מאמר על פרשת השבוע

מאמר | בפרשת בהר | ב

זמן קריאה 6 דק'

פרשת השבוע | פרשת בהר | ב | אייר תשע”ה

“וידבר ה‘ אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבּת לה’. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון תהיה לארץ שבת לה’. שדך לא תזרע, כרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ, והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול” (פרשת בהר, ויקרא כה א-ז).

 

מה הוא הרעיון הכללי כאן? שש שנים אדם צריך לעבוד, ובשנה השביעית שבת שבתון, השנה השביעית אינה מצב של עבודה אלא מצב של אכילה. כפי שאנו רואים בזעיר אנפין ביחידת השבוע – שיש ששת ימי המעשה וביום השביעי שבת לה’, כך יש לנו מבחי’ השנים, שש שנים של עבודה ובשנה השביעית שנת שמיטה. הרעיון באופן כללי הוא רעיון פשוט, החיים שלנו צריכים להיות מורכבים משני גורמים, משני התייחסויות נפשיות: התייחסות אחת היא התייחסות של שכר ועונש. והיא מוגדרת בלשון המשנה (אבות א יג) “אם אין אני לי מי לי”, כלומר חובת הפעולה עלי, אם אני לא אעשה אז שום דבר לא יעשה, “אם אין אני לי”, אם אני לא אפעל בשביל עצמי – “מי לי” – מי יפעל בשבילי? חובת הפעולה עלי, וזה ענין של שכר ועונש. אם אני פועל נכון, יש שכר, יש רווחים, אם אני פועל לא נכון, יש עונש. ולפעמים זה מוגדר אחרת, לפעמים אסור לי לפעול בכלל, ואם אני כן פועל אז יש לי עונש, ולפעמים אני צריך לפעול, ואם אני לא פועל אז יש לי עונש. וזה תלוי במצב. האדם צריך לפעול, כי הרי הקב”ה ברא את האדם בכדי שיפעל ויעשה ויקים, שיזרע, שיקצור, שיבנה את עצמו ואת העולם. ולזה ניתנו ששת ימי המעשה או ששת השנים שבמחזור השמיטה. וההיבט השני, הוא היבט של השגחה פרטית, והוא מוגדר בלשון המשנה (שם) “וכשאני לעצמי מה אני?” כלומר מצד אחד, “אם אין אני לי מי לי”, מצד שני “וכשאני לעצמי מה אני”, אדם צריך לדעת שבעצם הפועל האמיתי, הכח האמיתי בבריאה הוא רק כוחו של הבורא, השי”ת הוא בעל הכוחות כולם, והוא זה שנותן לאדם את הכח הפיזי לתפקד, את הכח הנפשי להתמודד עם מצבים, לחשוב, להכיר, להסיק מסקנות, הכל בא מאת השי”ת. “וכשאני לעצמי” כלומר האדם מצד עצמו הוא כלום, סתם גוש של בשר מסועף באינסטלציה של צינורות, וגם כח המח של האדם וכו’ יכול בשניה אחת לחלוף. וזה מכונה השגחה פרטית. כלומר השי”ת משגיח בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד בעולם, ואדם צריך להפנים את הדברים בתוך נפשו, ולומר, השי”ת משגיח עלי, הוא מנווט אותי, הוא זה שמחולל את כל המקרים מסביבי ובתוכי, כל מה שקורה לי, זה הכל ממנו, המחשבות שלי, הרצונות שלי, הכל בא מאת ה’.

 

השי”ת מוגדר בשפת הקדמונים בשם ה”טוב המוחלט”, אין בחוקו של השי”ת שום רע או גרימת רע, וסיבת הדבר, כי כל ענין של רע שאנו מכירים בא מתוקף הרצון לקבל הנאה ותענוג של האדם. והיות והבורא הוא שלם בתכלית השלימות, והוא הראשון לכל הנמצאים, ואין מי שהמציא אותו, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו, ממילא מובן שלא שייך אצלו רע, כי כל הרע נובע מתוך החסרונות שיש לאדם, כשחסר לאדם כך וכך, אז החסרון הזה גורם לו יסורים, לכן הוא מתאכזר וגורם יסורים לאלו שסביבו או לעצמו מתוקף רצונו להשיג את ההנאה והתענוג שצריך להשלמתו, והיות והבורא הוא שלם בתכלית השלימות, אין בחוקו שום ענין של רע או גרימת רע, אלא להיפך, “הטוב המוחלט”, רצונו להיטיב לנבראיו, הקב”ה רוצה להטיב לנבראים, כל פעולותיו וכל השגחתו בפרטות על כל אחד מאיתנו מתוך רצונו המוחלט להיטיב לנו, כל כולו טוב, וא”כ אנו צריכים להיות שמחים ורגועים ובטוחים בהשגחת השי”ת בכל המקרים שקורים לנו, שהכל לטובה. ב’ הענינים הללו מתבטאים בדברי התורה שלפנינו, החלוקה של שתי ההסתכלויות הללו, ההתייחסויות הנפשיות למציאות שלנו, מתבטאת כאן בדברי פרשת השבוע, שהחיים שלנו מחולקים לשש שנים מצד אחד ולשנה השביעית מצד שני, בששה ימים מצד אחד ולשבת מצד שני. בששה ימים עלינו לעמול מתוך הסתכלות של שכר ועונש, של חובת הפעולה, הבורא ברא אותנו וציווה אותנו לפעול, להתייגע, ועיקר היגיעה היא בענין תיקון עצמנו. מה שהתורה אומרת כאן “שש שנים תזרע שדך שש שנים תזמור כרמך” הכוונה לתיקוני הנפש. השדה והכרם הם הנפש של האדם, ואדם צריך לזרוע בנפש הזאת זרעים טובים, הוא צריך לזרוע בתוך הנפש את העקרונות של התורה, את ענין “ואהבת לרעך כמוך” “ואהבת את ה’ אלוקיך”, הוא צריך לזרוע בכדי שיצמחו בו פירות נפשיים טובים ונכונים. השדה מולידה תבואה לאכילה, הכרם מוליד ענבים ויין לשתיה. לחם הוא השתדלות האדם בבחי’ האמונה, כי לחם חוקו של האדם, הוא חיי האמונה בה’. ויין הוא השתיה, כמ”ש “שתו ושכרו דודים” (שה”ש ה א), יינה של תורה, האור האלוקי השופע מן התורה וזורם מכונה בשם יין, יש בו עוצמה גדולה כמו ביין, כמו שהיין יכול לשמח אלוקים ואנשים, כך אור האלוקות יכול לשמח אלוקים ואנשים, אם שותים אותו במינון הנכון, ואם לא, אז היין משכר ומפיל את האדם. כך גם אור האלוקות, אם לא לוקחים אותו במינון הנכון, בצורה הנכונה, הוא יכול לגרום להגדיל את ישותו של האדם, ואז האדם נהפך להיות מין מפלצת גאוותנית, שכל כולה רצון לקבל.

 

בכל אופן חובת ההשתדלות היא בשש שנים, אבל בשנה השביעית, “שבת שבתון יהיה לארץ”, זוהי בחי’ ההשגחה הפרטית. א”כ בשש שנים מוטלת עלינו חובת ההשתדלות, להשתדל לתקן את עצמנו, אם מבחי’ הימין שנקרא אמונה, שהוא בחי’ “שש שנים תזרע שדך”, אם מבחי’ השמאל שהוא ידיעת ה’ שהוא בחי’ “שש שנים תזמור כרמך”, אבל “בשנה השביעית שנת שבתון”. השנה השביעית או יום השבת, הוא ההיבט הנפשי של השגחה פרטית, כלומר, שהכל פועל השי”ת, ופעולת ה’ היא טובה, היא טהורה, היא זכה, היא אלוקית. כתוב, “אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי” (תהלים סב יב). והפירוש הוא, הקב”ה מדבר בשפה אחת, שפת הטוב, מבחי’ הקב”ה הכל טוב, אבל אנחנו שאנו נשלטים ע”י הרצונות האיגואיסטים שלנו, ע”י הרצון לקבל, אנחנו כבר שומעים שתי דברים, אצלנו מעורבב, טוב ורע, רע וטוב, וזה בא מתוך נקודת הנברא שבנו. א”כ בששת הימים אנו צריכים להשתדל לתקן את עצמנו, שלא הרצון לקבל ישלוט בנו, אלא רק הרצון להשפיע, הרצון לתת, בחי’ החסד, והאהבה. אבל חייב לבוא זמן שבו אנו מרגישים שהכל מאתו ית’. “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה”. יש כאן דימוי של אכילה, שבה אדם יושב אוכל ונהנה, כלומר השבת היא מעין עולם הבא, זהו זמן שבו מתגלה רצונו של השי”ת להיטיב לנבראיו, וכל אחד ואחד מרגיש זאת לפי המדרגה שלו, לפי המצב שלו, ואז נותר רק לאכול, דהיינו להנות. “לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך”. התורה מונה את כל כוחות הנפש ששותפים בענין האכילה הזאת. בשנת השמיטה אסור לעבוד, רק יושבים ואוכלים, ומי הוא הנהנה? האדם כולו עם כל תכונותיו ורצונותיו ומחשבותיו. “לך ולעבדך ולאמתך”, אלו הם הכוחות המשרתים אותו, כי נקודת האדם עצמה היא נפש אלוקית, ויש כוחות שמשרתים את הנפש האלוקית, בזמן שהאדם עוסק בתו”מ שלא לשם שמים, אבל הוא רוצה להגיע למצב של לשם שמים, אז התו”מ שלו נבחנים לעבד ושפחה מצד שזה דרג נמוך של העסק בתורה ובמצות, כי עוסק בתו”מ לתועלת עצמו ולא לתועלת זולתו, אבל מ”מ אין ברירה, האדם חיב להתחיל כך, אבל אם הוא מכוון את כל פעולותיו בזמן ההוא להגיע למצב של לשם שמים, אז נבחנים התורה והמצות שלו כעבד ושפחה של הקדושה, כלומר הם מכינים אותו לאט לאט באופן הדרגתי להגיע למצב של לשם שמים. כן בזמן השמיטה, בזמן שבת השבתון, כל הכוחות שבאדם מרגישים לשיעור מה את ענין ההשגחה הפרטית של השי”ת, מרגישים את ההנהלה האלוקית זכה וטהורה, ואז לא נותר אלא להיות בשמחה, בשלימות, בשלווה, במנוחה, לכן יש איסור עבודה בשבת ובשנה השביעית, בכדי שנחוש את הדברים האלה, זהו לא זמן של פעילות מצידנו, אלא זהו זמן של מנוחה ושלווה, זמן של התרכזות בכח האמיתי שפועל בבריאה.

 

“והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך”. לכוחות הנפשיים שנמצאים אצל האדם בשכירות, כמו אדם ששוכר דירה, הוא לא מתגורר בדירה שלו, זו דירה של מישהו אחר, רק שנותנים לו רשות להיכנס אליה. כך גם לפעמים האדם נכלל מכוחות ומתכונות של אחרים ומשתמש בהם, א”כ אלו לא התכונות שלו, אבל הוא מקבל אותם מאחרים. “ולתושבך” אלו תכונות של האדם עצמו, שהם בחי’ תושב אצלו. “ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול”, כלומר אפילו הכוחות הבהמיים והחייתים שבאדם, אפילו כל התאוות והיצרים הבהמיים והחייתים גם הם מרגישים בשיעור מה את ענין הטוב והעונג בשנה השביעית ובשבת, אפילו מצד הצרכים הגשמיים האדם מרגיש שהכל בהנהלתו של השי”ת, והכל מחושבן ומתוכנן ומדויק לטובתו של האדם בכדי שיוכל להתקדם. החלוקה הזו לשש ועוד אחד נמשכת מז’ המידות העליונות. דיש שש ספירות אשר מכונות חג”ת נה”י, וכן מכונות בשם ו”ק, ו’ קצוות, כי מרומזות בו’ קצוות העולם, שהם ארבעה רוחות צפון דרום מזרח מערב ועוד מעלה ומטה. שש הספירות הללו מאירות לאדם ששה סוגי עבודה ופעולה שונים. לכן זמן העבודה מרומז בששה ימים או בשש שנים. והספירה השביעית היא ספירת המלכות, מלכות שמים, שבה אין פעולה, לכן נקראת מלכות שמים בשם “נפש” מלשון נפישה, כי בזמן שהאדם מכיר בהשגחתו ית’ אז הוא בעצם מכיר שהוא נמצא בנפישה בכל העבודות שלו, בכל הפעולות שלו, דהכל בא מכח ה’. “אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בניו בו. אם ה’ לא ישמור עיר שוא שקד שומר” (תהלים קכז א) הכל תלוי בה’.

 

זוהי ספירת המלכות, מלכות שמים, שאדם מכיר שמלכותו בכל משלה, מלכותו של השי”ת מושלת בכל, בכל העולם כולו, בכל אומות העולם, בעם ישראל, בכל הזרמים שבעם ישראל, ובאדם עצמו, בכל מה שקורה סביבו, בכל מה שקורה בתוכו, הדברים הגדולים ביותר, והדברים הקטנים יותר והדברים הפרטיים והפרטי פרטיים. “וביום השביעי שבת וינפש” מלשון נפישה, לכן אנו מצווים בחובת המנוחה לא לעשות מלאכה, אלא שבת הוא יום של תענוג, של הנאה, אנו מצווים בהנאות גשמיות ובהנאות רוחניות כל אחד לפי כוחו. נמצא שאנו צריכים להיות בנויים משתי הגישות ההפוכות הללו. ואם תשאל – בשביל מה בעצם צריך את שתי הגישות הללו, אם הכל עושה הקב”ה למה אנו צריכים להתאמץ כ”כ ולהתייגע בששת ימי המעשה? ובאמת שני ההפכים הללו מאוד מתסכלים את האדם, כי אדם לא מבין – או שאני עושה הכל, אז הכל בידי, או שאני לא עושה כלום והכל מאת ה’, א”כ למה אני צריך כ”כ להתאמץ? התשובה היא, חובת ההתאמצות והפעולה באה מתוך רצונו של הקב”ה. הקב”ה נטע באדם את ההרגשה שהוא עצמאי, והוא בן בחירה, בידו לבחור ימינה ושמאלה, כמ”ש: “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע” (דברים ל טו). ובאמת הקב”ה רוצה שהאדם יפעל ויתייגע במקסימום הכוחות שלו, לא יגיעה מזערית בכדי לצאת ידי חובה בלבד, אלא הוא צריך לעשות את ההשתדלות המירבית בכדי לתקן את עצמו. מגמת ההשתדלות הזאת היא ליצור כלים באדם, בית קיבול, חסרון באדם, שיהיה חסר לאדם את המטרה, שהיא תיקון עצמו, את הדביקות בה’. ואז כשהחסרון באדם, ההשתוקקות, הכיסופים, הגעגועים בו נשלמים, השי”ת מתגלה אליו בבחי’ השגחה פרטית, ומשלים לו את כל מחסוריו.

 

כתיבה ועריכה לשונית: הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א | אדמו"ר מאשלג טלזסטון

 

לעמוד מאמרי הקבלה של הרב גוטליב

לעמוד שעורי הקבלה בווידאו של הרב גוטליב

לרכישת ספרי קבלה וחסידות מהרב גוטליב

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו

לחצו Ctrl + D במקלדת והאתר יתווסף לרשימת המועדפים שלכם.