושי ישראל, כולם ילוו את היציאה הזאת של הגאולה העתידה לבוא – ברינה, "וכל עצי השדה" – כל הנשמות, "ימחאו כף". "תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת הסרפד יעלה הדס", ז"א שבתמורה לכל המציאויות הכואבות שאנו עוברים בזמן השעבוד, בזמן העבודה וההסתרה, נקבל בזמן הגאולה רק טוב, ז"ש: "תחת הסרפד יעלה הדס".

 

עניין ירושלים

בחופה לפני שהחתן עושה את מעשה הקידושין, הוא אומר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קל"ז ה'–ו'). השאלה היא – מהי בכלל ירושלים? כל התפילות מדברות על ירושלים, כדוגמת: "ובנה ירושלים עיר הקודש". מפרש רבינו בעל הסולם: ירושלים היא הנקודה דקדושה שנמצאת בלב האדם, אבל היא נעלמת, היא נמצאת במצב של חורבן, של הרס. הנקודה של הקדושה שאנו בני אברהם יצחק ויעקב נולדנו איתה, היא אמנם נמצאת בתוכנו, אבל היא צריכה בנין. צריך עבודה רבה מאוד בכדי להקים אותה מעפרה ולכונן אותה. כי מהי בכלל קדושה? בראש ובראשונה "ואהבת לרעך כמוך", וכי אנו יכולים לומר ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא הדבר החשוב לנו ביותר בחיים? ירושלים היא ענין "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבת את ה' אלוקיך". כלומר, האדם צריך לנעול את האהבה העצמית שלו, ולהגיע למצב שהענין המרכזי שלו בחיים יהיה אהבת הזולת ואהבת ה'. זה נקרא ירושלים, ואת זה אנחנו צריכים להקים, ולגלות שבכלל יש דבר כזה, שהוא החשוב, ולבנות אותו. ולמה זה נקרא ירושלים? אומר רבינו בעל הסולם: ירושלים מציינת שני הופכים: ירא ושלם. והם שני הופכים, כי כשאדם מפחד אז הוא לא שלם, וכשהוא שלם אז אין לו פחד משום דבר, כי פחד משמעותו חיסרון, שחסר לי משהו. אבל כל ענין היהדות עשוי משני הופכים בנושא אחד, ובמקום שאין שני הופכים, אלא יש רק קצה אחד, זה סימן שזה לא יהדות. ז"א האדם צריך להיות מצד אחד שלם, דהיינו מצד אחד צריך לשמוח בכל נקודה של קשר עם הבורא שיש לו, מצד שני הוא צריך להיות ירא, דצריך לפחד ולבדוק היטב את עצמו, ולעשות ביקורת על עצמו, ולראות האם הוא באמת מקים את הבנין דקדושה שבתוכו או לא. זו המשמעות של ירושלים. ולכן אנו אומרים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", פירוש – שבכל פעולה של קדושה שאנו עושים, אנו צריכים לזכור את המטרה, בפרט בשמחת חתן וכלה.

 

דהנה חתן נמשך מהקב"ה, כי הקב"ה נקרא חתן. דאומר הזוהר הקדוש: למה הקב"ה נקרא חתן? חתן מלשון נחות דרגה, ירידה. והקב"ה נקרא חתן כמו שכתוב: "וירד ה' על הר סיני", ז"א התגלות ה' יתברך לנבראים נבחנת כמו ירידה בערכו, ירידה אל הנבראים. והשכינה הקדושה שכוללת את כל נשמות ישראל נקראת בשם כלה, מלשון הפסוק "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". וכיון שהשורש הרוחני כל כך גבוה, ע"כ הענף שהוא שמחת חתן וכלה ג"כ מאד גבוה. לכן אנו צריכים להזכיר שכל השמחה הזאת צריכה להיות בנויה מסביב לנקודה – שירושלים צריכה להיות ראש שמחתי. כל ענין הקשר של חתן וכלה בא למעשה לרמז על יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמשמעותו אצלינו תקומתה של ירושלים שבתוכנו. כי רק כשאדם בונה את בחינת ירושלים שבתוכו, אז הקב"ה מתייחד עם השכינה דהיינו בתוך נשמות ישראל. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". ימין מרמז על רצונות של השפעה ונתינה, בחינת חסדים, אמונה ואהבה. "תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי". פירוש: כפי שהכתוב אומר "טעמו וראו כי טוב ה'", ז"א הטעם צריך להיות מורגש בלשון. זהו דימוי ומשל – שהאדם לא יכול לטעום ולהרגיש את הטעם המתוק האמיתי שיש בבריאה שהוא החיבור עם ה', אם הוא לא זוכר את בנין ירושלים.

 

בכל התפילה שלנו על בנין ירושלים לא מתפללים רק על ירושלים הגשמית. ירושלים הגשמית היא כמו מן עדות, שבזמן שישראל נמצאים במצב הראוי מבחינה פנימית, אז, ממילא, ההתקרבות שה' מתקרב אלינו, ומקרב אותנו, פועלת גם ברבדים החיצונים. אנו אומרים בקדושת שבת: "ממקומך מלכנו תופיע". מה פירוש "מקומך"? מהו ה"מקום" של ה'? וכי לקב"ה יש "מקום"? הלא "מלוא כל הארץ כבודו"!? אלא "ממקומך" הכוונה – "מבחינתך", "מבחינתך מלכנו תופיע". מהי ה"בחינה" של הקב"ה? – "רחום וחנון, ארך אפיים". נמצא, אנו מבקשים שהוא יופיע מבחינתו הזאת, בבחינתו הזאת. וזה בעל שני פירושים: פירוש אחד – שהוא יופיע במידת הרחמים, ולא במידת הדין. והפירוש השני – והוא הפירוש היותר נכון – שה' יופיע "ממקומו", בזמן שהתחתונים בעצמם ילכו בדרך של רחמים, של אהבת הזולת, אז הם מכשירים מקום, שבמקום הזה הקב"ה יכול להופיע. מתוך המקום הזה הוא יכול להופיע. כמו שכתוב שהשכינה היתה מתגלה מבין שני הכרובים. שני הכרובים היו סוככים בכנפיהם זה אל זה והיו בציור של אחווה ואהבה. זהו סמל – שמתוך זה, מהמקום הזה, מתגלה התגלות האלוקות. זה ה"מקום".

 

"ממקומך מלכנו תופיע, ותמלוך עלינו, כי מחכים אנחנו לך". זו צריכה להיות התפילה שלנו. השתוקקות למלך ולא לשום דבר אחר. זו הנקודה שחסרה באמת לנו, ולכל העולם. אלא שאנו לא מרגישים את המשבר והשיברון, מזה שאין לנו את זה, לכן אין לנו את ההשתוקקות הזו. אדם צריך לעבוד בכדי לראות מה הוא יכול להרוויח אם המלך מתגלה אליו, ומה הוא מפסיד שהוא לא מתגלה אליו. "מתי תמלוך בציון", "ציון", אמר רבנו בעל הסולם, מלשון יציאה לחוץ. "מתי תמלוך בציון", כלומר, מתי תמלוך אצלנו, שאנו נמצאים מחוץ לקדושה? מתי תתגלה בתוך הכלים האלו, שנמצאים מחוץ לקדושה ומצפים להתגלותך? על כך סובב חלק גדול מהתפילות: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". ל"ברחמים" יש שני פירושים: "ברחמים" זו מידת הרחמים. "ברחמים" זה אומר שגם אנו צריכים לעבוד ולהיכנס למצב של רחמים איש על זולתו – בבחי' "מה הוא רחום, אף אתה רחום", ואז יכולים לזכות לגילוי ה'. וב' הפירושים הללו מקבילים לב' הפירושים הנ"ל במושג "ממקומך".

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.