חג הפורים של הבעש"ט

סרוק לתרומה
באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א
קהל חסידים גדול הגיע לחצר הבעש"ט בשביל לחגוג את חג הפורים.
אווירה שמחה וקדושה הייתה בבית המדרש.
בין הנוכחים היה רבי מאיר מרגליות, מתלמידיו הקרובים של הבעש"ט,
מידי שנה נהג לנסוע אל רבו לחג הפורים.
השנה הביא עמו את בנו הצעיר, שאול,.חכם מאוד היה שאול ובעל קול יפה ונדיר.
הבעש"ט אהב מאוד את שאול וכיבדו לשיר בסעודת הפורים.
פורים חלף ולפני חזרתו לביתו, רבי מאיר בא להיפרד מרבו ולקבל את ברכתו,
להפתעתו, פנה אליו הבעש"ט בבקשה מוזרה:
"השאר נא לי את בנך אצלי, לימים אחדים, אני ממילא עובר בעירך ואז השיב לך את בנך הביתה".
רבי מאיר לא היסס לרגע, נפרד מרבו ויצא לדרכו, כשהוא משאיר את בנו הצעיר אצל הבעש"ט.
ערב אחד הורה הבעש"ט לעגלונו להכין את העגלה ויצא עם כמה חסידיו לדרך.
הלילה היה חשוך ואפל. לפתע נראה קצת אור מרחוק, כשהתקרבה העגלה אל האור,
ראו שזה בית מרזח, שבו יושבים איכרים שיכורים.
להפתעת כולם ביקש הבעש"ט לעצור את העגלה, הוא החזיק בידו הקטנה של שאול ונכנס פנימה.
האיכרים שרו בקולי קולות, רקדו בכול הכוח ואיש לא שם לב לבואם.
לפתע הכה הבעש"ט על אחד השולחנות ושאל:
"כך שמחים? חבריה, כך שרים?"
"עכשיו נראה לכם שירה אמיתית מהי" אמר,
הוא פנה אל שאול הקטן וביקשו לשיר.
"קול יפה ונעים כקולו של הילד הזה ,לא שמעתם מעולם" הכריז.
יושבי בית המרזח המופתעים מקבוצת היהודים שהגיעו נדהמו יותר מן האומץ שלהם,
כעת המתינו בקוצר רוח לשירה המובטחת.
הילד הסמיק מהתרגשות, הוא החל לשיר את השיר ששר בפורים בבית המדרש -"שושנת יעקב".
קולו העדין נישא בחלל, האיכרים השיכורים היו מרותקים לשירה,
כשסיים, הריעו כולם לכבודו ואף בקשו ממנו לשיר שוב והחלו לרקוד סביבו.
בפינת הבית עמדו שלושת בניו הקטנים של המוזג והביטו בילד השר.
פתאום קרא להם הבעש"ט, צבט על לחייהם ואמר:
"נכון שאתם מחבבים את הילד הזה ואת קולו? מאחל אני לכם שתמשיכו לחבבו תמיד"
הבעש"ט סימן לחסידיו שהביקור הסתיים ,החסידים שהיו רגילים לאירועים כאלה אצל הבעש"ט-
לא שאלו שאלות מיותרות. העגלה המשיכה בדרכה ולמחרת הגיע שאול לביתו.
שנים חלפו, שאול גדל והיה לאיש.
שמו היה מפורסם כתלמיד חכם וכסוחר מצליח ומכובד.
הוא היה נוסע הרבה ממדינה למדינה לענייני מסחר.
באחת השנים בתענית אסתר, ר' שאול נאלץ לנסוע בדחיפות,
כדי לבצע עסקה בעיר הסמוכה. מאחר שמהר,
ביקש מהעגלון שייסע בדרך הקצרה ביותר,העוברת ביער. לרוע המזל, טעה העגלון בדרכו,
הלילה ירד וחשש כבד החל להיות בלב ר' שאול והעגלון.
לפתע נשמעה צעקה גסה בדממת היער. לעבר העגלה זינקו שתי דמויות של שודדים,
השנים היו זריזים במלאכתם, חיש מהר קשרו את ידיהם ורגליהם של ר' שאול והעגלון
והשליכו אותם מתחת לעץ הסמוך.
"עוד מעט יגיע מנהיגנו ויגיד מה לעשות איתכם",
אמרו בלעג השודדים, ובינתיים הלכו לבדוק מה יש בעגלה.
העגלון בכה בכי מר וגדול ור' שאול ניסה לעודדו, אבל גם הוא הבין כי כמעט ואין להם סיכויים להינצל.
הוא הכין עצמו לגרוע מכל, עצם את עיניו. לפתע עלה במחשבתו וליבו דמותו של רבו הבעש"ט.
חושיו היטשטשו.
הוא התנתק לחלוטין מהמציאות ונכנס לאווירה ששררה באותו יום פורים אצל הבעש"ט.
מתוך ליבו פרצה שירה. בתחילה הייתה חרישית ושקטה
אבל מרגע לרגע הלכה והתחזקה– "שושנת יעקב צהלה ושמחה".
שעה ארוכה שר.
לפתע,כאילו התעורר מחלום מתוך, פקח את עיניו ושב אל המציאות המרה.
לידו ניצבו שתי השודדים ומנהיגם, שחרבות בידיהם.
הם הביטו בהם כשהם מתלחשים בינם לבין עצמם.
פתאום רמז המנהיג לחבריו, הם מיהרו להתיר את החבלים
מידיהם ורגליהם של ר' שאול והעגלון.
השתיים היו המומים.
חיוך קל עלה על פני השודדים, "כבר התראינו פעם…"
אמרו לר' שאול הנדהם.
"אינך זוכר?" ר' שאול לא הצליח להיזכר.
והשודדים הסבירו הכול.
היו אלה שלושת ילדיו הקטנים של המוזג.
עתה, כשהתחיל ר' שאול לשיר את אותו שיר –
"שושנת יעקב" – העיר הדבר משהו מזיכרונם.
כשהמשיך לשיר, נזכרו השודדים באירוע הנשכח ההוא.
הם גם נזכרו בבקשתו של אותו רב יהודי – להוסיף לחבב את הילד תמיד.
ר' שאול ועגלונו יצאו מן היער בשלום ומצאו את דרכם לעיר.