open book on the table

משלי מקובלים | בארץ צייה ועייף

משל:   בית המשפט! רעם קולו של המזכיר, אולם הדיונים בבית המשפט הממלכתי נרגע מגעשו ונדם עם כניסת השופט. הוא פסע מעדנות למקומו, גלימתו נשרכת מאחוריו. השופט התיישב והמשפט החל.

הקטגור פתח בדבריו: “כבוד השופט, הנאשם מרד במלכנו הרם והנישא באופן מחפיר ביותר, הוא עבר ודרס על חוקיו ופקודותיו ברגל גסה ולא הראה שום חרטה על מעשיו עד עתה. הנני מבקש מכבוד השופט, בשם המלך והממלכה כולה, להטיל עליו עונש כבד ביותר, על מנת לכפר ולו במעט על מעשיו המבישים ולמען ישמעו ויראו”! סיים הקטגור את דבריו.

“מה יש לנאשם לומר להגנתו? שאל השופט בחומרה.

אה…. בה…. גמגם הנאשם.

“ובכן”, הכריז השופט, “אני גוזר על הנאשם הנלוז גלות עולם באי מבודד, רחוק ונידח, בדד ישב הרחק מחברת אנשים מהוגנים, שם יהיה לו זמן פנוי בשפע לחשוב ולהתחרט על בגידתו במלכנו הנעלה ורב החסד”! 

“אבל, ניתנה לו מאת המלך זכות לחנינה, במידה ולאחר כמה שנים טובות יתחרט על מעשיו ויהיה בטוח בעצמו שלא ישוב למרידתו במלך, יזכה לחנינה וישוב לעירו, למשפחתו ולחייו הקודמים. תם הדיון”! רעם השופט ויצא מהאולם.

עטו השוטרים על המורד במלכות, אזקוהו וקשרוהו היטב והחלו במסע אל האי הנידח. לאחר ימים ארוכים מספור הגיעו אל האי, התירו את כבליו של האסיר, שחררוהו לנפשו והחלו מיד במסע חזור.

האסיר הבוגד ישב לבדו, בודד ומסכן וחשב על מר גורלו שהביא על עצמו במו ידיו במעשיו הרעים והנלוזים. במוחו רצו תמונות ממשפחתו האוהבת ומחבריו הרבים שהותיר מאחור, שיתכן ולעולם לא יזכה שוב לפגשם, הזיכרונות הציפו אותו והוא ישב וגעה בבכייה עצומה.

לפתע התעשת והחל לחפש דברי מאכל ומשקה להחיות את נפשו וגם מקום ללון בשנים הבאות. כך החל האסיר להתעסק בעניינים רבים והוגיע את מוחו במחשבות איך לשרוד באי הנידח ולהעביר את הזמן.

ככל שחלפו הימים החל האסיר לשכוח מאין הוא בא, ואת חייו הקודמים המאושרים. הוא שכח בכלל שקיים עולם אחר, זוהר ושוקק חיים מחוץ לאי הבודד בו הוא חי וחשב כי המקום בו הוא נמצא זהו כל העולם ואין בלתו. הוא הפסיק זה מכבר להתגעגע למשפחתו האהובה ולחבריו היקרים, הוא שכח בכלל שהיו לו כאלה. הוא חי את חייו העכשוויים, הבודדים והאומללים וכבר לא השתוקק כלל לחיים המאושרים שהיו לו אי פעם.

נמשל: נשמת האדם הרי היא חלק אלוק ממעל, אשר במקורה הייתה בדביקות נפלאה בהשי”ת. היא נשתלשלה ממדרגה למדרגה עד שבאה ונתלבשה בגוף האדם בעוה”ז הגשמי המדומה.

והאדם, אשר מהותו ועצמותו היא הנשמה הק’, כלל אינו זוכר את מקורו וכמה טוב להידבק בהשי”ת וחושב שאין חיים אחרים זולת העוה”ז העכור והמגושם, כמו תולעת הנולדת בתוך הצנון וחושבת שכל העולם הוא מר וחשוך ותו לא. ע”כ צריך האדם להתעורר ולדעת שיש חיים אחרים נעלים ורוחניים ויש באפשרותו לחיות אותם, ע”י שידבק בצדיקים שזכו לכך, כדוגמת רבותינו הק’, וילך בדרך שמתווים לנו.

מתוך כתבי בעל הסולם

אהבתם? שתפו
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
הישארו מעודכנים
הירשמו לניוזלטר שלנו ותהיו מעודכנים בכל המאמרים שלנו