סרוק לתרומה

באדיבות עמותת סולם יהודה ללימוד קבלה חסידית בראשות הרב שקד אליהו פנחס שליט"א

מיום ט"ז טבת / י' אדר ב' תרפ"ז
ב"ה ג' שמות תרפ"ז לונדון יע"א
כבוד תלמידי יהודא צבי נ"י

כל מכתביך אשיג לנכון. וששאלת במכתבך מכ' כסלו באיזה עולם ומקום אתה, שגופך בירושלים ונפשך בלונדון וכו', יפה שאלת!

אולם קריינא דאגרתא איהו להוי פרונקא, שאין בחינה הזה שייך אלא לעצמך לבדך. וד"ל.
ודאי אני רוצה להיות עמכם אחד, בגוף ונפש, בזה ובבא.

אמנם איני יכול לעבוד, זולת ברוחניות ובנפש, כי יודע אני את נפשכם, ואני יכול להתאחד עמה.

ואתם, אין יכולת לכם לעבוד זולת בגוף, כי אינכם יודעים את רוחניותי כי תוכלו להתאחד עמה.

ואם תבין את זה, תבין גם כן שאני איני מרגיש בעצמי שום מרחק מכם, אמנם אתם,

ודאי לקרבת גוף ומקום צריכים. אבל זהו לעצמכם ולעבודתכם, ולא לי לעבודתי. ואני מתרץ את עצמי בזה למפרע, על הרבה קושיות.

אמנם אני מתפלל לה', שיוליך אתכם בדרך אמת, ותנצלו מכל המעקשים המצויים בדרכים, וכל מה שתעשו ה' יצליח בידכם.

ומצדכם עליכם לדקדק בדרכי שהיישרתי לכם, בענין מוחא ולבא, וגעגועים ותפלות, ואז ודאי יצליח ה' אותנו, ונתאחד בקרוב בגוף ונפש בזה ובבא.

למענה על מכתבך מכ"ו כסלו ב' דחנוכה: כתבת שהעולם נברא בשביל עבודה, ולסבת עבודה ברא את החושך, שיהי' בו חומר להעבודה, כי באור יש תענוג ולא עבודה.

והקשית לפי זה קליפת הימין למה, בשמשים החושך לאור, והנברא מרגיש החושך לנבדל הימנו וכמו שאינו שלו, ואם כן יוכל לסבב כל שבעים שנותיו, ואדם כזה למה נברא.

ואתה דורש על זה תשובה שלימה, ולא לאורות הגדולים, דהיינו, רק להסיר ממך חרפת הצביעות הנוגע עד הנפש,

ואתה מסיים, שע"ז אתה יכול לומר שרק האמת אתה מבקש… …… … האמת יורה דרכו. ומה… כי כבר הגיע השנה החמישית: וכו' ע"כ.

הנה דבריך מבולבלים, איני יודע לכוין את האמת הזה. אמרת חדשות, שהעולם נברא בשביל העבודה.

וא"כ, צריכה העבודה להשאר לנצחיות. ונודע, שהנצחיות הוא בסוד המנוחה.

ומה שאתה מקשה על הנברא המשים חושך לאור, ואינו מכיר החושך שיש בו.

אינך יודע להבחין בין ימין לשמאל, כי עדיין לא זכית לראות את החושך,

כי ערך החושך והאור הם כפתילה ואור, על כן צריכין לראות את הנר ולנאות לאורו, אז תדע ימין ושמאל.

אמנם מה אתה מתמיה בכלל על הבורא ית', שנתן כחות גדולות לקליפות.

וכבר אמרתי לך בזה ביאורים גדולים – והעיקר, שהשי"ת מגין על עצמו שהדבוק בו לא יהרהר עליו,

וזה לא יקרה לעולם, כי כל יכל הוא – ואיני רוצה להאריך כאן.

אמנם דבריך מעורכים אצלי על דרך 'תפלה לעני' (תהלים קב, א), שהוא תפילה בתורעמותא, שקרובה הוא להתקבל לפני כל התפילות.

ועיין בזוהר (בלק קפו – קצא) על הפסוק 'תפלה לעני' וכו', "וכי דוד עני הוי, אלא תפלת עני הוא בתרעומותא, וכו'", כי"ר.

ומה שאתה דואג על סימן יפה. נראה שנחלף לך ענין השלימות על בחינת סימן בעלמא, וזהו סימן טוב, שלפני ה' שנים לא התרעמת כזה וכו', וד"ל:

וכבר אמרתי לך, שמן ויסעו מרפידים עד קבלת התורה אינו אלא נסיעה אחת. אמנם תדע, שאין דברי אמורים לקרר את דאגתך ולנחם אותך.

כי בסוף שנה א' היית במדרגה יותר חשובה מהיום. אלא שאל תתיאש מן הרחמים.

ומה שהבאת ראיה על מטרת הבריאה שהיא לעבודה, מן הכתוב (דברים י, יב) "מה ה' אלקיך שואל ממך כי אם ליראה אותו ולעבדו וכו'".

אמנם כן יש ב' מטרות: אחת שצריכה להיות לעיני האדם, ואחת לבורא ית' בעצמו. והכתוב מדבר מה שצריך להיות לעיני הנברא.

והענין, כמו שכתוב בפרקי אבות (ב, טז) "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להפטר ממנה".

כלומר, שבהיות השלימות – מטרת העבודה וגמר מלאכתה.

אם כן יש צד פרוצה לפני הסטרא אחרא להתקרב ולהבינו שאינו מסוגל לזה, ולהביאו ליאוש רחמנא ליצלן.

על כן צריך האדם לידע שגמר מלאכה אינו עסק האדם כלל וכלל, כי אם עסק השי"ת, ואם כן אפוא אתה יכול לידע את השי"ת

ולשערהו אם הוא יכול לגמור מלאכתו או אינו יכול ח"ו, שזה ודאי חוצפה והמרה.

ו"לא אתה בן חורין להפטר ממנה", אפילו בו באופן, אם השי"ת רוצה שתעבוד בלי זכיה לגמר מלאכה.

וזהו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל וכו'". פירוש, הנברא מחוייב לידע רק אחת שהשי"ת רוצה הוא עבודה ועל כן יעשה רצונו ית' בתמימות,

על דרך 'פתחו לי פתח כחודו של מחט', ועל כן ינצל מהס"א שלא תתקרבה אליו לעולם,

ואם האדם נשלם בזה יכול להיות בטוח שהשי"ת מצדו יגמור מלאכתו, 'ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'.

אמנם אם אינו מוכן מצדו לעבדו אפי' באופן שלא יזכה לגמר מלאכה ולפתחו של אולם, ודאי לא יועיל לו כל החנופות והשקרים.
וכבר ביארתי מה שכתוב בזהר על פסוק (דברים יז, ו) "על פי שנים העדים ימות המת" – "דא ס"ם דאיהו מת מעיקרא".

שאין הדבר כבד להרוג את המת, הגם שיש להמת קליפת ימין,

כי הקליפה היותר קשה נבטלת בריבוי היראה לפני השי"ת וריבוי העבודה.
איני יודע אם דברי מספקים לך, אמנם הודיעני עוד ואיישב לך לפי העת,

כי שאלת מה העדות שאלת חכם היא, אם בעל עבודה הוא.

ב"ה עשרה באדר ב' תרפ"ז לאנדאן
הנה המכתב הנ"ל שלא נשלח בעת כתיבתו. אשיבו לך כעת: והנני גם כן להשיב על מכתבך האחרון מיום ער"ח אדר ב'.

ומה שתשאל בענין נהי"מ, שלא בארתי ימין ושמאל ואמצע שבהם (עי' פתיחה כוללת אות ב'),

הוא גם כן להיותו שייך לתכונות האור-חוזר. וכבר כתבתי לך שתכונות האור-חוזר המה צריכים לכל ביאורים שבספרי.

את הבוגען [-גליון] הנדפס מפתיחה הכוללת קבלתי. גם כבר שלחתי בשבוע העברה תשלום הפתיחה.

ובענין המפתח, לא קשה לי עליך, כי מכבר אני מחזיק אותך לאינו מקפיד על נקיותא. וגם לוי יצחק נ"י אינו מקפיד על צניעותא.

ומצדי, הלא כמה פעמים עוררתיך, אשר מדות הרוחניות בשום אופן לא יוכלו להיות טובים ממדות הגשמיות, ואתה בשלך שאינך מרגיש טעם עבדות בנקיות:

שלדעתי כל מקום שיש רצון בעבדות, כבר נאבד שם עבדות מהעבודה, כי עיכוב הנייחא דרוחא והשפע הנמשכת נקרא עבדות,

על דרך שאמרו (גיטין יג, א) "עבדא בהפקירא ניחא ליה". ועל כן בהמצאו מקושר תחת עול שעבוד אדונו, נקרא עבד ועובד.

ועי' בפתיחה (פתיחה כוללת אות ג) שענין עבודה ויגיעה,

נמשך מהמסך המעכב על אור עליון החמוד לו מאד, וענין השכר,

נמשך מאור-חוזר, שבזה שב המלכות להיות כתר.

ונמצא יוצא משעבוד לגאולה שלמה ברחמים הפשוטים שהוא סוד כתר.

ועל כן אמרו ז"ל עבדא נהי"מ כריסיה לא שוי (עי' בפרק השולח).

משום דאור-חוזר מוגדר בשם נהי"מ, נה"י דז"א והמלכות המזדווגים בהכאה, כנודע.

ואם היה העבד שוי נהי"מ כריסיה עד הגולגלתא, היה יוצא לגאולה כנ"ל.

אלא דלא שוי עד הכרס עצמו, כלומר דכוונת העיכוב שלו, אינו בקושיות דהמסך בבחינה ד', אלא על מנת לקבל.

ונמצא גם בחינת מסך המעכב שלו יהי' גם כן כלי קבלה, ולא כלי עיכוב בבחינת עבודה כנ"ל,

ועל כן מתהפך ח"ו הכתר להיות מלכות, ומכתר מצורף רק כרס, ונהי"מ כריסיה לבד, ועל כן נשאר להיות עבדא.

וכל ההבחן הזה בין מסך דכתר ומסך דכרס, בא לו על ידי מיאוס בכלי קבלה לבטנו בתכלית המיאוס.

כלומר, גם התענוג הנמשך לבטנו מאליו, יהיה דומה עליו כמו תענוג של הגורר ומחכך בשחין ובועא,

שהוא תענוג מאוס לכל אדם, משום דברי הזיקא. ועל ידי כח המיאוס שיש באדם בטבע,

נטבע בו טבע שני למאוס באמת בתענוגי בטנו, ובזה יהי' המסך שלו נאזר בכח העיכוב כבחינה ד' השב להיות כתר.

אמנם, מה נעשה לאלה אשר אינם מקפידים כל כך אמנקיותא! ודבר מאוס, גם בטבע הראשונה שלו הגשמיות:

שיש עליו רחמנות גדול! שמצדו הוא מזוכך וכבר מואס בדבר שצריך למאס,

אמנם אינו יכול להבחין כל כך מצד טבע גשמיותו, שאינו בורח כל כך בזהירות הראוי אפילו לדבר מיאוס הגשמי.

וע"ז מתורץ קושייתך בדבר הצביעות, המובא מעבר לדף, דעל כן יצא לך הטעות דהעולם נברא בשביל עבודה.

דמה שאצלי שכר מתבלבל אתה מבלי משים לב שהיא עבודה. ונכון שתתקן עצמך בטרם ביאתי ירושלימה, וביותר קודם חג החירות.

יהודא ליב