גן העדן של הבעש”ט

יום אחד ביקש הבעל שם טוב לברר מי יהיה שכנו בגן עדן.
מן השמים גילו לו כי שכנו בגן עדן הינו צדיק פלוני הגר בכפר פלוני.
החליט הבעל שם טוב לסוע לצדיק, לשהות במחיצתו ימים אחדים ולהכירו.
לכשהגיע לכפר הנ”ל ניגש לאיכר אחד ושאל:
“אולי שמעת היכן גר כאן יהודי צדיק?”

ענה האיכר: בכפרנו אין צדיקים.
יש רק יהודי אחד, לא רב ולא צדיק. זַפָּת.
לכששאל היכן גר הזפת
ענה האיכר:בקצה הכפר.

הרהר הבעל שם טוב התשובת האיכר:
“זפת?! ודאי צדיק נסתר. צדיק גדול!”
הגיע הבעל שם טוב לבית הזפת, בית משונה, מט לנפול.
כלבה גדולה ונרגזת קיבלה את פניו.
ובדלת הכניסה לא היתה אפילו מזוזה.

דפק הבעל שם טוב על דלת הבית.
הדלת נפתחה ובפתח עמד גבר רחב כתפיים ועב כרס.
ביקש הבעל שם טוב לתהות על קנקנו וללון בביתו.
הוא הציע לזפת תשלום עבור האירוח.

ענה הזפת: “אין באפשרותי לארח אותך.
אין בביתי אפילו מיטה”.
“אישן על התנור!” הציע הבעש”ט.
” שם אני ישן!” ענה הזפת
“אולי על הרצפה” ?
מנסה הבעש”ט לשכנעו.
הזפת התלבט.
הגדיל הבעל שם טוב את ‘דמי הלינה’.
לכששמע הזפת את הצעתו המפתה של הבעל שם טוב
הסכים לארחו.

הבעל שם טוב נרדם על הרצפה.
אוטוטו זריחה.
מן הרצפה מציץ הבעל שם טוב בעין אחת על הזפת.
הזפת פקח את עיניו, קם
בלי נטילת ידיים, בלי תפילה. בלי ברכה,,ישר לארוחה!
כיכר לחם שלמה ועוד כיכר…
תהה הבעל שם טוב לפשר הנהגתו המשונה של ה’צדיק’.
והנה…עוד כיכר לחם נוספת בפיו, בדרכו לדוד, להרתיח זפת ושוב, ללא מילים, ישר לאכילה.

“במה זכה להיות לי לשכן?” תהה הבעש”ט.
הרי הזפת כל היום רק אוכל ואוכל ואוכל ואינו חדל.
אוכל וגדל וגדל וגדל.
“יש צדיקים נעלמים המתגלים רק בשבת”

חשב הבעל שם טוב. “אם אשאר פה עד יום ראשון… ודאי תתגלה גדולתו”.
ביקש הבעל שם טוב מהזפת להמשיך ולהתארח במעונו הדל עד יום ראשון.
אך הזפת סירב.

לאחר הפצרות רבות הסכים הזפת לארחו עד מוצאי שבת.

המתין הבעל שם טוב לכניסת השבת בדריכות רבה.
בצפיה לגלות את סוד צדקותו.
השבת נכנסת, אין קבלת שבת , אין קידוש, אין סעודת שבת.
הכיצד?! תהה הבעל שם טוב.
תהיותיו רק התגברו.

שבת בבוקר הגיע.
הבעל שם טוב מתבונן שוב בזפת:
אולי עכשיו אראהו מתפלל…
אך שוב הזפת עסוק רק בזלילה.
הסעודה הראשונה לא תמה והנה מגיעה – סעודה שנייה,
סעודה שלישית ורביעית…
“במה זכה? במה זכה? אולי בזכות אבות?” תוהה הבעש”ט בקול.

“אבי? זכות אבות?” צוחק בלעג הזפת גדל הגוף.

“אבי היה סמרטוטר פשוט מלקט סחבות.
מעיל ישן פה, מכנסיים טלואים שם.
כך נע מכפר לכפר ואני איתו מספר הזפת.

“פעם, בערב שבת, בתחילת הסתיו,

ביער, שני קוזאקים. עם צלב אמרו לאבי: ‘נַשֵק!’ ואבא סירב.
‘נשק יהודי מטונף, או שתיצלב!’
ואבא סירב ואמר פשוט:
‘אני סמרטוטר, אבל לא סמרטוט.’
‘נשק!’ אבל הוא התעקש. אבא שלי.
והם קשרו אותו לעץ והעלו אותו באש.
את אבא שלי.

יהודי קטן, צנום, להבה קטנה כזאת.
רגע אחד, ופתאום כלום.
אבא שלי.

ומאז, מאז נשבעתי:
לאכול. לאכול. לאכול. לא לחדול. לגדול. לגדול.

כל החיים. בלי להפסיק, בלי להתבייש.
שאם, יום אחד יתפסו הקוזאקים גם אותי ויעלו אותי באש –
זאת תהיה להבה!
לא ככה סתם, להבה קטנה ודי, כמו אבא שלי.

אני אבער לאט. אני אבער הרבה.
שיראו, שיראו את האש למרחקים.
עד קצווי עולם. עד סוף הגלות.
שיראו. שידעו.
שיהודי אינו בוער ככה סתם בקלות.”

אותו רגע הבין הבעל שם טוב בשל מה

זכה יהודי זה למקום של כבוד בגן עדן.
הוא רק לא הבין בשל מה זכה הוא, הבעל שם טוב, להיות לו לשכן.